17,677 מילים מונה יצירתו הספרותית של ויליאם שייקספיר – מחזות ושירים. מתוכן 1,700 מילים חדשות, כך על פי המקובל, שתרם המחזאי לשפה האנגלית. בין היתר המציא גם ביטויים שהשתרשו בשפה כמו "המפלצת ירוקת העין" (אותלו) "החומר שממנו עשויים חלומות" ו"עולם חדש אמיץ" (הסערה). ולמרות הירושה המילונית המכובדת הזאת, בהצגה החדשה בתיאטרון גשר המבוססת על מחזהו "מקבת", לא תשמעו ולו מילה אחת.
הבמאי הרוסי סרגיי זמליאנסקי שהגיע ארצה לכבוד העבודה על ההצגה, "שדד" מהמחזאי האנגלי את הקלף החזק שלו ובחר להעביר את עלילת הקנאה ותאוות השלטון באמצעות כוריאוגרפיה ותנועה בלבד, המגובים במוזיקה עוצמתית של המלחין פבל אקימקין, ובתפאורה והתלבושות המרשימים מאוד של מקסים אוברזקוב. על מנת שמי שאינם בקיאים בעלילת המחזה לא ילכו לאיבוד, נקודות מפתח נמסרות בכתב, בכתוביות אינפורמטיביות בנות מילים אחדות בלבד. מעין ראשי פרקים. התוצאה מרהיבה, מקורית ומרתקת, אם כי לטעמי מעט חסרה.
הכוח של ההצגה הוא בוויזואליה המרגשת ובווירטואוזיות של השחקנים שמשתמשים בכל שריר בגופם כדי לבטא את הלך הרוח של הדמויות, ללא מילים. בעלות האוב מעוצבות בשחור־לבן דרמטי, כס המלכות מזכיר בצורתו קבר ומנבא את סופו של כל מי שיכבוש אותו. שימוש מרשים נעשה בחוטים ובחבלים המהדהדים את המוירות – אחיות הגורל מהמיתולוגיה היוונית, הטוות וחותכות את גורל כל אדם. תמונה מרשימה במיוחד היא הסעודה, שבה הוזה מקבת את קורבנותיו שבים לחיים.
מדובר בהצגה סוחפת ביותר, שהזכירה לי במובנים מסוימים סרטי אומנויות לחימה שבהם התנועה והפעולה מקבלות את קדמת הבמה. אולם חלק מרכזי במחזה המקורי מוקדש להתחבטויות ולרגשי האשם של מקבת שהוא מפרט במונולוגים, וכשאלו נלקחו ממנו בהפקה הנוכחית, דמותו הפכה פחות מרובדת. כך נדמה לפעמים שגיבור ההצגה הוא דווקא מקדף, שהעוול נעשה לו, והמורכבות מצטמצמת למאבק בין טובים לרעים, כשמקבת מסומן כרע מובהק.
עם זאת, הדרכים שבהן השתמש הבמאי כדי לחפות על חסרון המילים יוצרות מעמדים מעניינים ביותר. כדי לחזק את תחושת הבגידה של מקבת (אבי אזולאי/ פיראס נסאר) ברעיו, שילב זמליאנסקי תמונות מתקופת ילדותם של מקבת דאנקן (הנרי דוד) ובנקו (דור מיכאלי/ אורי יניב) וילדים מגלמים את הדמויות בעברם. הילדים הללו ישובו ויצוצו בהצגה ברגעי מפתח.
מחוות קטנות ומבדרות מסמנות גם יחסים. כך זוכים מקדף ורעייתו (אלכסנדר סנדרוביץ' ורות רסיוק) להתעלמויות חוזרות ונשנות ממקבת וליידי מקבת (רוני עינב/ אפרת דנון). רגע חזק ביותר נוסף מדגים את כוחו של התיאטרון: הריונה של ליידי מקדף מסומן בכדור נפוח עטוף בנייר שהיא מחזיקה בידה. למרות ההחלטה להבליט את ה"כאילו" של ההיריון המוצג על הבמה, בזמן שמקבת מתעלל בה, הקהל כולו חרד לגורלו של הכדור, והתמונה מזעזעת לא פחות ואולי אפילו יותר, מאשר לו היו בוחרים בדרך הסטנדרטית של הטמנת כרית מתחת לשמלת השחקנית. כך שלמרות שאני מעדיף את המקבת שלי מדבר, שווה להיחשף לגרסה הייחודית ויוצאת הדופן של גשר.
מקבת תיאטרון גשר
