ספרות המסתורין נחשבת על פי רוב לז'אנר נחות. ילד חורג המתנדנד על הענף הרעוע שבין עץ המדע הבדיוני לעץ הרומן הבלשי, ואף אחד לא טורח לשבור לו את הענף כדי שינחת אל המציאות ויבין כי מה שהוא חשב ליער הוא שממה, ופירותיו של העץ עצמו כבר הבאישו מזמן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הבחירות הקרבות מזמנות לנתניהו אתגר חדש
– "ז'בוטינסקי מתהפך בקברו": דני דיין יורה לכל הכיוונים
– מנהיג "השולמנים": "קבוצות אינטרס שולטות בליכוד"
לרומן המסתורין יש שורשים עתיקים, וכמה מהם צמחו אל תוך מה שאנו מכנים היום "ספרות אימה" או הרומן הבלשי, "קריים פיקשן". מי שנחשב לאחד ממייצגיו הוא סר ארתור קונאן דויל, שביסס את דמותו של הבלש המופלא שרלוק הולמס על לוגיקה ורציונליות. העולם לפי שרלוק הוא נגזרת מתמדת של סיבה ותוצאה. עם זאת, יש הגורסים כי הולמס היה בעצם גיבור־העל המודרני הראשון, שכוח העל שלו היה מוחו. אחרים, כמו אדגר אלן פו שנחשב למייסד הז'אנר, וּוילקי קולינס, מחבר הנובלה שלפנינו, שילבו אי־אלו אלמנטים על־טבעיים, אם כי לרוב טרחו בכל זאת למצוא פתרון סביר שעדיין מותיר בקורא תחושת אי־נחת, ומפוגג רק כזית את האימה שהציפה אותו.
ז'אנר המסתורין צמח בתקופת מהפכת הנאורות, על רקע הלקונה בין תרבות דתית ובין המחשבה שהפתרון לכל חוליי החברה נעוץ בחשיבה רציונלית ושכל ישר, והם שיכוננו חברה בריאה, יעילה ובמידת מה אוטופית. כפי שכתב הפילוסוף עמנואל קאנט ב־1784: "הנאורות היא עזיבתו של האדם את חוסר הבגרות שגרם לעצמו".
נבואה מגשימה את עצמה
קולינס, שאת הנובלה "אשת החלום" פרסם ב־1855, טען בפתח דבר לרומן הידוע שלו "האישה בלבן", כי הדבר המהותי בספרות היה ותמיד יהיה הסיפור. זו אמירה פשטנית לכאורה, אך כזאת שטומנת בחובה אמת מסוימת. הדבר המהותי בסיפור, על פי ספרות המסתורין של קולינס, הוא כמובן התעלומה; היא שמכוננת ומצדיקה את הסיפור, ובלעדיה אין לו תוחלת. זה לא חייב להיות רצח, זו יכולה להיות כל חידה אחרת שתלפות את הקורא בעבותות כך שלא יניח את הספר לרגע; כפי שאומרת בספר עצמו גברת פירבנק, "לא אעלה על דעתי להסיר את עיניי מפרנסיס רייבן כשיום הולדתו הבא יגיע, כשם שלא אעלה על דעתי להניח מידי ספר טוב מבלי לקרוא את הפרקים האחרונים" (75).
הנובלה אכן בנויה באופן דרמטי ומותח. אי אפשר להניח אותה מהיד, וזה גם לא קשה נוכח העובדה שלפי כל אינדיקציה של זמן אובייקטיבי היא מסתיימת מהר. היא מהודקת מאוד ויש בה לעיתים רגעים משובחים של הומור, למשל בהצהרתו של ריגובר בסוף הספר.
החידה בספר נעוצה בחלומו של אותו פרנסיס רייבן, סייס פוסט־טראומטי, החולם שאישה בעלת מראה חד ונקודתי מנסה לרצוח אותו בסכין. מספרי הסיפור, פרסי פירבנק ואשתו – זוג אנגלים משועממים מהמעמד העליון, שחייהם מתנהלים באחוזות, ברכיבה על סוסים, בציד וכמובן בידיעה שהם שווים הרבה יותר, ממש כמו יצאו משירו המפורסם של רודיאד קיפלינג "משא האדם הלבן" – נתקלים בו במקרה עת הם נקלעים לפונדק עלוב למראה, לאחר שאחד הסוסים שלהם נפגע. "זהו תוצר משונה של התפתחות הציוויליזציה", אומר פרסי כשהוא מגיע למקום, "אלמלא ראיתי צריח של כנסייה באנדרברידג', הייתי עשוי לחשוב שתעינו והגענו לאי פראי" (9).
בכל זאת, משהו במראהו של רייבן ובסיפורו שובה אותם מיידית. הם מחליטים לקחת אותו איתם בתור עובד אישי, לא לפני שהם שומעים את סיפורו המצמרר על פגישתו באהבת חייו, שהפכה תוך רגעים, וללא כל סיבה פיזית ומדעית, לסיוט המאיים להכניע את שפיותו ואת חייו. במילים אחרות, לנבואה העומדת להגשים את עצמה דווקא בכל יום הולדת שלו, בשתיים לפנות בוקר.
