מתי נראה חובשי כיפות כובשים שערים?

מדוע ספורטאים דתיים הם עדיין דבר נדיר? יש לכך סיבות רבות. הגורם החינוכי הוא אחד העיקריים, לדעתי. היחס לתרבות הגוף בחברה הדתית נותר במידה רבה חשדני. לאורך הדורות בקרב היהדות המסורתית זוהה פיתוח תרבות הגוף עם התרבות ההלניסטית, זו שהחשמונאים נאבקו בה. הקונפליקט הזה מתקיים עוד מאז ההתנגדות היהודית לבניית הגימנסיון בירושלים, המתוארת בספר מקבים. אלא שלהערכתי ההתנגדות ההיא לא נבעה משלילה גורפת של ההתעמלות, אלא ממאפיינים אחרים שהיו חלק מהפעילות הספורטיבית ביוון העתיקה – היעדר צניעות (הספורטאים התעמלו בעירום) ועבודה זרה ששולבה באימונים, במשחקים ובתחרויות, כמו גם התנגדות להתנערות מהזהות היהודית שאפיינה את המתייוונים בארץ. חז"ל מיעטו להתייחס לפעילות גופנית באופן כללי, בין אם לחיוב ובין אם לשלילה.

סיבה נוספת לכך שהחברה הדתית מעודדת פחות פנייה לקריירה ספורטיבית היא התפיסה של התחום כתחביב, בידור או שעשוע ותו לא. אבל כמו שטען פעם הרב יואל בן־נון, הספורט הוא מוצא ליצרי התוקפנות האנושית, ובציבור הדתי מזלזלים בו שלא בצדק. תחרויות הספורט הבינלאומיות יכולות להיות תחליף אולטימטיבי ובלתי מזיק למלחמות, ולכן יש לעודד אותן.

ישנם מוסדות חינוכיים דתיים שמעודדים תלמידים להתנסות בפעילות ספורטיבית ברמה גבוהה, כמו בית הספר התיכון הימלפרב בירושלים, אבל השינוי תלוי גם באווירה החברתית ובחינוך של הילדים מהבית. הספורט יכול לקדם ערכים חיוביים בקרב צעירים: שמירה על אורח חיים בריא ועל תזונה נכונה, משמעת עצמית, התמקדות במטרה, הקרבה ועבודת צוות. ברמות הגבוהות, כשהספורטאי מייצג את המדינה בכבוד בתחרויות בחו"ל או בנבחרות ישראל, יכול להתווסף גם האידיאל הציוני. הגברת הלגיטימציה להיות ספורטאי מקצועני יכולה גם להשאיר צעירים מוכשרים בתוך העולם הדתי, מתוך הבנה שהם אינם חייבים לבחור בין העולמות, ואפשר לשלב בין השניים.

כפי שמוזיקאים דתיים זוכים למידה פחותה של הרמות גבה בדור הנוכחי, לא מן הנמנע שבעוד דור או שניים יתרבו הספורטאים הדתיים. לשם כך נדרשים חלוצים, בחורים שמוכיחים לצעירים כי אפשר לשלב בין אורח החיים הדתי לספורט מקצועני. היו כאלה שהצליחו במספר ענפים, למשל הכדורסלנית נעמה שפיר או לוחמת הטאקוונדו בת־אל גטרר, אבל הם מעטים יחסית. כישרונות כמו הכדורסלן בן ה־17 גלעד לוי, סנטר דתי המתנשא לגובה 2.17 מטר ומשחק באסטודיאנטס הספרדית, מעוררים תקווה.

לצד הצורך בשינוי תפיסתי בציבור הדתי, כדי שמהפכה תתרחש יש צורך גם בהתחשבות מינימלית מצד ראשי הענפים ומארגני התחרויות בארץ. כאשר אליפויות ישראל בענפים שונים עדיין נערכות בשבת, וכאשר הליגה הבכירה בכדורגל הישראלי עדיין מקיימת משחקים בשבת, המכשול שמוצב בפני שומרי מצוות מונע מהם הזדמנות שווה. סוגיית הספורט בשבת עלתה לדיון משפטי במספר מקרים שונים בעבר, בהם המקרה המורכב של הסייף יובל פרייליך, אבל פתרון קבע גורף לא נמצא.

קחו לדוגמה את הכדורסל: בעבר הרחוק התקיימו בליגת העל משחקים בשבת, ובימים ההם המציאות של כדורסלן דתי בכיר נראתה כמו מדע בדיוני. במשך שנים המשחקים כבר לא מתקיימים בשבתות, והתוצאה היא גידול ניכר במספר האוהדים הדתיים שבאים למגרשים, וגם כמה כדורסלנים דתיים שהחלו לבצבץ בליגה הבכירה. בליגת העל בכדורגל, לעומת זאת, חלק מהמשחקים עדיין מתקיימים ביום המנוחה (רוב המשחקים, אגב, דווקא לא בשבת), כך שעבור שחקנים שמקפידים על שמירת שבת כהלכתה, הליגה היא בגדר חלום בלתי מושג. נכון, בתחרויות בחו"ל אי אפשר לצפות להתחשבות וייתכן שספורטאי ישלם מחירים על אורח חייו הדתי במצבים מסוימים, אבל האם מדינת היהודים עושה מספיק כדי לאפשר לספורטאים שומרי מסורת להצליח בשטחה? התשובה כרגע שלילית.