מתנחל בצלחות: יהוידע נזרי מבשל את הצעד הבא

בדרך לעפרה, יהוידע נזרי מתקשר. "אכפת לך אם נקיים את הריאיון בזמן שאני זומר בכרם?" כזה עוד לא היה, אבל למה לא בעצם. וכך, במקום לשבת במדרשה שבה הם מתגוררים בינתיים, התקיים לו הריאיון עם כוכב הריאליטי הטרי באוויר הצלול של עמונה ז"ל, במורד שורת גפנים. גם אל רגעי תמלול הקלטת הריאיון התגנב לו הטבע, בצלילי זמזום דבורים, ציוצי ציפורים ונקישות מזמרה שהוקלטו לצד השיחה. מין שיחה כזו שצחוק וכאב מתערבבים בה.

עד לפני שנה וקצת, הכרם הזה היה צמוד למרפסת הבית של משפחת נזרי. יהוידע היה יוצא אליו בכמה צעדים קצרים, משגיח מקרוב על הענבים המתמלאים עסיס. את הפרי שבצר היה הופך ליין ביקב קטן, שעמד גם הוא ממש בסמוך. אבל בעמונה, כידוע, כבר שנה שאין בית ואין יקב. יש רק זיכרונות מתוקים־מרירים, ותחושת תסכול חמוצה.

"ליין הגעתי בצורה שהיא כמעט בלי בחירה חופשית. אני מרגיש שנשאבתי לזה. ראיתי גפנים צומחות והרגשתי צורך עז שאני לא יכול להסביר אותו במילים. צורך להכין יין. כמו נח שיצא מהתיבה.

"כשבאו הטרקטורים להרוס את הבית הם הרסו גם את הגדר של הכרם. היה צריך לחדש את כל הגדרות, שזו חתיכת עבודה – וגם את המערכת של המים. שבוע לפני שסיימתי את הגדר, הצבאים כבר סיימו לאכול את כל הפרי. אז בקיץ שעבר לא היה כלום. בקיץ הקרוב, בעזרת השם, אמור להיות המון פרי. כמובן, אם לא יהיו קודם חזירי בר, או צבאים, או גניבות או שאר שיבושים".

הייתי אצלכם בבית לא פעם לכתבות חדשותיות. קצת מצחיק לדבר איתך ככוכב ריאליטי.
"זה נחשב לכוכב?"

מה, אתה לא מרגיש את זה כשאתה הולך ברחוב?
"האמת שכן. כמעט כולם מזהים אותי וכמעט כל אדם שני עוצר לסלפי. הלכתי לא מזמן מהעיר לשוק בירושלים, זה לוקח בדרך כלל שש־שבע דקות הליכה. לקח לי חצי שעה. מזהים, עוצרים. אומרים לי על הגמר – 'איזה באסה, למה לא לקחתָ'. וגם מנחמים שלא נורא".

אתה מבואס?
"קצת. זה צולם לפני הרבה זמן, בסביבות החגים. אם הייתי יודע עד כמה זה חשוב לאנשים שאזכה, הייתי מתאמן, עוזב את שאר העיסוקים ומכין את עצמי. ואני מאמין שגם הייתי זוכה. אבל לא ידעתי. כנראה שזה צריך להיות ככה".

איך שמרת את הכול בסוד במשך התקופה הזו?
"זה באמת קשה. אנשים לוחצים 'נו תגיד, ספר'. אני אומר להם – חבר'ה, אני חתום על סודיות. האמת שכשזה קרה התבאסתי יותר מההפסד, כי כל הזמן חשבתי 'הייתי צריך לעשות ככה, הייתי צריך אחרת', אתה משחזר את מה שהיה יכול להיות. לא ישנתי כמה לילות בגלל זה, אבל בסוף זה השתחרר. לא צפיתי עדיין בפרק של הגמר. רק קצת, בדילוגים. זה לא פרק שאני שש לראות אותו. גם בפרקים הקודמים לא ממש צפיתי. אני רוצה לצפות עם אשתי ביחד, וצריך שלשנינו יהיה זמן לשבת בנחת שעה וחצי. זה לא קורה הרבה".