לילית מפחידה
אף שהנובלה כתובה היטב, יש בה לעיתים רגעים של כתיבה קיטשית קלישאתית. למשל, "זרועותיה עטפו אותי כמו כנפי מלאך, וחיוכה הציף אותי ברוך אורו כמו השמש ברקיע" (54), אף שהדבר נסלח נוכח התקופה. אותה סלחנות לתקופה, לעידן התמימות של הספרות, מאותגרת לא פעם לאו דווקא עקב שובלי ניסוח רומנטיים, אלא בשל הסיפור עצמו והאלמנטים המכוננים אותו. אמנם החידה או התעלומה מסתיימת איכשהו, אך לרגע לא נפתרת. יתרה מזאת, מה שמכונן אותה נראה לפרקים תמוה, מגוחך ובמרחק הזמן אפילו פארודי.
ראשית כול, אין תשובה לשאלה מדוע גבר בריא המטפל בסוסים כמו רייבן, יפחד פחד מוות שאישה מסוימת תהרוג אותו. אמונות טפלות על מכשפות ושדות היו קיימות אמנם מימי קדם, וחלקן אף נשזרו בכתבים הנוצריים והמשיכו לפרפר בין אמונה לבדיה גם במאה ה־19, אבל האישה בסיפור, שרייבן כמובן "כושף" על ידי יופייה וכך נפל ברשתה – ממש כמו הייתה לילית התוקפת גברים ישנים, מפתה אותם ויולדת להם שדים כצאצאים – לרגע לא מתוארת כבעלת כוח על־טבעי. "איני יודע מה נכנס בי… אני נשבע לכם שאיני פחדן; אבל התנהגתי כמו פחדן. אחזה בי. לא יכולתי להביט בה… לא יכולתי לדבר אליה. עזבתי אותה (והסכין בידי) ויצאתי אל הלילה" (68). היא בסך הכול אדם עם סכין, ואם חושבים על כך מבינים שרייבן לא יכול לפחד ממנה אלא מעצמו. זהו הפחד מהלא נודע שבעולם, וגם ממה שנמצא בתוך האדם.
בסופו של דבר, העלילה המתפתחת צפויה מאוד. היא אמנם מותחת, אך אין בה שום דבר מפתיע. הנבואה מגשימה את עצמה, וברור בכל רגע שזה מה שיקרה. ושוב, אחרי ההסתייגות מפרספקטיבת הזמן והסלחנות לטקסט שבכל זאת נכתב בעידן התמימות, גם הרמזים המטרימים שקולינס שותל ומנסה להחביא או לפחות רק לרמוז , הופכים מהר מאוד למקלות בגלגלים ונותנים תחושה שבעצם כבר קראנו את הסיפור הזה בעבר.
ספרות המסתורין, או בכלל ספרות המבוססת על תעלומה, בדרך כלל אחרי שהיא מציבה את התעלומה ואת הדמויות הסובבות אותה, תענה על השאלות מה, מי, מתי ואיך. אך אם היא חפצה שהקורא גם יחווה מעין קתרזיס, ולו בזעיר אנפין, היא צריכה לפחות לנסות להתמודד גם עם השאלה "למה". ביצירות רבות זוהי בעצם השאלה המכוננת, שהופכת את רוב האחרות לשאלות טכניות בלבד.
מדוע רייבן חלם את מה שחלם? למה הוא "כושף" על ידי אישה יפה שהפכה מהר מאוד את עורה, ולמעשה עברה טרנספורמציה לרוצחת מדופלמת, ולמה בכלל היא רוצה לרצוח אותו? האם מתוך התקף אמוק נפשי או מתוך יצר נקמה? האם היא בכלל ככל האדם, או שמלכתחילה הייתה מעין לילית שהתגלגלה לתוך דמות אישה ומטרתה גם הייתה להגשים את אותה נבואה שבחלום? האם מה שחולמים הוא בהכרח מה שיקרה, או שמא רייבן האומלל והרדוף היה בכל זאת יכול למנוע את גורלו? הנובלה מותירה אותנו ללא תשובות.
אין משילות לשכל הישר
קולינס בוחר בסופו של דבר בפתרון שהוא לא לגמרי "העולם הישן" הדתי, אבל בהחלט גם לא "העולם החדש", הנאור. הוא לא טוען כי יש כוחות אדירים ונסתרים מאיתנו, ואל לנו לנסות להתנגד להם כי גורלנו נכתב מראש, וגם לא להתערבות של כוח עליון כלשהו או ממד אחר של שדים המתערב בחיינו. אולי הוא בעצם אומר שהשדים תמיד היו בראשנו בלבד. אבל אין שביב הסבר "רציונלי", אין לשכל הישר שום משילות.
קולינס (1824 – 1889) היה סופר בריטי פופולרי ופורה לעילא. הוא השאיר אחריו לא פחות מ־27 רומנים, יותר מ־50 סיפורים קצרים, לפחות 15 מחזות ויותר מ־100 חיבורים לא־בדיוניים. רבים רואים את תרומתו גם בכך שהכניס הלכה למעשה לתוך הטקסט הספרותי טכניקות המבוססות על ציטוטים ממסמכים רשמיים, דו"חות רפואיים וכדומה.
עבודתו של קולינס היא בהחלט תחנה חשובה ומכוננת באבולוציה של הרומן, אבל רק כך אפשר לקרוא את "האישה בחלום" כיום – כפרק היסטורי חשוב בשיעור על הרומן הבלשי. האנושות עדיין לא פיצחה את כל סודות העולם ואינה מכירה בכלל הכוחות המדעיים והאחרים שאינם נגישים לנו, אבל הסיפורים שלנו כבר מזמן הפכו להיות הרבה יותר מתוחכמים ומרובדים.
אשת החלום
וילקי קולינס
מאנגלית: יהונתן דיין
מקום לשירה, 2020 ,
103 עמ'
