מאז נצפו לראשונה על המסך הקטן פאותיו המסולסלות של יאיר שרקי, לא קיבל אלמנט דתי תשומת לב וזמן שידור במהדורת חדשות כמו כיפתו של כתב הבריאות החדש של ערוץ 13, מאיר מרציאנו. היא גדולה, בולטת, ואפילו כבר הספיקה לחטוף ביקורת מאיש תקשורת דתי ותיק. "הוא אמר לי שאחליף אותה כי היא אולד־פאשן", אומר מרציאנו בחיוך, "ושאל איפה בכלל הצלחתי להשיג אותה. אבל זו הכיפה שלי גם ביומיום, ואני לא הולך להחליף אותה".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– היעד של משרד הבריאות: מאה אלף מחוסנים חדשים ביום
– מפלה לבנט, הישג לנתניהו: השלכות ניצחון חגית משה
– למה החלטתי להתגייס לצה"ל בגיל 35
כן, הוא אחיה של המגישה והעורכת הכלכלית של חדשות 12, קרן מרציאנו, אבל דווקא בגלל זה מאיר מרציאנו – עם פרופיל לא קרבי מראש – היה בטוח כל השנים שישרת במודיעין או במחשבים. "אמרתי לעצמי שלקרן יש את הפינה שלה בתקשורת, אז אני אלך לכיוון אחר. בסוף, כנראה בכל זאת משהו ממנה דבק בי והגעתי לגל"צ, גם אם זה קרה די במקרה".
"העצה הכי טובה שקרן נתנה לי הייתה לדבר קצר ובגובה העיניים. כשיש הנחיה חדשה או נושא קצת מורכב, לחשוב שאתה צריך להסביר אותו לאמא שלך. העצה הזו גם מועילה פלאים להפחתת לחץ. אני אמנם רואה את תמר איש–שלום ואודי סגל, אבל ברוחי אני מדבר לאמא"
איך מגיעים לגלי צה"ל במקרה?
"הייתי תלמיד ישיבה במעלה־גלבוע, שבשנים האחרונות הפכה לסוג של פס ייצור לגל"צניקים. יום אחד הודיעו שיש מיונים לאשכול הווי ותקשורת, ומי שרוצה ויכול לגשת מבחינת פרופיל מוזמן. ניגשנו ארבעה ומתוכם עברנו שלושה. אחרי כל שלב שעברתי חשבתי – אוקיי, בשלב הבא אני מנופה. לא כי אין לי סיכוי כדתי להגיע לשם, פשוט לא חשבתי עד אז על המקום הזה כאופציה לשירות בכלל. הייתי במגמת מחשבים בתיכון וחשבתי שזה יהיה הכיוון. בסוף יצא שהתקבלתי, ושירתּי שם שירות מלא, בהתחלה ככתב לענייני סביבה ואז ככתב בריאות. בדיוק כשעמדתי על צומת דרכים האם להישאר בתחנה או לא, הגיעה ההצעה מחדשות 13. זה קרה רק לפני כמה חודשים, והמצב החדש טרף את הקלפים כשהייתי חייב להחליט אם אני ממשיך בתקשורת, הולך לאוניברסיטה או אולי חוזר לישיבה. אחרי לבטים החלטתי ללכת לחדשות 13".
בוא נדבר עוד רגע עליך ועל אחותך הבכורה. אין הרבה מקרים של אחים שנמצאים במקביל בשתי מהדורות בטלוויזיה. זה גנטי?
"הוריי עובדי כפיים, שניהם כבר בפנסיה, אבל אמי עסקה בנדל"ן ואבי במוצרי קירור. אנשים הכי פשוטים שיש, לא קשורים לתקשורת בכלל. אבל מי שמכיר אותם לעומק אומר שיכול להיות שזה הגיע מהם: אמא שלי פלפל, חריפה מאוד, תקשורתית, זורמת ומצחיקה. אבא שלי יותר שקט, אבל גם הוא יודע את העבודה. אני בא מבית דעתני מאוד, שיש בו הרבה סוגים וגוונים של מחשבות ודעות, אז בהחלט יכול להיות שהסקרנות התקשורתית מגיעה משם".
מדברים על פוליטיקה בבית?
