אורי אורבך ז"ל נהג תמיד לומר שבאירועים שהוא מגיע אליהם האינסטינקט הדתי הראשון שלו הוא לספור את הכיפות במרחב. בפרפראזה על המנהג הזה, הרי אפשר לומר שהאינסטינקט הדתל"שי הוא כפול: גם לספור את הכיפות וגם לנסות לזהות מי היה עם אחת כזו על הראש בעברו ומי נראית כמי שגדלה באולפנה.
לצפייה ברשימה המלאה לחצו כאן
השנים האחרונות, שבהן נושא הרצף הדתי עלה יותר ויותר לכותרות ונכנס לשיח, היו שנים שבהן גם הדתלש"יות התעצבה מחדש בתוך החברה הדתית והישראלית. בקצב הגידול הטבעי של הציונות הדתית, ובתוכה גם מי שבוחרים בנתיב הזה, הופכים גם ה"לשעברים" למי שנמצאים במספרים לא מבוטלים בצמתים מרכזיים בחברה הישראלית. כמו כן, ריבוי הזוגות המעורבים לצד המסגרות החינוכיות המשלבות, והנושא של כיפה או חצאית שקופה שצובר גם כן סוג של תנופה, הופכים גם את הדתל"שיות למושג גמיש, ולתופעה שעולה לדיון ציבורי יותר מאשר בעבר.
רק לפני כמה ימים שודר בערוץ 12 ריאיון מרתק של רפי רשף עם פרקליט המדינה לשעבר שי ניצן. נדמה היה שמכל הסוגיות הבוערות שהשניים דנו בהן, רשף התעכב במיוחד על סוגיית הורדת הכיפה של ניצן ועל המקום הנוכחי שלו ושל משפחתו במרחבי הציונות הדתית.
ברחבי הפוליטיקה אפשר למצוא כמה וכמה נציגים בולטים של הז'אנר. גלעד ארדן, שגריר ישראל באו"ם ובארה"ב, איתן כבל שאוהב לדבר על ימי המדרשייה שלו, ואחד הכוכבים הבולטים של שנת הקורונה – משה בר־סימן־טוב, מנכ"ל משרד הבריאות לשעבר, שכנראה לא אמר את המילה האחרונה שלו בתחום ועוד נראה אותו בתפקידים מרכזיים. מעניין שאף אחת מבין ההסתעפויות המפלגתיות של הציונות הדתית לא שריינה דתל"ש במקום בולט אצלה.
בתרבות אפשר למצוא ייצוג, אך עדיין לא בכמויות גדולות. בעולמות האלה אין ספק שהגמישות של הרצף הדתי בשנים האחרונות מאפשרת לרבים להישאר בתוך המגזר ולא להיות מוגדרים תחת הטייטל הדתל"שי הרשמי. מי שכן נמצאים שם הם לדוגמה העורכת הספרותית נעה מנהיים, שגדלה ברובע היהודי ונחשבת היום לאחת הדמויות המשפיעות בעולם הספרות הישראלי; חגי לוי, היוצר של "בטיפול" ו"הנערים"; יוצר הקולנוע והטלוויזיה יאיר אגמון (שגם כותב טור בעיתון זה); המסעדנית רותי ברודו; וגם וניה היימן, שנחשב היום לאחד הבמאים והיוצרים הישראלים המבטיחים והספיק לעבוד עם אמנים כמו קולדפליי ובוב דילן.
קשה שלא לשים לב לנוכחות המוגברת של דתיים לשעבר בשדרה המרכזית של ארגוני השמאל הישראליים. אם בוחנים את הארגונים הבולטים והאקטיביסטיים ביותר, ובהם כאלו שמשפיעים לא מעט על השיח הציבורי, הרי שמספר הדתיים לשעבר שפועלים בהם גבוה במיוחד. בנישה הזו אפשר למצוא שמות כמו אבנר גבריהו, אחד ממייסדי "שוברים שתיקה" ומנכ"ל הארגון. דוגמה נוספת היא עו"ד יאיר נהוראי – שהמלחמות שלו בכל מה שכונה "הדתה" במערכת החינוך ונגד התבטאויות של רבנים במכינות הקדם־צבאיות הדתיות, ובראשן זו שבעלי, תפסו לא מעט זמן שידור וכותרות בשנים האחרונות. מי שקצת פחות מוכרת מחוץ למרחבי הטוויטר אך הפעילות החברתית שלה צוברת תאוצה במרחב היא ברכה ברד. ברד, שגדלה בכפר־עציון, ייסדה ומייצגת את ארגון "כולן" הפמיניסטי, שממצב את עצמו כאלטרנטיבה הבועטת והאנרגטית של ארגוני זכויות הנשים בישראל.
בתוך התת־קטגוריה משמאל אפשר לכלול גם לא מעט אנשי התקשורת שמזוהים עם הצד הזה של המפה הפוליטית. המקום המובהק ביותר שאפשר לראות בו את ההשפעה של הדתל"שים על השיח הוא במערכת עיתון הארץ, שבה כמה מהכתבים הבולטים ביותר נמנים עם פלח האוכלוסייה הזה. (בימים אלו אף מסתיימת בעיתון זה הקלטת סדרת פודקאסטים בנושא של רות אלבז וענבר וייס – גילוי נאות: הכותב מתארח באחד הפרקים). ג'וש בריינר, הכתב לענייני משטרה; חיים לוינסון, הכתב הפוליטי שהפך להיות גם פובליציסט מוכר לציבור (ומגיע יותר מהכיוון החרדי); איתי שטרן, הכתב הבולט של העיתון לענייני תרבות; ונעה לנדאו, שהייתה הכתבת המדינית ולאחרונה עברה לנהל פרויקט דגל של העיתון בחברה הערבית. לנדאו נחשבת לאחד המוחות המבריקים בעיתון, ונראה שזה לא יהיה הימור מופרך לומר שגם תעשה יום אחד את דרכה אל כיסא העורך הראשי.
במסגרת הגיליון: משפיעני הרשת, המוזיקה האמונית שכבשה את ישראל. רבנים בכל מיני גוונים, דתל"שים משפיעים וספורטאים דתיים מובילים – האם זה אפשרי? הפקה מיוחדת של מקור ראשוןלצפייה ברשימה המלאה לחצו כאן