לא באנו לפופוליטיקה

נזרי (42), הוא אב לשמונה וסב לנכד. בעונה השביעית של "מאסטר שף" שהסתיימה לה זה עתה, הוא הצליח לפלס את דרכו בקלילות יחסית עד לתוכנית הגמר, שבה סיים במקום השלישי והמכובד כמו שנהוג לציין, אבל גם, בלי ספק, המאכזב למדי.

כמקובל בתוכניות מהסוג הנ"ל, כבר מהאודישן הראשון הסיפור האישי שלו נפרש על השולחן. הזווית הנוגעת ללב של הזהות המגזרית וגם הפוליטית, התבטאה בכך שהוא הכין בעצם סעודת שבת ביתית. חלות, קוסקוס ומרק, כאלו שלא טעמו אצלו במשפחה כבר כמה חודשים, מאז גלו בעל כורחם לחדר המדרשה – ומטבח משלהם אַיִן. "יש רק כיור קטן כזה שמצחצחים בו שיניים. הנה, גם היום בבוקר הנטלה התהפכה והמים נשפכו והרטיבו את כל הסנדוויצ'ים של הילדים. היה בלגן".

הרגשת שהייתה בצילומים אמפתיה לסיפור שלך?
"בהתחלה לא, רק בהמשך. בהתחלה התחושה הייתה ש'אה, הגיע מתנחל. אוקיי'. 'אתה מהמפונים'. אחרי שהכירו אותי, ראו שאני לא סטריאוטיפ. אני אדם עם שם ופנים ורגשות וגם יכולת בישול. זה התרכך. תראי, בסופו של דבר, לא באנו לפופוליטיקה. באנו להכין אוכל".

רוגל אלפר, מבקר הטלוויזיה של הארץ, כתב לאחר האודישן שהפשיזם הגיע למאסטר שף.
"בסדר, קודם כול רוגל אלפר. לא צריך להתרגש. שנית, הייתי שמח לשבת ולדבר איתו".

באמת?
"הייתי מוכן לשבת עם כל יהודי שרוצה את טובת המדינה. כאב לו לראות שמגלים אמפתיה אלינו ולא לערבים המסכנים. כאב לו שמצטערים בשבילנו. אני יכול להזדהות גם עם כאב של מי שאני לא מסכים איתו. למשל של הסורים שסובלים היום במלחמה. אני בטוח שהם לא צדיקים, אבל אתה רואה סבל אנושי, ילדים, זה נוגע בך".

עד כמה הרגשת שמחפשים בתוכנית את הסיפור, הדרמה, מה אמא הייתה מכינה לך כשהיית קטן. כמה מנסים ללחוץ למשתתפים על בלוטות הרגש?
"בסופו של דבר זו טלוויזיה. טלוויזיה צריכה עניין. אם לא תעבור מסך, לא יהיה להם רייטינג. אבל הסיפור האישי הוא פקטור רק בהתחלה. אם אדם הוא בשלן־אש אבל לא עובר מסך, לא ייקחו אותו. זה נכון. אבל אם הוא כוכב טלוויזיה ולא יודע לבשל, גם לא ייקחו. כולם שם בנבחרת היו בשלנים מצוינים, ואין אדם בעולם שאין לו סיפור. לכל אחד יש משהו. הם מצליחים בהפקה בתבונה להציף את הדברים.

"אגיד לך עוד משהו. בימים האלו של הצילומים, אתה קם לפנות בוקר, אוספים אותך לפני חמש, וחוזר למחרת כמעט לפנות בוקר. 24 שעות שבמהלכן אתה מצולם, מבשל, מתלבש, מחליף בגדים לפרק הבא. הייתה יממה כזו שהיו לי בה רק עשר דקות הפסקה רשמית, כדי להתפלל ולהכניס משהו לפה. בעומס כזה פיזי, כשהגוף שלך מותש, אתה הרבה יותר חשוף רגשית. אם שואלים אותך את השאלות הנכונות, אתה נמצא שם. זה לא זיוף".

איך היחסים עם השופטים? התחברת למישהו מהם במיוחד?
"אין כל כך אינטראקציה איתם. אין סמול־טוק בזמן הצילומים. עם כולם אני סבבה. ובין המתחרים יש באמת אווירה טובה. גם שומרים על קשר אחר כך, יש לנו קבוצת ווטסאפ, מדברים.