"הבית שלי מורכב, לא שחור ולבן. יש כמובן דיבורי פוליטיקה בתקופות בחירות וכדומה, אבל בשולחן שבת כולנו אוכלים יחד, כשהדבר אפשרי מבחינת ההנחיות, ואנחנו משתדלים לדבר על דברים אחרים".
בן זקונים קלאסי
הוא הצעיר מבין חמשת ילדיהם של יצחק ואסתר מרציאנו. אביו במקור מעכו, אמו מלוד, ולאחר חתונתם גרו קרוב למשפחת האם. ארבעת אחיו (הם שני אחים ושלוש אחיות) נולדו בלוד, והוא כבר נולד ב־1998 בתל־אביב, לאחר שהמשפחה עברה לעיר הגדולה. "כשנולדתי, אחותי הבכורה קרן השתחררה מגל"צ", הוא מספר כדי להדגיש את הפרש השנים בין האחים, "אני בן זקונים קלאסי, יש שמונה שנים ביני ובין האח שקדם לי. רק קרן ואני בתחום התקשורת".
הבית דתי, מסורתי?
"אמא שלי שומרת שבת, אבא קצת פחות. זה לא בית של כיפה סרוגה, אלא מזרחי מסורתי".
אפשר לומר שחזרת בתשובה?
"זה לא בא משום מקום. הייתי בבית ספר יסודי דתי, בעוד האחים האחרים היו בבתי ספר יסודיים חילוניים. אין להורים שלי תשובה טובה למה, וגם לי לא. אני חושב שזה קשור להחלטה להביא אותי לעולם. זה קרה אחרי שסבי, אביה של אמי, נפטר, והיא רצתה להנציח אותו. הוא היה דתי, חזן בבית כנסת, ואני סוג של המשך שלו. ההקשר המחשבתי הזה אולי גרם להם לשלוח אותי לבית ספר דתי. בסיומו דווקא רשמו אותי לתיכון חילוני, אבל אחרי כמה חודשים הרגשתי שאני לא מתאקלם שם. הרגשתי לא שייך. פתאום אין תפילה בבוקר, אף אחד לא לובש ציצית, אף אחד לא עם כיפה על הראש, השפה שונה. זה סוג של סדר יום חברתי שהייתי רגיל אליו, והרבה פעמים יש לו חשיבות יותר מאשר סדר היום בבית. באמצע כיתה ז' עברתי לישיבת בר־אילן בתל־אביב, ושם סיימתי את שנות התיכון".
למה הלכת ללמוד דווקא במעלה־גלבוע?
"הסתכלתי על המדריך שלי בבני עקיבא בהערצה, ורציתי להידמות לו. הוא למד שם, אז גם אני הלכתי לשם. זו האמת".
כמשתחרר טרי יחסית, מעניין לשמוע מה אתה חושב על פולמוס גל"צ הבלתי נגמר.
"אני רק שלושה חודשים לא שם, הגופה עוד לא התקררה", הוא צוחק, ואז מרצין: "אני מכיר כמובן את הביקורות והטענות, למשל על זה שלדתיים קשה להתקבל. בקורס שלי כמעט היה לנו מניין. בפעם הראשונה הוקצה מקום בתחנה לתפילות מנחה. הדברים השתנו מאוד. באופן כללי, אילנה דיין אמרה לנו משפט שהתחברתי אליו: 'יכול להיות שהיום לא היו מקימים את גל"צ. אבל היא כבר קיימת, אז אנחנו צריכים לשמור עליה'".
אני לא מבין את הטיעון. אם יש משהו שמתברר כלא טוב, למה צריך לשמור עליו?
"אני יודע אישית על אנשים מהפריפריה שמעידים שלולא גל"צ הם בחיים לא היו מגיעים לאן שהגיעו. פעם אולי באמת גל"צ הייתה מועדון סגור, אבל ממה שאני ראיתי מדובר בהרבה אנשים מהרבה מקומות, בלי קשרים או מקורבים או פרוטקציות. אני כ'אח־של' מעולם לא הזכרתי את העובדה הזו בשום שלב במיונים, וגם אם תגיד שהם ידעו גם בלי שאמרתי, יש עשרים אחרים בקורס שלי שהם לא אחים־של ולא קרובים־של שגם כן התקבלו. בני ישיבות ובני מכינות מגיעים היום לגל"צ, זה כבר לא מועדון סגור. לגבי תלונות אחרות שאני שומע – חיילים צעירים כבר לא מראיינים היום קצינים בכירים, וגם לא פוליטיקאים. כתבים צעירים עוסקים ברווחה, ספורט וכדומה. האם צבא צריך תחנה צבאית? שאלה טובה. כנראה משהו בהוויה הישראלית מצריך את גל"צ. עובדה שניסו לסגור אותה הרבה פעמים ללא הצלחה".
