"לחסוך מאנשים אחרים את ההתעללות שעברתי"

היכולת של גילי קימור להסביר איך נראה אספרגר מבפנים, מתוך הנפש של מי שמוגדר כלוקה בתסמונת, היא מרתקת. "לחלק גדול מהאוטיסטים יש בעיה עם ויסות חושי. כל אור הם רואים כאילו הוא מחוזק אלף מונים, וכל רעש הוא בשבילם תופי מלחמה. לי אין את הרגישות של ויסות חושי, אבל יש לי בעיה עם ויסות רגשי. לדעת מה שלי ומה של האדם השני. ואני חושב שהצפה רגשית היא קשה יותר מהצפה חושית, כי אין גורם סביבתי להאשים אותו. זה לא משהו מבחוץ שמפריע, זה אתה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לראשונה זה שנים: אפס נרצחים בפיגועים אנטישמיים בעולם
– גנץ החליט על סגירת גלי צה"ל, האם יוכל ליישם זאת?
– שבעה מועמדים, רק אחד ינצח: פריימריז במפלגת העבודה

"אתה מרגיש אהבה ברמות כאלה מטורפות שזה לא שייך לעולם הזה. אתה מתאהב מהר, בעוצמה. מרגיש עצב ברמות מטורפות שלא שייך לעולם הזה. לכל דבר קטן אתה מגיב בחוסר פרופורציה. כאילו אני והעולם נמצאים על שני סולמות שונים של תגובה רגשית, והשירים הם הדרך היחידה שלי לגשר בין שני הסולמות. כי בשירים אפשר לבטא רגשות בצורה מאוד חזקה, שלא לגיטימית בחיים האמיתיים".

קימור, 30, הוציא לאור כבר שלושה ספרי שירה: "דבש מלקות", "הדרך המוזהבת", ו"נשיקה ופגיון". הספר הרביעי כבר בדרך. הוא נולד עם תסמונת אספרגר, למד בחינוך רגיל וסבל קשות בילדותו מהצקות ובריונות. בנערותו גילה בעצמו את יכולתו לכתוב שירים ולהתמודד באמצעותם עם קשייו. במשך ארבע שנים ברציפות זכה בפרס "ביכורי יצירה" של עיריית רמת־גן. אף שלא התקבל לצבא התנדב ושירת בחיל הרפואה, ולאחר מכן התנדב לשירות לאומי. הוא סיים תואר ראשון ושני באוניברסיטת אריאל בהצטיינות.

הוריו הם הבמאים ירין ודלית קימור. סבו היה חוקר הספרות העברית וחתן פרס ישראל פרופ' גרשון שקד. סבתו, מלכה שקד, אף היא דוקטור לספרות ומשוררת, ערכה את ספרי שיריו. היום הוא גר בגפו, ומתפרנס מכתיבת תוכן והרצאות.

קרב המבטים של הזאבים

קימור אומר שלמד קודים חברתיים כמו שאחרים מכינים שיעורי בית, ואני מבקשת שיסביר. "למדתי אותם ככלי נשק והישרדות. למדתי מהשכל, לא מחיקוי. הייתי צריך להבין את הרציונל, למה עושים את זה, ואז הייתי צריך לפתח סיבות משלי למה לעשות את זה. למשל קשר עין. אנחנו עכשיו מנהלים קשר עין, העיניים שלי רואות את שלך. אבל זה בכלל לא מובן מאליו. במשך שנים לא סבלתי קשר עין, שנאתי את זה. כי העיניים הם ראי לנשמה, ואני לא קורא שפת גוף כמו שאת קוראת.

"היה נראה לי לא הוגן שאת מסתכלת עליי, ואני משדר לך כנראה את כל רגשותיי כאילו הייתי ספר פתוח. את קוראת אותי דרך שפת גוף שאין לי שליטה על מה אני משדר בה, ובו בזמן אני לא קורא את שלך. מבחינתי את פוקר־פייס מוחלט, כאילו הסתכלתי על פסל. ואין שוויון בינינו. אז אמרתי לעצמי – למה שאסתכל למישהו בעיניים ואתן לו כוח עליי? לא אסתכל.

"מה גרם לי בסוף כן להביט לאנשים בעיניים? יום אחד, אחרי שנים של לחצים וניסיונות שכנוע של הסביבה להסתכל בעיניים – כי זו הנורמה, ככה משדרים אמון, ככה משדרים התעניינות – ראיתי בנשיונל ג'יאוגרפיק סרט על זאבים. הסבירו שם שזאבים בלהקה מנהלים אינטראקציה באמצעות קרב מבטים ביניהם, והראשון שמסיט את עיניו מפסיד. זאב האלפא הוא האחרון שמסיט את עיניו. הזאב הבודד הוא הראשון להשפיל מבט. אז למדתי לא להשפיל מבט.