"לקראת הגמר, הגיעו חיים כהן וצוות ההפקה ליום צילומים כאן. יצאנו ללקט יחד, ובישלנו מנה בנפחייה, באין מטבח. היה כיף. אמנם לא עלינו לעמונה, כי הביטוח שלהם לא אישר, אז היינו צריכים להסתכל עליה מלמטה. באו עשרה אנשי צוות – צלמים, סאונד. הבמאי אמר לי בסוף היום שהגיע לפה עם עשרה שמאלנים, ועכשיו שלושה כבר רוצים לעבור לגור פה. נתפסו לאווירה, למרחבים, לנוף, למתיקות של החיים. יש פה משהו מאוד עוטף".

הוא עוצר לרגע, ובעזרת מקל קטן הוא חופר בתוך שריג הגפן. "החלל הזה חשוד. זה מעלה חשש לסס הנמר. זו תולעת שאוכלת את לב הצמח והורגת אותו". משנמוג החשש, הוא מתבונן לרגע על מה שנִזמר כבר. "נראה לי שאני משאיר יותר מדי. אני צריך להתייעץ. כואב לי הלב לחתוך", הוא מחייך, והקלישאה על החיתוך שנעשה על מנת להצמיח, כבר כמעט כותבת את עצמה.

איך מסתדרים בתוכנית מבחינת כשרות?
"עיקר הטרף היה בישול של בשר וחלב יחד, בעיקר אצל המתמודדות הערביות. המזווה שם כולו כשר. הכלים חדשים. ניסיתי לסדר לי בצד כלים שיהיו שלי, אבל בשלב מסוים זה התערבב. שאלתי את הרב והוא אמר שכיוון שהרוב שם בסדר, אפשר לסמוך. האמת, שמלכתחילה, למי שמחפש מהדרין זה לא מתאים. זו לא מסעדה מהדרין. יש הרבה קוּלוֹת.

"לא טעמתי ממה שהיה לא כשר. במשימה אחת הייתי בקבוצה של אהרוני, הוא הכין משהו ואחד מהמרכיבים שהשתמש בהם לא היה עם הכשר. כנראה שהיה כשר, אבל לא עם הכשר. אז לא טעמתי, למרות שהייתי בקבוצה שלו. בסדר, אז לא טעמתי. לא קרה כלום".

אתה המתנחל שהגיע הכי גבוה בריאליטי בישול.
"שמעתי על זה. לא יודע. זה נחמד. יש איזו הרגשה של משא על הכתפיים. בכל זאת, אני שייך למגזר מסוים. אבל לא הרגשתי שאני יותר מדי עוצר את עצמי מלהגיד דברים כאלה ואחרים. הייתי די חופשי. אני אומר את מה שאני מאמין בו. לא מרגיש שמסתיר משהו לא מעיני הציבור שלנו ולא מעיני ציבורים אחרים".

הוא מתכופף עכשיו ומלקק את הטיפה שנובעת מפצע הגפן. "זה מדהים, אפשר ממש לטעום את הסוכר". לנזרי יש רעיונות שונים איך למנף את ההצלחה על המסך לכדי פתיחת מקום שבו יוכל לבשל להמונים. אני משיבה שכדאי לו למהר, כי הזיכרון הציבורי קצר.

"אני מקווה שלא ישכחו אותי גם בעוד כמה חודשים, לפחות אצל הדתיים. אני רוצה לפתוח בעפרה מרכז מבקרים של היקב שלי עם בשרים מעושנים, ואני גם במשא ומתן עם תל־שילה, לעשות סדנאות בישול למבקרים במקום. לאחי יש מקום בירושלים, פיצה בר, שאני רוצה לקדם מבחינה קולינרית. זה עדיין בהרצה. בעזרת השם יהיה איכותי וטעים".

פרח חרדל בסלט

הוא נולד בירושלים, כי כך רצתה אז אמא שלו, ואביו מיהר להסיע אותה אל עיר הקודש מנצרת שבה התגוררו. שני מבין תשעה ילדים. בילדותו יצאו הוריו לשליחות בת שנתיים בצרפת, שהותירה לו מתנה של צרפתית שוטפת. הם חזרו ארצה למצפה־יריחו, שם למד בישיבה התיכונית. "אבא שלי סייע בהקמה של המקום, לכן לא העיפו אותי".