כי יש לה לובי פוליטי חזק.
"מצד שני יש אנשים חזקים לא פחות שישמחו לראות אותה נסגרת. זה דיון חשוב במדינה דמוקרטית, האם צריך תחנה צבאית. לי באופן אישי לא יהיה נוח לראות גוף תקשורת נסגר".
רחוק מהשיח העדתי
מרציאנו עם כיפה סרוגה גדולה יושב באולפן חדשות. התיוגים והייצוגים האלה יושבים לך על הכתפיים?
"מבחינת הכיפה, אם מישהו בגבעת־שמואל יושב ורואה אותי ויכול להזדהות עם מה שהוא רואה על המסך, זה מחמם לי את הלב. לגבי העניין העדתי, זו שאלה שנדרשתי אליה ביני ובין עצמי, גם משאלות של אחרים. לא עצרתי להרהר יותר מדי בשאלה הזו. מפקדת הקורס שלי בגל"צ, שאני מעריך מאוד, גל גבאי, שייכת לאסכולה שמשוכנעת שיש כאן גזענות – ישראל הראשונה וישראל השנייה, מעמדות וכו'. יכול להיות שזה קשור להיותה בוגרת יותר ולכך שחוותה דברים מסוימים בחיים. אני כשלעצמי מוכרח להודות שלא הרגשתי אף פעם דבר וחצי דבר מהדברים האלה. כמרוקאי בתקשורת אני מרגיש שייך לגמרי, לא מרגיש אנומליה או משהו יוצא דופן. מאיר מרציאנו, כתב שמדווח ועושה את העבודה שלו. יכול להיות שיהיו אנשים שיגידו משהו וירימו גבה, מצד שני יש כאלה שיחושו גאווה וכל מיני תחושות אחרות. אני מתקשה לחשוב שזה קיים, ואם כן אז שיהיה. בכל מקרה, אני לא מוצא את עצמי בשיח העדתי".
יהיו שיגידו שאתה מתעלם מהמציאות.
"יכול להיות שזה קשור למראה שלי. יש לי עיניים כחולות, אני לא ב'גווני החום' – זה מה שגל גבאי הייתה אומרת לי. אולי זה עניין של תקופה. דור או שניים אחורה יכול להיות שהייתה אפליה והדרה על רקע עדתי, אני פשוט לא מרגיש את זה. מצד שני לא אגיד שזה לא קיים בכלל. אם מישהו מרגיש, אני לא מתווכח איתו".
בשלושת החודשים האחרונים מרציאנו הוא כתב הבריאות של חדשות 13. אם בימים כתיקונם מדובר בתחום קטן יחסית שלא זוכה לשעות שידור רבות מדי, הרי שמשבר הקורונה מזמן לו כמעט בכל יום "סיט־אפ" – ישיבה באולפן לצד מגישי המהדורה ודיווח מעבר לכתבה מצולמת – והוא למעשה אחד הכתבים העסוקים במערכת. אבל לפני שאדבר איתו על הקורונה, רציתי להתעכב על התחום הראשון שאותו סיקר בגל"צ – איכות הסביבה.
זה לא סוד שרוב מי שעוסקים בתחום הזה באים מהשמאל החילוני הליברלי. כתב דתי לאומי לא נראה כמו ליהוק טבעי.
"חוויתי את זה כשהייתה הפגנה של תנועות הנוער שעסקה בשינויי האקלים. סיקרתי אותה, ובטוויטר צייצתי 'איפה בני עקיבא, למה הם לא כאן'. זה כאב לי כי הייתי בבני עקיבא, גם כחניך וגם כמדריך. בטוויטר לא ידעו אז שאני דתי, ומיד חטפתי על הראש שאני שמאלן, אקלימיסט וכו'. אני חושב שלא צריך לקחת דברים לקיצוניות, והדבר נכון גם לנושא האקלים. לא צריך להגיע לקריאה לא להביא ילדים לעולם כי 'זו פעולה מזהמת' – אני אדם דתי וחושב שילדים זה דבר חשוב וברכה לעולם. מבחינתי, המלחמה בשינויי האקלים צריכה להתבטא בכך שתפריד פסולת, שלא תשתמש בקשיות פלסטיק, שתכבה אורות בבית אם אפשר. לא אעודד אנשים לא לטוס במטוס, זה נשמע לי הזוי. הבעיה של האקלים לא מצריכה תיוגים, והעובדה שהיא הפכה בעולם וגם בישראל לעניין של ימין ושמאל מצערת מאוד בעיניי".
