מראה עקומה: מסע לגרמניה שלפני עליית הנאצים

הבחירה לכתוב על הקברטים בברלין בשנות העשרים של המאה שעברה היא לכאורה בחירה תמוהה. במבול האירועים התוכפים והולכים בגרמניה, שהגיעו לשיאם בשנים 1945־1939, קברטים, פזמונאים, בדרנים ובדחנים, נראים לכל היותר כהערת שוליים שחבל להקדיש לה זמן. אפילו שטנר פותח את ספרו בנימה שנשמעת מצטדקת ומפחיתה בערך הפרויקט שלו. ולא היא. גם ההסבר שלפיו "כניסה לעולם הקברטים היא הזדמנות להעמיק מעבר להיסטוריה והמוכרת ולראות את שנות העשרים מזווית חדשה", אינו מייחס לנושא את המשקל הראוי לו.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעה: נפטרים מאיראן: האם ישראל מנהלת מגעים עם סוריה?
– סערה בסיר חמין: קטטת קידוש הסתיימה בבית משפט
– פוסט אחד יותר מדי: למה התעוררו הרשתות החברתיות

בגרמניה שבין מלחמות העולם – בין הקייזר הנמלט, ה"פריי קורפס", היחידות החופשיות, הלא־רשמיות כביכול, של אוחזי אלות ומרביצנים ששירתו ככוח מחץ של הרפובליקה הוויימארית הדמוקרטית־לכאורה, ובין הימין המיליטנטי־לאומני והכוח הנאצי ההולך ועולה – היו לרפובליקת ויימאר כמה סממנים ליברליים באמת. ביניהם היעדר צנזורה, גבולות פתוחים גם ליהודים ממזרח אירופה, רובעי זונות ופשע משגשגים שבהם גם להטב"ים יכלו להרגיש חופשיים לגמרי, וקברטים. הקברטים אכן "שימשו כמראה, לרוב הומוריסטית ועקומה, למחשבותיהם ורגשותיהם של הגרמנים", או ליתר דיוק למחשבותיו, תקוותיו ורגשותיו של מיעוט ליברלי־שמאלני קטן והולך, מיעוט ששיקף את מה ש"הדמוקרטיה הליברלית" של ויימאר רצתה או יכולה הייתה להיות.

יכולה הייתה להיות, אלמלא פחדה מן הצל של עצמה והעדיפה לעצום עין אחת ולהניח לתלייניה לעלות ולצמוח עד שהפכו את גרמניה לדיקטטורה רצחנית. בכל שנות רפובליקת ויימאר התרחשו אירועים אנטישמיים חמורים. "בינואר 1919, אחרי ניסיון ההפיכה, ה'פוטש' הכושל של הקומוניסטים בברלין ב־1919, בוצעו פרעות ב'אוסט־יודן', היהודים ממזרח אירופה, שחיו בעיר. בשיא האינפלציה, ב־1923, נערך פוגרום שבו אלפי פורעים בזזו יהודים. במשבר הכלכלי של סוף 1929, באוניברסיטה של ברלין הוכו יהודים והושלכו החוצה…".

ואולי העיסוק בקברט כמראה עקומה מצליח דווקא, בדרך ההיפוך ובניגוד לכוונתו של הכותב, להסביר כיצד הפכה גרמניה בתוך כמה שנים לאותה דיקטטורה רצחנית. משום שהקיצוניות – במילים, באיפור, בשפת גוף ובמיניות – שאפיינה את הקברטים, היא במובנים רבים שיקוף של הרוח הרעה, האנטישמיות והקיצוניות הנאצית, שאפיינה כבר את ימיה של רפובליקת ויימאר. למעט, מובן, העובדה ש"רבים מיוצרי הקברט היו יהודים", וכך גם לא מעט מן הקהל שלהם.

מי אשמים? היהודים!

"משורר זקן בשם הומר מסתובב בברלין שאחרי תקופת הנאצים. הוא מחפש את קפה יוסטי, שבו נהג לשבת בתקופת ויימאר. בית הקפה שכן בכיכר פוטסדאם, המקום ההומה ביותר בעיר…". לאחר מלחמת העולם השנייה "נחצתה ברלין… כיכר פוטסדאם הרועשת, שוקקת החיים, הפכה לשדה בור מלא בוץ ועשבים שוטים. קפה יוסטי לא קיים יותר…". כך נפתחת הסצנה המרכזית מתוך הסרט "מלאכים בשמי ברלין" של הבמאי וים ונדרס, שמבכה את חורבן העיר במלחמת העולם וב"מלחמה הקרה".

המשורר הזקן הוא השחקן היהודי קורט בואה. בימי ויימאר היה מכוכבי הקברטים. יחד עם קורט גֵרון נודע כצמד "השמן והרזה של גרמניה". עם עליית הנאצים ברח מגרמניה – תחילה לווינה, משם לציריך, הלאה לפריז ולבסוף לארה"ב. בואה היה יהודי והומו, ולמזלו היה לו שכל להסתלק מבעוד מועד.

