עם סיום קריאת ספרה של חברת הכנסת לשעבר רחל עזריה, מצאתי את עצמי חוזר לרגע מסוים בקריירה הציבורית שלה שדווקא איננו מוזכר בין דפיו. עזריה (44) נעה כבר שלושה עשורים בזירה הציבורית והחברתית. לציבור הרחב היא מוכרת בעיקר כחברת מועצת העיר ירושלים מטעם סיעת ירושלמים, וכמובן כחברת כנסת מטעם סיעת כולנו של משה כחלון. לקראת הבחירות לרשויות המקומיות, שהתקיימו בשנת 2018, הכריזה עזריה על התמודדותה לראשות עיריית ירושלים. באותו מרוץ השתתפו גם ח"כ זאב אלקין, עופר ברקוביץ ומשה ליאון, שכידוע גם ניצח בו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבחירות הקרבות מזמנות לנתניהו אתגר חדש
– "ז'בוטינסקי מתהפך בקברו": דני דיין יורה לכל הכיוונים
– מנהיג "השולמנים": "קבוצות אינטרס שולטות בליכוד"
עם פתיחת ימי הסליחות בחודש אלול קיימה אז עיריית ירושלים, כמדי שנה, אירוע חגיגי. לקראת חצות הליל, וכיאה לתקופת בחירות, הגיעו אל מתחם התחנה בעיר כל המועמדים לראשות העירייה והצטרפו אל הקהל שנכח במקום. בחצות נפתח ארון הקודש המאולתר, והפיוטים פילחו את האוויר הירושלמי הקריר. עם סיום התפילה הובלו ברקוביץ, ליאון ואלקין למרכז הבמה, ופצחו בריקוד משותף אל מול תקתוק המצלמות של העיתונאים. פרט קטן נשכח באירוע ובדיווחים עליו: במרוץ הזה יש עוד מועמדת שלא נכחה וצולמה בחגיגה, אף ששהתה במרחק של כמה שניות הליכה ממרכז האירוע, קרי בעזרת הנשים המאולתרת.
בהמשך פרשה עזריה מהמרוץ בשלב מוקדם יחסית וחברה לזאב אלקין, צעד שעורר אנטגוניזם וביקורת כלפיה. נטען שהיא הפנתה עורף לייצוג הליברלי הצעיר והפמיניסטי, וחברה לנציג מפלגה שמזוהה עם הפוליטיקה ה"ישנה" והמסואבת.
הצצה למפעל הנקניקיות
ערב הסליחות המעליב לא היה הגורם לפרישת עזריה מההתמודדות על ראשות העיריה, אך אין ספק שזו הייתה חוויה לא נעימה שהותירה בה משקע. מה שגרם לי לחזור אליו הוא הסאבטקסט הזרוע בין פרקי הספר, שגם עונה על כמה סימני שאלה שנותרו מאותו מרוץ.
ב"המדריכה למהפכה" סוקרת עזריה בגוף ראשון את המאבקים החברתיים המרכזיים שלקחה בהם חלק. היא מציגה רזומה עמוס בעשייה, ונדמה שגם מבקריה הגדולים יתקשו להתכחש להספק המרשים שלה ולמניות שיש לה בשורה של שינויים חברתיים שהתרחשו בירושלים עיר מגוריה ובישראל בכלל.
פעילויות "שבת לכולם" בירושלים, מהפכת המזון הבריא בצהרונים, חוק החופים לצמצום תוכניות בנייה ליד המים, המאבק נגד הקנסות הכפולים בכביש 6, מוקד סיוע למילואימניקים במהלך צוק איתן, הקמת בית ספר בארמון הנציב לטובת משפחות צעירות – אלו חלק מהנושאים שעזריה פעלה למענם, כאשר בכל סוגיה היא מתארת שלב אחרי שלב את הדרך עד להשגת היעד המיוחל. הספר מספק הצצה מרתקת מבפנים, ובגוף ראשון, על דרך הכנת הנקניקיות במפעל ששמו מדינת ישראל.
עזריה אינה חוסכת בתיאורים על האופן שבו מגייסים תמיכה ולובי ציבורי למהלכים ועל הצורך הקריטי בהם כדי לרכוש את אמון הציבור, ומתארת גם מניפולציות שונות לטובת קידום יוזמות. לא פעם עולה מהספר שלחץ תקשורתי הוא המניע האמיתי של חברי כנסת להצביע "נכון" במליאה, או לחלופין להעלים עין כדי שהחוק או התקנה יעברו.
אחד המקרים הללו הוא הלחץ שיצרה עזריה עם ארגון "השגחה פרטית", כדי להיאבק במונופול הכשרות של הרבנות הראשית. הצעת חוק של מפלגת ש"ס קבעה שכל מצג של כשרות במסעדה שאין לה תעודה מהרבנות הראשית, ייחשב כעבירה על החוק שדינה שנת מאסר. מוזר ככל שהדבר יישמע, הצעת החוק כללה גם מוטיבים כגון תמונות של רבנים או אמירה של בעל המסעדה שהאוכל אצלו כשר, והגדירה אותם כעבירה על החוק וכהטעיית הציבור. המשמעת הקואליציונית עמדה לרשות המפלגות החרדיות, ואם לא די בכך גם תמיכתן של המפלגות האסלאמיות הייתה מובטחת, שכן מתוקף הסכם בלתי כתוב הם מיישרים קו עם הנציגים החרדים בסוגיות דת ומדינה. הדרך לאישור החוק נראתה סלולה.