הזמנות לדייט בווטסאפ
הוא קיבל את תחום הבריאות בגל"צ לפני פרוץ הקורונה, וצבר ניסיון עם התמשכות המגפה. בשלב מסוים קיבל את ההצעה לסקר את אותו תחום בחדשות 13. "הילה אלרואי היא הפרשנית וראש מדור הבריאות שלנו", הוא מסביר, "ואני כתב שעוסק יותר בדיווחים. היא מנטור אמיתי, כחייל מתחיל בגל"צ ראיתי בה מישהי לשאת אליה עיניים מבחינה מקצועית".
אם יש סקופ שקשור לבריאות, אתה תציג אותו בשידור או היא?
"הכתב שמביא את הסקופ יציג אותו בשידור, אין פה עניין של היררכיה".
נפלת על התקופה הכי אינטנסיבית שיכולה להיות לכתב בריאות.
"זה בהחלט אינטנסיבי. בקורונה יש שני אתגרים: הראשון הוא לנסות להביא את כל המידע שיוצא ממשרדי הממשלה השונים, והאתגר השני הוא לעבד ולנסות להנגיש את המידע הזה לציבור. בתוך רצף המידע, הפייק־ניוז והכחשות הקורונה שיש, לנסות לתמצת את הידיעות לציבור בבית".
"כשנהיה המדינה הראשונה בעולם שכנראה תהיה מחוסנת – כל הדברים האחרים יתגמדו. עם זאת היו כשלים וכבר היו דו"חות על כך שלא נערכנו מראש, לא הייתה כאן תורת לחימה לטיפול במגפה וזה התפוצץ לנו בפנים"
אתה מרגיש שאתה מצליח לעשות את זה? מה התחושה שלך לעומת סיקור הקורונה בערוצים האחרים?
"אני מאמין במקום שאני נמצא בו, וגאה בו. אני גם מקווה שהצופים רואים את העבודה הקשה של אנשים אצלנו. אני יושב עם הילה אלרואי שהיא מהכתבות המוערכות בישראל, ועם נדב איל שהוא גאון כשלעצמו. אנשים שאיתם אני יכול להתייעץ, לשייף, לחדד".
איזה ציון היית נותן לממשלה בטיפול בקורונה?
"בצד הבריאותי, בהתחלה הייתה כאן קצת היסטריה. משה בר־סימן־טוב היה מעט חרדתי וסיגל סדצקי הייתה מאוד ריכוזית, לא פתחה את הטיפול במגפה לצבא על אף שהיה צריך, ולא נתנה לאנשים להידגם ולהיבדק כשהיה צריך. אבל בסופו של דבר מסתכלים על חתימת הדברים, וכשנהיה המדינה הראשונה בעולם שכנראה תהיה מחוסנת – כל הדברים האחרים יתגמדו. יכול להיות שתקום מתישהו ועדת חקירה, כי היו כשלים וכבר היו דו"חות על כך שלא נערכנו מראש, לא הייתה כאן תורת לחימה לטיפול במגפה וזה התפוצץ לנו בפנים. אבל בגדול הניהול היה טוב. יחסית זיהינו בזמן, היינו הראשונים שסגרו את השמיים מול סין, בהמשך היינו מהראשונים שחייבנו בידוד. כאמור, היו פשלות גדולות, כמו למשל שלא סגרו מספיק את נתב"ג".
למעלה מ־4,000 מתים, זה כישלון ענק.
"אם אתה משווה אותנו למדינות אחרות בעולם, עשינו דברים בזמן, ואפילו לפני הזמן. אם אתה משווה אותנו לפוטנציאל שיש לנו, האם יכולנו לפעול טוב יותר? נראה שכן".