"אחר כך הגיע רצון גם ליצור קשר מסיבות חיוביות. אבל בהתחלה קשר העין שימש אצלי כנשק, כדי להביע עוצמה. גם חוש הומור למדתי ככה. שנאתי חוש הומור, כי לכי תדעי את ההבדל בין צוחקים עליך לצוחקים איתך. אז צפיתי בשיטתיות בסרטי דיסני – עד היום יש לי צחוק של מיקי מאוס – ואחר כך ב'חברים' ובסיינפלד, ב'החיים זה לא הכול' ובמופע של אדיר מילר. למדתי הומור כמו שיעורי בית. היום התקדמתי לרמה גבוהה של הנשק הזה, ואני יכול אפילו להביע הומור עצמי, וככה לשדר חוסן באופן עקיף. אני עדיין לא חושב שאני אדם כל כך מצחיק היום, ההומור הוא לא שפת אם שלי, אבל למדתי להשתמש בזה".

יום אחד של אושר

את השיר הראשון כתב בגיל 14 וחצי, בהפסקה בבית הספר. "ישבתי לבד בכיתה שלי, כי היה מסוכן לצאת החוצה".

מסוכן?
"כן. מתרוצצות להקות של בריונים בחוץ וכל דבר שאתה אומר יכול לשמש נגדך, אז נשארתי בכיתה. היה לי מחשב נייד כי יש לי ליקוי למידה, דיסגרפיה קלה, ואז התחלתי לכתוב כדי לשחרר קיטור. כתבתי בשפת צופן, כדי שאף אחד לא יבין. פתאום מישהו בא מאחוריי, אחד האנשים שלא אהבתי, איזה ערס מעצבן, והוא מסתכל עליי ואומר 'מה אתה כותב? פילוסופיה? אתה כותב שיר?'. אני רק תכננתי לשחרר קיטור, והתברר לי בעצם שאני כותב שיר. אחר כך הופעתי עם השירים שלי בהפסקות. הפכתי להיות משורר החצר. יש אומרים ליצן החצר, ואני חושב שגם נגעתי בלבבות של חלק מהאנשים שגדלתי איתם בתיכון. לא של כולם, חלק צחקו.

"המחנכת שלי הייתה מורה לספרות, והיא עודדה את זה. בהמשך קיבלתי הזמנה לתחרויות ביכורי יצירה. במשך ארבע שנים זכיתי באחד משלושת המקומות הראשונים. בזכות התחרות היה לי יום אחד בשנה שבו הייתי מאושר והרגשתי שאני תורם משהו. שיש איזושהי סיבה שאני פה, על הכוכב הזה, עובר את כל מה שאני עובר, כדי שבסופו של דבר זה ייצא בדרך הלגיטימית היחידה שהייתה לי אז".

יום אחד של משמעות בשנה מספיק כדי להעביר את השנים הללו?
"זה חד־משמעית לא מספיק כדי להיות מאושר, אבל כן מספיק כדי לחיות. כשהייתי בן 17 וחצי כתבתי יצירה בשם 'אינסומניה'. כתבתי אותה בשתיים וחצי לפנות בוקר, כשביד אחת היה לי עט ובשנייה פגיון. הברירה הייתה לדמם אל הנייר או לדמם על השטיח. אם אנחנו מדברים כאן עכשיו, זה בגלל שבחרתי לדמם אל הנייר. זה מבחינתי אחד השירים הכי חשובים שלי כי הוא הציל את חיי".

אינסומניה

חצות./ אני נפרד מכולם./ סוגר את יומי המתיש,/ סוגר את חדרי,/ שוכב במיטה/ ומתחיל לספור את השעות/ עד שכבוד הבוקר יקום.

שעה ראשונה לפנות בוקר:/ אני אסיר בתא המעצר./ החושך משתולל על פני הארץ/ ובתוכי מתרוצץ תוהו ובוהו/ שלא נותן מנוח/ לא נותן לישון./ אני מייחל לחלום על אהבה/ שיום אחד תיגע בי,/ אך חלומי דועך/ ותקוותי נעלמת בחושך./ נשארו עוד חמש שעות.

שעה שניה לפנות בוקר:/ אני מתכרבל בשמיכת הלילה/ ומביט לתקרה./ המחשבות מתפתלות בליבי/ודפי חיי מתגוללים לעיני/כמו בסדרה שאין בה סדר.

אני מתפלל לאהבה./ נשארו עוד ארבע שעות.