אך עזריה וחבריה לא אמרו נואש. הם זיהו את נקודת התורפה של החוק, ויזמו קמפיין ציבורי ותקשורתי שלחץ על שר התיירות דאז יריב לוין ושר הכלכלה דאז אריה דרעי. במרכזו עמדה הטענה כי החוק עלול לפגוע ברפורמת הייבוא המקביל, שכונתה רפורמת הקורנפלקס ואשר נועדה להוזיל את יוקר המחיה. הצעדים הללו הובילו בסופו של דבר למסמוס החוק ולהצעת פשרה שהורידה את החרב מעל יוזמות "ההשגחה הפרטית" במסעדות. לחצים ולובינג הם דברים שהציבור ער לקיומם מזמן, אך היחשפות לעדות מבפנים על המהלכים הפוליטיים־תקשורתיים הללו הופכת את הנושא למוחשי יותר.
אלטרנטיבה לממלכת הטוויטר
הספר מצליח לעניין וגם לשכנע, בעיקר משום שאין בו עיגול פינות. במרבית האירועים מתארת עזריה מסע סיזיפי ואפור, לרוב גם רווי תסכולים ואכזבות וכזה שדורש אורך רוח ונכונות ליזע ודמעות. למסר הזה יש חשיבות רבה, בעיקר בתקופה שבה כתיבת פוסט זועם בפייסבוק נחשבת מאמץ עילאי ומספק לריצוי המצפון.
נקודה נוספת וחשובה לא פחות בספרה של עזריה, הזכירה לי את הפתגם הישן "טובה ציפור אחת ביד משתיים על העץ". גם במקרה הזה מדובר באנטיתזה לשיח הקוטבי של הרשתות החברתיות, שבו המציאות צבועה בשחור ולבן. יש צד צודק, וצד טועה, ואין מקום לפשרות בדרך.
הדבר נכון במיוחד לרשת הטוויטר, שהפכה למסלול הראשי שעל פיו נבחרי הציבור מקבלים את החלטותיהם. במרחב הזה החלוקה בין "טובים" ל"טובים" דיכוטומית מאי־פעם, ושופטי הקו, "מעצבי דעת הקהל", עומדים על המשמר לבל יעז איש להפר את החוקים החדשים. ההיצמדות לפוזיציה הופכת חזות הכול, ולא מותירה לנבחרי הציבור ברירה אלא להתחפר בקצוות שאליהם נמתח השיח. התוצאה ניכרת לא רק במהלכי מאקרו כמו מערכת בחירות רביעית שאנחנו עושים כעת את דרכנו אליה, אלא גם בתהליכים רבים שקופאים במקום ויוצרים סטגנציה בחיי היום יום של כולנו.
ב"המדריכה למהפכה" מציגה עזריה תפיסה שונה, כזו שבה פשרה איננה מסמנת בהכרח ויתור על חלום. למעשה, ההתעקשות לשמר את החלום בשלמותו מובילה לא פעם לכישלון בהשגת אפילו חלקים ממנו. כך למשל, בפרק שבו היא עוסקת בניסיון להגדיל בחוק את ימי החופשה של ההורים כדי שיהיו מתאימים יותר ללוחות הזמנים של הילדים, עזריה מתארת התנגדות עזה של ארגון התעשיינים ושל לא מעט גורמים נוספים, בהם ראש הממשלה, שגרסו כי המהלך יזיק למשק ולכלכלה. לאחר מאבק תקשורתי ממושך הונחה בפניה האופציה להתפשר על תוספת חופשות קטנה משמעותית מדרישתה הראשונית.
"לעיתים יש במאבק גם משהו ממכר", כותבת עזריה, אבל "הגעתי לכנסת כדי לסייע לציבור, לא כדי למחות". יש להניח שאלו העקרונות שהנחו אותה גם במרוץ לראשות עיריית ירושלים ובעיקר בפרישה ממנו.
דת, מדינה ופרקטיות
בכתיבת ספר מהזן הזה, שרבות בו המילים בגוף ראשון (עשיתי, יזמתי, קידמתי) קיימת סכנה להתיש ולעורר אנטגוניזם, אך עזריה מנטרלת את המוקש הזה בעזרת דיסקליימר בעניין: "אף פעם לא נאבקים לבד, מאבקים מוצלחים הם כאלו שיש להם שותפים רבים. במאבקים שמתוארים כאן היו מעורבים המון אנשים, לפעמים הזכרתי שמות בפרקים עצמם. יתכן שאנשים אחרים שהיו שותפים למאבק היו מספרים את הסיפור מזווית קצת שונה".
הקריאה בספר פשוטה וקולחת, וניתן לסיים אותו גם באחר צהריים של שבת. זהו ספר מהסוג שגורם לך להרהר בתהליכים ציבוריים ובדרכים שבהן מתחוללים שינויים, ואף לחשוב מה אתה עשית בחייך למען הכלל. הוא כולל דוגמאות לא רק ממסדרונות הכנסת, המתוקשרים והמוכרים יותר, אלא גם מהזירה המוניציפלית האפורה שלעיתים משפיעה על חיינו לא פחות, ובמיוחד ממערכת היחסים הרגישה והמורכבת שבין דת מדינה, שבה עזריה ניצבת בצד הליברלי והפמיניסטי יותר של המתרס.
כאמור, החשיבות העיקרית בעיניי ב"המדריכה למהפכה" היא התפיסה הפרקטית המושבעת של עזריה. בעידן שבו הקולות הבולטים הם אלו שלא מוכנים לרדת מאף עץ שעליו טיפסו אי־פעם, זהו קול חשוב שראוי להישמע יותר.
המדריכה למהפכה
רחל עזריה
דביר, 2020 ,207 עמ'