לא כן שותפו לצמד גֵרון, הקוסם השמן בסרט "המלאך הכחול" בכיכובה של מרלן דיטריך. "גרון היה ממוצא יהודי. כרבים אחרים, הוא לא הבין את עוצמת הדורסנות הנאצית ודחה הצעה לעבור להוליווד. גרון עזב (לבסוף) את גרמניה אך הרחיק רק עד הולנד. כשזאת נכבשה הוא נכלא במחנה טרזיינשטאדט, שם אולץ לשחק בקברט ולביים סרט תעמולה עבור הנאצים על 'החיים הטובים' במחנה. החיילים הכריחו אותו להצחיק את הקהל בכוח, ולא, כך איימו, יהרגו את כולם… הוא נרצח באושוויץ ב־1944… בינתיים, בגרמניה, הפכו הנאצים את קורט בואה לסמל היהודי המנוון, ההומו, הסוטה. הם לקחו קטעי סרט שבו הוא מצולם בבגדי אשה… הקריין הנאצי הסביר: היהודי קורט בואה נהנה לשחק בתפקיד סוטה במיוחד".

כך, באחד מפרקיו האחרונים של ספרו, מציג המחבר תמונת אבסטרקט של החורבן, הנאציזם, היעלמות הקברטים והתרבות התוססת של ברלין בשנות העשרים, וכמובן השואה. "שנות העשרים המוזהבות נעלמו ולא נותר להן זכר". הסטיריקנים הזהירו, הקברטים הצליפו בלשונם וברכט תקף במרירות את העשירים השמנים שיושבים על גבו של העני הרזה, "ובכל זאת המשיכה גרמניה לדהור במהירות אל התהום והתרסקה…".

נקודה מעניינת היא הנוכחות הניכרת של היהודים בעולם הקברטים, אם כיוצרים ושחקנים ואם כקהל. צריך להיות זהירים ולא להציג את עולם הקברטים הברלינאי כעולם יהודי. רוב העוסקים בתחום היו גרמנים. אבל היהודים תפסו בו נתח נכבד, פי כמה מחלקם באוכלוסייה. הם גם היו אחד מקורבנותיו: בקברט "טינגל טנגל", שדווקא היה שייך ליהודי, אחד השירים במופע נקרא "מי אשמים? היהודים!": "אם יום גשם, אם יום בהיר/ אם יש ברקים או רעמים… מי אשמים? היהודים! הכל בגלל היהודים!… ולא חשוב מה תאמין, כי האשמה תמיד על יהודים!"

קפה רחמנות

בחלקים המוקדשים לקברטים בספר, אנחנו מתוודעים לכוכבים, ליוצרי הטקסטים, למשוררים ולמוזיקאים, ושטנר משבץ גם קטעים רבים מתוך הפזמונים שהושרו בהם. חבל שהתרגום מגרמנית לרוב אינו מצליח להעביר את הברק והקצביות של הפזמונים, וכך אנחנו מפסידים את העוקצים והשיכרון שפזמונים אלה השרו על מי ששמעו אותם בזמן אמת.

לצד הקברטים, גם בתי הקפה מילאו פונקציה חברתית־תרבותית. אחד מאלה – קפה רומאנישס – מתואר בהרחבה, והייתה בו גם נוכחות יהודית משמעותית. ביידיש כונה בית הקפה "קפה רחמונישס", כלומר קפה הרחמנים או הרחמנות. בין יושביו היו מארק שגאל בצעירותו הדלה ואורי צבי גרינברג, ולאה גולדברג הצעירה כתבה ש"ברומאנישס יושבים יהודים ומחפשים סנסציות בעיתונות חוץ…". היו גם בתי קפה שבעליהם והקהל שלהם היה יהודי־יידישאי, "אוסטיודן" בפי הברלינאים.

הספר קריא מאוד ומומלץ לקריאה גם למי שרוצה לרענן את ידיעותיו על גרמניה בדרך לא כבדה ולעיתים אפילו נעימה ומשעשעת. התערובת של קטעים מהופעות קברט, סיפורים אישיים על המעורבים בתחום, יחד עם פרטים היסטוריים שמשובצים לאורך הספר, מדגימים היטב את האופי המיוחד של הכתיבה של שטנר. תמונה מגוונת, אם כי בהכרח שטחית ומקוטעת, שבה הקברטים משמשים במובן מסוים כתירוץ לסיפור חייה החברתיים של גרמניה, וברלין במרכזה, בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים ועד עליית הנאצים לשלטון ב־1933.

מין סלט פירות חמוץ־מתוק־מר של סיפורים ואנקדוטות על אמני הקברט ועל חיי הלילה בברלין באותן שנים. קטעי רקע היסטוריים על גרמניה במלחמת העולם הראשונה ובימיה של רפובליקת ויימאר – השלטון שעל הנייר נדמה היה כליברלי, החופשי והאינטליגנטי ביותר שאפשר להעלות על הדעת, אבל בפועל היה גם החלש, המבולבל והכושל ביותר בעולם, ושהמשגים הכבדים שעשה הביאו על העולם את האסון הנורא מכול.