שעה שלישית לפנות בוקר:/ אני מתחנן לשינה, לחלום./ אני מייחל לפוגשך, אהובתי,/ לפחות במעמקי ההזיה,/ ללחוש לך: בואי, ארחי לי חברה/ שמרי עלי מכפור החושך והפחד/ אך את אינך./נשארו עוד שלוש שעות.

שעה רביעית לפנות בוקר:/ הבדידות, חברתי לחיים,/ אורחת בחדרי./ מישהי בכל זאת רוצה אותי./ היא מזמינה את חבריה הטובים,/ השיממון והניכור/ והם חוגגים במסיבה על חשבוני./ הם שואפים שכטות מנפשי המתמוטטת,/ מעלים על המוקד את שאריותיה האחרונות./ נשארו עוד שעתיים.

שעה חמישית לפנות בוקר./ נשארה עוד פחות משעה עד שיגיע האור./ המסיבה נגמרת. האורחים מסתלקים./ אפילו את הרחמים העצמיים הם לוקחים ממני./ אני לא יכול לסבול את החלל שבתוכי./ אני נופל חלל./ אני פורץ בבעתה אל עבר הבוקר הפורץ לחדרי./ איני רואה את אורו./ אין לי כוח אפילו לומר לו בוקר טוב.

כשאתה קורא את זה היום, אתה עדיין באותו מקום אפל?
"זו שאלה קשה. כי שיר זה בעצם זיכרון מוּתָּך לרגש שאתה מוציא מעצמך. כשאני קורא את השיר אני סוג של חוזר לשם, אם כי אני מודה שעכשיו אני חוזר מנקודת מבט יותר בוגרת ויותר חזקה. כי יש לי מערך חברתי חזק. יש לי חברים אמיתיים, בניגוד לחברים לייאוש שנרדפים אף הם. הייתה לי זוגיות בעבר. אז, באותה תקופה, אי אפשר היה אפילו לחלום על זה. נשים היו נדמות בעיניי למלכות נשף, שכאשר הן פותחות את דלת החדר הן מציפות את כולו באור ושואבות ממנו את האוויר. היום אני יותר רואה אותן כבני אדם על כל מה שהן, וזאת ראייה אחרת. אני יותר חזק היום, אז כשאני חוזר לשם, אני חוזר כדי לתקן את הפצע במידת האפשר. להניח אלוורה על הפצעים".

"ניצחתי במגרש של הרגילים"

השירים, אומר קימור, הם "עוגן הזהות שהציל אותי מהעומק של להיות קרבן בגלל התסמונת. שלושת ספרי השירה נולדו מזה. השירים גם נועדו למנוע מאנשים לרדוף אחרי האספרגריסט הבא, או השונה הבא. לחסוך מאנשים אחרים את ההתעללות שאני עברתי".

ההתעללות הייתה בידי ילדים. השירים מיועדים למבוגרים. אתה חושב שזה זולג?
"אני לא חושב שיש גיל לתכנים שלי. כל מי שקורא אותם, בין אם הוא נער או מבוגר, בין אם הוא קשור לשירה או לא, ימצא שם משהו. אני חושב שהרגש שם אוניברסלי. כשלמדתי באוניברסיטת אריאל הפצתי את הספרים במחלקה. הייתה שם מרצה, מומחית למצרים, שרציתי להציג את הספרים בשיעור שלה, ואמרתי שאתן לה את הספרים תמורת זכות ההצגה. היא אמרה שתשמח לתת לי להציג, אבל מה לה ולשירה. אמרתי לה 'תנסי, מה כבר יכול לקרות'.

"אחרי כמה ימים היא אמרה לי שאף פעם לא קרה לה דבר כזה. קראה שיר ועוד שיר ועוד אחד, ואחרי חצי ספר הייתה צריכה בכוח להפסיק כדי להמשיך במשימותיה. אם היא חשה ככה, אני לא חושש מתיכוניסט שהאהבה היא כל חייו, שלא ימצא עניין. רוב השירים שלי עוסקים באהבה, כי אין לי. אני רווק היום. הייתה לי זוגיות, וזה מה שאני רוצה, אז נער מתבגר וודאי שיתחבר לזה".

מאיפה בא הביטחון לגשת למרצה ולומר לה "כדאי לך לקרוא"? גם לאנשים יותר חזקים קשה לפעמים לומר "תקראו מה שכתבתי, זה טוב".
"הביטחון שלי נובע מדבר פשוט – אני שליח ציבור של השירים שלי. הם הילדים שלי. את לא מתגאה בילדים שלך? ודאי שכן. אני אותו דבר. על הספר הראשון שלי עבדתי שמונה שנים עם סבתא שלי שהיא ד"ר לספרות עברית. מבחינתי היא הסמכות האולטימטיבית בכל מה שקשור לאיכות השירה. על השני עבדתי חמש שנים. השתפרתי. על השלישי שנתיים וחצי. הכתיבה רק משתפרת כי כבר 15 שנים שאני הולך לסדנאות, כותב שירה ולומד את המילה הכתובה. זו דרך חיים. אני מאמן את זה כמו שריר, כי זה מה שנותן משמעות לחיים שלי. אז ודאי שאין לי חשש להציג אותו לאחרים".