היו עילות להעפה?
"הייתי שובב. פעם הנהגתי הברזה כיתתית לשיטפון בוואדי קלט, נתקענו והיו צריכים צוותי חילוץ כדי להוציא אותנו".

בשנה הראשונה של היישוב עמונה הגיע להתיישב בה יחד עם רעייתו תמר. ביתם היה חלוץ בתי הקבע על ההר. "הייתה לנו הרגשה טובה כאן. אחרים רצו לראות קודם מה יהיה הצביון, אבל לנו היה ברור שאנחנו נגור פה, ושהצביון של היישוב יהיה בסדר".

מבחינת פרנסה, הוא מגדיר עצמו כמי שתמיד פתוח להזדמנויות. "למדתי קולנוע וטלוויזיה ב'מעלה' במשך שנתיים. עשיתי שם סרט על הר הבית, הוא היה מאוד חזק, אבל היו מורים שאיך נאמר, לא ממש התחברו. הקמתי אחר כך חברה של מולטימדיה עם שותפים".

רצית להיות במאי?
"רציתי להיות משפיע. תמיד היה לי עניין עם אחדות. אחרי השירות בצנחנים, הרגשתי שצריך להוריד את המסכות האלה של הפלגים. הרגשתי שדווקא להיות בלי כיפה עושה אותך שייך לכל עם ישראל. אז הורדתי לתקופה, ובהמשך אשתי סרגה לי את הכיפה הגדולה הזו, והייתי מבסוט מזה. אז זה היה מיוחד, בסוף יצא שהיום הכיפה הזו מזוהה עם הכי קיצוניים שלנו.

"חשוב לי לעסוק בכל העניין הזה של קירוב. אני מקווה שלסדנאות המתוכננות בתל־שילה יבואו אנשים מאזור המרכז להתנסות בבישול מקומי. צחקו עליי שם בתוכנית שאני מבשל אוכל ערבי. אבל מה זאת אומרת ערבי? זה האוכל שמתאים לכאן. אנחנו מכאן. זה בטח יהודי המציא".

חקלאות, כמו בישול, הוא למד לבד. "אוטודידקט. שואל, מתייעץ, מנסה". הוא קוטף וטועם פרח חרדל. "אני שם את זה בסלט, זה מאוד טעים. נו, תטעמי".

סבבה. סגרנו כותרת לכתבה. 'כך אכלתי פרחים עם יהוידע נזרי בעמונה'. מבחינתך היית עוסק יותר בחקלאות?
"מבחינתי יותר בצורכי ציבור".

מה, פוליטיקה?
"כן. למה לא".

למי היית מצטרף?
"מי שיקדם את האמונה שלי באחדות ישראל, בגישור, בארץ ישראל השלמה".

אפשר אחדות עם ארץ ישראל השלמה?
"ברור, גם עם הערבים יכול להיות שלום וארץ ישראל השלמה. הבעיה שלנו עם הערבים היא עם הלאומניות שהם יצרו לעצמם, שהיא שקר מוחלט. אנחנו יצרנו להם את האשליה הזו, וכל זמן שיש אשליה כזו, אנחנו בבעיה. אם נתחיל לחנך ונחיל ריבונות ביהודה ושמרון, נמגר את הטרור".

אני חייבת להודות שבשבילי זו הפעם הראשונה פה, מאז יום הפינוי. זה לא קל.
"בפעמים הראשונות שעליתי לכאן, זה היה מבאס מאוד. אבל בשנה שעברה עבדתי פה במשך ימים על מערכות ההשקיה והגדרות והכרמים והעצים. זה כבר הופך להיות הרגל שאין בית, אבל לפחות יש עצים.

