לכאורה זה בסך הכול סיפור על משפחה ובכל זאת משהו חמקמק קוסם בספר הזה ומושך לקרוא עוד ועוד. זהו סיפור על אב ואם ועל בת, היא המספרת, שלאורך כל הספר, גם כשהיא מתוארת כאשה מבוגרת, היא קוראת לעצמה "הילדה". גם להוריה – במאי הקולנוע אינגמר ברגמן ואשתו שחקנית הקולנוע ליב אולמן (שאותה נשא לאישה "בין מספר ארבע למספר חמש. מה היא, אם כן? מספר ארבע וחצי?") – היא קוראת "אביה" ו"אמה". אף פעם לא בשמות. רק לאחרים היא קוראת בשמם – לאשתו של האב אינגריד, שאיתה הצליח לחיות עשרות שנים וכנראה מצא בה מה שחיפש והיה שבור לב כשמתה; ולאחדים מאחֶיהָ (יש תשעה אחים־למחצה). מעטים מהם תופסים מקום בחייה של "הילדה" ונקראים בשמם. רובם באים וחולפים, לא משאירים עקבות.
סליחה על האיחור
"הילדה" חיה עם אמה בנורווגיה. אביה חי בשוודיה. בביתו, כש"הילדה" כבר גדולה מספיק כדי לבוא לשם לבד בקיץ, הכול מתנהל על פי השעון, בסדר קבוע וברור לכול לאורך עשרות שנים: "לאביה יש כללים. היא מבינה אותם. הם אלף־בית שהיא לומדת עוד לפני שהיא לומדת את האלף־בית האמיתי…". בכל יום בשלוש אחר הצהריים מקרינים סרט. בעשרה לשלוש נפגשים. על השנייה. "אבא שלי היה אדם דייקני… הוא דרש דייקנות מעצמו ומכל השאר… גם אם היינו הכי דייקנים בעולם – קובעים זמן ובאים בדיוק בשעה האמורה – נהגנו לומר: סליחה שאיחרתי!… ואם משום מה התעכבנו בכמה שניות אמרנו: סליחה על האיחור. תוכלו לסלוח לי?".
כש"הילדה" מתארגנת כדי לנסוע אל אביה, לחופשה בביתו באי פארו, מציידת אותה אמה בהוראות התנהגות: "יש לו מזג מחורבן, אומרת אמה, הוא יוצא מכליו ושואג. אבל הילדה אינה מפחדת ממנו. היא יודעת איפה הכעס וחומקת ממנו". כבר בגיל צעיר מאוד היא יודעת ממה להיזהר כדי לא להעלות עליה את חמתו של האב.
"היא דקיקה. דקיקה כמו סרט צילום…". איזו הגדרה יוצאת דופן לילדה, שכאשר היא מגיעה בקיץ אל בית אביה, "הוא חושש לקראת בואה. שלום־שלום. בואי נראה אותך… להיתלש מעיסוקיך בידי ילדה. ילדה שמונעת ממך לעבוד בנחת…". נוכחותה של הילדה מפריעה את הסדר והשקט שרק בתוכם מסוגל אביה לעבוד. משום כך היא דקיקה, כדי לא להפריע. לא להיתקל. למען האמת, שני הוריה של הילדה אוהבים אותה. אבל "מעולם לא היינו שלישייה… הייתי ילדתו וילדתה – אבל לא הילדה שלהם…". הם מעולם לא היו משפחה, וההורים, אינגמר וליבּ, מעולם לא חלקו מגורי משפחה זה עם זו. אוהבים את הילדה, אך נוכחותה מפריעה גם לו, גם לה. לכן היא לא רק ילדה רזה באופן פיזי אלא גם "דקיקה כסרט צילום". כזאת שחומקת ועוברת בסדקים הצרים שהוריה מותירים בין שלל עיסוקיהם, כדי שתוכל להיכנס לחייהם ומיד להיעלם שוב ולהניחם לנפשם.
למזלה של הילדה, כחלק מן הכללים יש גם הפרדה בין הבית, "שתמיד היה מסודר ונקי", לבין חדרי הילדים. כשדניאל, אחיה־למחצה, שמבוגר מלין בארבע שנים, מגיע גם הוא לחופשה, "בחדרי הילדים הם הורשו לעשות בלגן. איש לא דרש מהם לסדר את חדריהם", אבל "כשדלת משרדו של אביה הייתה נעולה היה אסור לדפוק עליה… משום שישב וכתב, או העביר לדניאל שיעור בגרמנית…". מותר לכתוב ניבולי־פה על דלתות חדרי הילדים, אבל גם זו מעין החלטה. החלטה להרשות אי־סדר. לא פריעת־סדר ספונטנית.
מחיצות לב מוזהבות
לעומת הסדר ומשטר־השעון אצל אביה, בחיי האם שוררים כאוס ואי־יציבות. ליב אולמן, שהייתה במשך זמן רב, גם לאחר שנפרדו, "המוזה" של אינגמר ברגמן, היא כוכבת מן הגדולות של שנות ה־60 וה־70. היא נוסעת ללא הרף בעולם, חיה חיי ידוענית מעופפת, בינלאומית. "אני מתגעגעת לאמא כל הזמן. עכשיו היא שוב נסעה. הפעם לאמריקה… אמא תיעדר כמה חודשים. אני פוחדת לאבד אותה. פוחדת שלא תחזור… שתיעלם…".