למרות הקשיים שחווה, הוא שמח שלמד במערכת חינוך רגילה. "ניצחתי במגרש של הרגילים. וגם, ראיתי מה קורה למי שלא. אחד החברים הכי טובים שלי עבר את המסלול ההפוך ממני. למד בכיתת תקשורת. כשפגשתי אותו, הבחור היה רובוט משוכלל. הוא לחץ לי את היד במבט מזוגג ואמר לי 'מה שלומך' בצורה תבניתית. היה קשה לדעת מי הוא. הוא היה מאוד חסר ביטחון, כי מבחינתו אם הוא סוטה מהתבנית הוא מיד קורס. מי שעבר את קו האש של העולם הרגיל, יודע שיש הפרות מסוימות שאפשר להכיל ויש שלא, והניסיון המיוסר שלך הוא זה שמלמד אותך מה כן ומה לא. לחבר הזה לקח הרבה מאוד שנים ובום רציני שעבר באוניברסיטת אריאל, שם הכרתי אותו, עד שהפך לאדם עם אינסטינקטים חברתיים טובים".

כואב אבל פחות

אף שלמד עם השנים קודים חברתיים, לא את כולם הוא מוכן להכניס לחייו. "למשל תמיד כשנפתחת שיחה, אז שואלים אותך 'מה נשמע', והקוד החברתי הוא שהתשובה שעונים היא בדרך כלל 'בסדר'. אני לא מוכן לזה. זו תשובה שסוגרת שיחה, שעושה מהשאלה קיום וידוא בלבד. כששואלים אותי מה נשמע, אני תמיד משיב 'תלוי מאיזו בחינה'. ואז נוצרת פתיחה לשיחת עומק. צריך לדעת את הכללים כדי לדעת מתי אפשר להפר אותם. את זה רק הניסיון שלך נותן, והשכל שלך אם אתה בוטח בו", הוא אומר ומקריא שיר שכתב בימים האחרונים ומתכוון לכלול בספר הרביעי.

כד הזהב הסדוק

כד הזהב הקטן שבתוכי/ נפל פצוע מרוח חזקה/ נשבר לרסיסים משוננים / התרסק משולחן התצוגה / מומחה האומנות שבתוכי / נזעק להדביק חלק לחלק / הוא לעולם לא יצליח / לאחות את השברים מבלי שיראו כל סדק / כד הזהב הפגום שבתוכי / כעת סדוק ומעוות מכל בחינה / סדקים שחורים באדמתו הזהובה / כמו קמטים בעור חותכים מכל פינה / שנים נשלח אל המחסן לצבור אבק / כי הכד שלי התבייש לזרוח / הן מי יהיה מוכן לראות מבלי לשפוט ברחמים / כד שלא יוכל עוד בשלמות לגעת? / אך לפתע נאסף הכד ונעטף / בידיה הצחורות של הציירת / היא הביטה על כדי במבט נעים מתוק / ולחשה: "הכול יהיה בסדר" / שלפה מכחול של אהבה / והחלה בסדקים לגעת / בתכלת בירוק ובעוד צבעים חמים / מלאה את הסדקים בנחת / ובמקום בורות שחורים מכוערים / את כדי הזהוב הקיפה קשת / והסדקים כה זוהרים הם מחייכים / בהכרת תודה אילמת / הכד שלי מוצג שוב לכולם / נוצץ זוהר וזורח / האהבה שעטפה את הסדקים /צרבה בי יופי לנצח.

איפה היית רוצה להיות בעוד עשר שנים מהיום?
"אני מקווה שבזוגיות עשירה בחוויות חיוביות, אני מקווה שעם יותר שלווה מדרמה, עם יותר ביטחון מכאב. ועם האלבום המוזיקלי שאני עכשיו עובד עליו. חלק מהשירים אני שר בעצמי, חלק אני כותב ונותן לאחרים להלחין ולשיר. יוצא בימים אלו שיר שלי לרדיו שנקרא 'מי את'. כתבתי אותו בגיל 17. היום, אחרי הרבה שנים של פיתוח קול, אני יכול לשיר אותו ברמה שמכבדת את השיר. אני מצפה שספר השירים הרביעי שלי יראה אור, ואני מצפה גם להיות עם מעמד של משורר. לא אכפת לי שיבואו בגלל האספרגר, אבל שיישארו בשביל השירה".