בוויכוח "כן־ביבי, לא־ביבי" בנושא החיסונים, איפה אתה נמצא?
"אני משתדל לא להימצא שם. נדב והילה יוצקים פרשנות, אני יותר מביא את העובדות, את מה שקרה. ברור שהחיסונים זה לא רק ביבי. מדובר גם בקשרים ארוכי שנים של קופות החולים עם חברות התרופות, והסנכרון המופתי בין הנתונים של כל אחד מאיתנו לקופת החולים שלו – בארצות־הברית יכולים רק לחלום על דבר כזה. אז זה לא רק ביבי, אבל לביבי יש חלק משמעותי, אם תרצה או לא. זה בכלל לא קשור לעמדה פוליטית".
מה קורה עם המוטציות?
"כרגע המחקרים יחסית נוסכים אופטימיות לגבי המוטציה הבריטית והדרום־אפריקנית. החיסון יעיל נגדן. אבל אם החיסון לא מונע את נשיאת הנגיף ואת המשך ההדבקה – מה שעדיין בבדיקה – הסיכוי ליצירת מוטציות חדשות עולה. השאלה הגדולה היא האם יצטרכו לעדכן את החיסונים שיש כרגע, ואם כן, מה תהיה מהירות העדכון. אם זה יהיה כמו בחיסוני שפעת, אנחנו בסדר".
אם אנחנו לא יודעים עדיין האם החיסון מונע הדבקה, איך אפשר לחשוב על דרכון ירוק? הרי המתחסן ימשיך להידבק ולהדביק.
"לכן זה יהיה קודם כול פנים־ישראלי, ועוד אין פתרון מלא לחו"ל. זה יהיה מדורג, וככל שיהיו יותר מתחסנים ייפתחו יותר מקומות. באולם תיאטרון, למשל, קל יותר לנטר את מי שמגיע כי קונים כרטיסים, אבל מה עם קניון שבו יש הגעה מזדמנת? לכן אולי יחכו לסוג של חסינות עדר, נגיד שישה מיליון מתחסנים בחיסון השני, ורק אז יפתחו מקומות מפגש המוניים לא מנוטרים. לא נגיע אף פעם למאה אחוז; יהיה ניהול סיכונים".
"למדתי בבית ספר יסודי דתי, בעוד האחים האחרים היו בבתי ספר חילוניים. אני חושב שזה קשור להחלטה להביא אותי לעולם. זה קרה אחרי שסבי נפטר, ואמא שלי רצתה להנציח אותו. הוא היה דתי, חזן בבית כנסת, ואני סוג של המשך שלו"
הנפגעים הגדולים מסיום הקורונה יהיו הבעלים של זום ואתה, שכבר לא תהיה באולפן החדשות בכל יום.
"אני לא דואג, יהיה לי זמן לנוח. חוץ מזה, יש המון דברים אחרים שבגללם רציתי להיכנס לתחום הבריאות ואני רק מחכה שאוכל לסקר אותם. כרגע אין קשב למה שלא קשור לקורונה".
אולי לצאת לאיזה דייט, אם להיות פולניים לרגע. אני משער שאתה מקבל יותר הצעות מאז שרואים אותך בטלוויזיה כמעט מדי ערב.
"זה קצת מביך וקצת מחמיא, אני מקבל הודעות בווטסאפ מבנות שרואות אותי בשידור ורוצות לצאת איתי".
יצא לך דייט מהודעה כזו?
"לא. זה נראה לי מוזר. בנושא הזה אני מצטרף לקבוצת השמרנים ומעדיף שזה יבוא בדרכים המקובלות יותר".
התייעצת עם קרן לפני הפעם הראשונה בטלוויזיה?
"כן. העצה הכי טובה שהיא נתנה לי הייתה לדבר קצר וכמה שיותר בגובה העיניים, כל השאר כבר יסתדר. זה הבסיס והכי חשוב. כשיש הנחיה חדשה או נושא קצת מורכב, לחשוב שאתה צריך להסביר אותו לאמא שלך. אגב, העצה הזו גם מועילה פלאים להפחתת לחץ. אני אמנם רואה את תמר איש־שלום ואודי סגל, אבל ברוחי אני מדבר לאמא שלי".
ומה בעוד עשר שנים?
"לענות את התשובה הקיטשית? להצליח כמו אחותי הגדולה".