"תראי, לא אשקר. קשה כשאין לך בית. אין לך מקום. בדרך כלל אדם שמח לחזור הביתה מהעבודה. היום אני מוצא את עצמי נשאר עוד קצת על המחשב במשרד, בחברת הסיעוד שאני מנהל כיום עם גיסי, כי ממילא אין לאן לחזור. יש משפחה אבל אין בית. זו הרגשה של תלישות. אתה רוצה פינה שקטה שהיא שלך לשים בה את הראש. ואין. אתה בחדר עם כל המשפחה. גם בשבת. זה חדר אוכל עם כולם. עם רעש של ילדים אחרים שמסתובבים. אנחנו מנסים ליצור במרחב הזה שקיים את המשפחתיות, אבל זה לא פשוט".

אמרת בצילומים, שהתוכנית חיברה אותך חזרה לעם ישראל. יש כעס?
"תמיד הייתי מחובר לעם ישראל. אבל באמת אחרי מה שקרה לנו בעמונה, אחרי שהחריבו את ביתנו והוגלינו מפה, זה מורכב. למרות שאני אדם מבוגר ומבין שזה לא השוטר הזה או האחר, עדיין אם אתה הולך ברחוב ורואה שוטר, זה עושה לך קווץ' בלב. אתה אמור להעריך שוטרים, ומבאס אותך שאתה רואה את זה אחרת. זה לא כעס, יותר כאב.

"מה שכן, על הארגונים שגרמו לכל זה יש כעס. קוראים להם ארגוני שמאל, אבל הם לא. הם פרו־פלסטינים. בארגוני שמאל יש חיבור לזכויות אדם, לערכים, לטובת עם ישראל. ואלו פרו־אויבים. מנסים רק לפגוע".

ועל המדינה, כועסים?
"המדינה לא רצתה את הפינוי. ראינו את זה לאורך כל הדרך. נתניהו ובנט רצו לפנות את עמונה? הדבר האחרון שהם רצו זה לפנות יישוב בריא וטוב בארץ ישראל. אבל היה צו בית משפט של בית משפט עליון, ששולט במדינת ישראל בלי שהוא נבחר".

צ'יקה נעלמה

בשבוע החולף הם היו אמורים, אם לא חלו שינויים של הרגע האחרון, לעבור לקרווילה ביישוב החדש שהוקם לאנשי עמונה, עמיחי. שׂבע תקוות שווא, נזרי מכין את הלב, כדי לא להתאכזב. "אני משאיר לעצמי את המקום בפנים שאומר שיכול להיות שזה לא יקרה. לא לבנות על משהו, כדי לא לחטוף עוד מכה. אם התקווה הזו לא תצא לפועל, אני חושש שיהיה משבר גדול. לא העלינו על דעתנו שנהיה שנה במדרשה. בהתחלה דובר על חודשיים־שלושה עד שמסדרים לנו קרוואנים. ואז זה עוד מעט ועוד חודש, ואו־טו־טו, ואז בג"צים נגד, ואז בעיות תקציב ומניעות".

הוא נזכר פתאום: "ביום של הגירוש נתנו את הכלבה שלנו, צ'יקה, למאלף כלבים כי היא הייתה חסרת מנוחה. הוא לקח אותה לשבת לחמותו בבית־אל והיא נעלמה משם. כנראה ברחה, וחזרה לפה אחרי מסע לא פשוט, ואין בית. הייתה תקופה שחיפשתי אותה הרבה. הסתכלתי על להקות של כלבים משוטטים, עלינו לפה, פרסמנו בבית־אל. חודשים חיפשנו. כלבה חכמה, אהובה. הייתה משחקת מסירות עם הילדים. בת בית. גם אליה אני מתגעגע מאוד", הוא נאנח.

שנה כמו זו שעברה עליכם משנה את המשפחה?
"אני חושב שזה משהו שנוכל להסתכל עליו מפרספקטיבה של זמן, לא עכשיו. אין פרטיות, לא לילדים, לא להורים. לא פשוט. אבל מה לי להלין. אני בריא. עובד. מוערך". ואז מוסיף: "לא התקדמנו הרבה בכרם".

למה אתה מלכלך? חצי שורה הספקנו.
"חשבתי שנספיק יותר".

אולי גם כאן, כדאי לא ליצור ציפיות כדי לא להתאכזב. מה הדבר הראשון שתבשל בבית החדש, קניידלך?
"או, נראה לי שאיזו שקשוקה טובה. אני באמת מקווה שנספיק לאכול במטבח משלנו, עוד לפני פסח".