הילדה, שהפכה לסופרת, מתארת איך הילדה בת השמונה או העשר עומדת חצי שעה לפני הזמן שנקבע ליד הטלפון ומחכה לצלצול מאמה והצלצול אינו מגיע. היא מתחילה לצרוח ולייבב, רדופת פחדים וחרדות. "חלפו שעתיים מאז השעה היעודה ואיש אינו יכול לומר לי בוודאות שאמא חיה…". סבתה מחבקת אותה, מנסה להרגיע. מזמינה רופאה שתיתן לה משהו. קשה וכואב לקרוא את זה. תיאוריה של לין אולמן פוגעים כמו אגרוף בבטן.
אמא ליב אוהבת את בתה. "ילדה מתוקה שלי", היא אומרת שוב ושוב. אבל "אהבתה של הילדה הייתה יותר מכפי שאמה הייתה מסוגלת לשאת… ילדה שנדבקת. אהבה דביקה… אמה לעולם לא תודה שההידבקות הזאת עלתה לה על העצבים… כמיהתה העמוקה ביותר הייתה להיות נאהבת… ובה בעת לבקש שיניחו לה לנפשה. מחיצות אטומות הפרידו בין כל החדרים שבאמה, חדרים קודרים ומוזהבים…". כמה כאב מסתתר מאחורי המילים האלה, ואיזו הבחנה דקה של בת בנעשה בעומקי נפשה המיוסרת של אמה.
אין כוח לכפירה
השנים חולפות ואינגמר ברגמן הוא כבר בן שמונים ושמונה. בתו לין כבר בת ארבעים, ושוב היא מגיעה לביקור בביתו. שוב הם קובעים לראות סרט באולם המיוחד להקרנות. הסדר נשמר כמו תמיד: ההקרנה בשלוש, נפגשים עשר דקות לפני. "לא היה כל סימן. השמים לא התקדרו… לא החלה סערה… הכול נראה כרגיל… השינויים התרחשו טיפין־טיפין עד שלא היה אפשר להבחין בהם. עד שאביה הגיע באיחור…. שעת הפגישה הקבועה, עשרה לשלוש, כבר חלפה מזמן … איחור של שבע עשרה דקות… הוא אינו אומר: מצטער שאיחרתי, או: סליחה על האיחור".
האיש בן השמונים ושמונה כבר אינו יודע שאיחר. הוא שוכח את השעה כמו שהוא שוכח מילים, אפילו מילים פשוטות כמו "מגבים" כשיורד גשם. "זו הייתה הפעם האחרונה שצפינו יחד בסרט", כותבת בתו, "שנה אחר כך הוא כבר לא היה בחיים".
כשמתחילה ההידרדרות, מחליטה לין להפסיק להתכונן ולהתחיל לראיין את אביה. היא אינה יודעת שנותרה להם רק שנה. "תמיד היינו טובים בפרידות יותר מאשר בפגישות. אבא היה זקן כשנולדתי… לפני כל פרידה חשבתי שזאת ודאי הפעם האחרונה…". כך היה תמיד, גם כשהייתה ילדה. אבל כשהוא מתחיל לאחר, ברור שהסוף מתקרב. כך נולד פרויקט ההקלטות. לין קונה רשמקול, משוכלל במושגי הזמן. אבל היא מקליטה לא־מקצוענית, וההקלטות יוצאות רועשות ומכילות גם את רחשי הסביבה. היא גונזת אותן ומוציאה שוב רק לאחר שנים. להפתעתה מתברר שההקלטות בכל זאת מעבירות איזו אינטימיות, ומחזירות משהו מהאב אל בתו:
הוא: אני מאמין באלוהים, בכל מאודי. אבל אני לא מצפה להבין את רצונו. אלוהים נמצא במקום שבו נמצאת המוסיקה. אני חושב שהמלחינים הגדולים מספרים לנו על האופן שבו חוו את אלוהים. אלה לא שטויות. בשבילי באך הוא גורם קבוע.
היא: אבל בעבר הטלת ספק… בקיומו של אלוהים.
הוא: השטויות האלה. הוכל כבר עבר… לא נותרו בי עוד כוחות לפטפט על כפירה ודברים כאלה.
היא: קרה משהו מיוחד שבגללו הפסקת לפקפק?
הוא: זה בא בהדרגה. טיפין־טיפין. אני יכול לומר שבתקופה שאחרי מותה של אינגריד חוויתי את רצון האלוהים בצורה אינטנסיבית… כאן בהָמֵרס אני יכול לעמוד בחוץ, מוקף בים ובעננים ולחוות… נוכחות (מתוך ההקלטות).
הקטע הזה מייצג את אינגמר ברגמן במיטבו, אפילו בימי הדעיכה שלו. אבל זה לא אופייני לרוב רוחו ותוכנו של הספר. שם הספר, "חסרי נחת", הוא מאותם ביטויי אנדרסטייטמנט שמאפיינים אירופאים מתורבתים, אינטלקטואלים, מארצות הצפון. היא לא כותבת: אומללות, חיפוש נואש אחר אהבה, ייאוש מעכל. ואז – בשפה מאופקת, בנגיעות דקות ובכישרון חדירה נדיר לנפש האדם, היא מעבירה סיפור מכמיר לב וכאוב, אך כתוב למופת.
חסרי הנחת, לין אולמן, מנורווגית: דנה כספי, הכורסא, 2018, 343 עמ'
