בראיון לעיתון "הארץ" לפני 24 שנים, אמר חתן פרס נובל לספרות גבריאל גרסיה מארקס על כתיבתו: "מהעמוד הראשון אני צריך לתפוס את הקורא בצוואר ולא לשחרר. כשקורא עושה את הטעות ופותח ספר שלי, אני מנסה שלא יברח. בעיניי, האידיאל בכתיבה הוא שכל שורה תסתיים במתח שיחייב לקרוא את השורה הבאה. הרי יש הרבה ספרים בעולם, והקורא עלול להתיישב ולקרוא ספר של מישהו אחר".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מה קורה במודיעין עילית? כשמוטציית השקרים כבשה את החדשות
– יום חדש-ישן: הפלסטינים מחדשים קשרים עם ארה"ב
– הצצה ראשונית ליומניו של מושקו ז"ל
"אדמה אמריקאית", ספרה של ג'נין קאמינס על מהגרים דרום־אמריקאים ומסעם המפרך אל ארה"ב, נפתח באופן שמבטיח שהוא לא יונח בצד. קאמינס לופתת את הקוראים בעמוד הראשון, מחזקת את האחיזה בצווארם עם התבהרות התמונה שהיא משרטטת, ומרתקת אותם לעלילה, חסרי אוויר. במערכה הראשונה היא לא רק מניחה אקדח, אלא מניחה לו לירות לכל עבר. 16 בני משפחה פוגשים את מותם בעמודים הראשונים, בטבח שהתקיים במהלך חגיגה משפחתית ושהוזמן על ידי קרטל פשיעה ששולט באקפולקו, מקסיקו.
לידיה ובנה לוקה, הניצולים היחידים, נאלצים לברוח מעירם, שאדמתה ספוגה בדם בני משפחתם. כנגד כל הסיכויים עליהם להגיע הרחק, מעבר לשליטת הקרטל. היעד הוא נורטה, כפי שהמהגרים המתוארים מכנים את ארה"ב של אמריקה. מסע ההימלטות שלהם, מהמורות הדרך, התקוות והקשיים נכרכים יחד בספר מערער שמוסיף להדהד בתום הקריאה.
ינשוף מסוכן
סבסטיאן, בן זוגה המת של לידיה, היה עיתונאי שכתב על פשעי הקרטל ובכך הביא על עצמו ועל קרוביו גזר דין מוות. למען הסר ספק באשר לסיבת הטבח, הרוצחים הידקו לגופתו שלט קרטון: "כל משפחתי מתה באשמתי". לפי הסטטיסטיקה המובאת בספר, יותר מתשעים אחוז ממקרי הפשע במקסיקו אינם מפוענחים. המשטרה מפגינה נוכחות רק למראית עין, מספקת את האשליה שהקרטל אינו חסין. הקרטל מגלגל את האשמה אל הקורבנות, במלחמה פסיכולוגית שנועדה לדכא התנגדות.
בראש הקרטל ששולט באקפולקו עומד חאווייר קרספו פואנטס, "הינשוף". אכזריותו מתוארת היטב אך גם אישיותו, שאליה התוודעה לידיה כשהפכו לחברים, לפני שגילתה את זהותו של האיש שהחל לפקוד את חנות הספרים שלה. לידיה, שאיבדה זה עתה את בעלה, את אמה, את אחותה, את גיסה, את אחייניה, את כל מי ששלה מלבד בנה היחיד, מבינה היטב שחייהם בסכנה. החבר שלה והקרטל שלו לא ינוחו עד השלמת הענישה, ולכן היא ובנה פותחים מיד במנוסה.
אין זמן לעכל את שקרה, אין פנאי להתבוסס בעצב, לא ניתן להשהות את החיים בדיוק למען הימשכותם. היא מבינה שעליהם להגר לארה"ב, כדי לברוח למקום שבו יד הקרטל אינה משגת. הדרך המובילה לשם מכונה "לה בסטיה", החיה, קו רכבות שזכה לשם זה "משום שהנסיעה בו היא משימה מעוררת אימה בכל מובן שניתן להעלות על הדעת".
לידיה נחשפת לראשונה לסיפורים על תלאות דרכיהם של המהגרים ומצטמררת. אט אט היא מבינה שהפכה להיות אחת מאותם המסכנים שבעבר ריחמה עליהם, תרמה להם כסף ותהתה "בפליאה מנותקת של בני האליטה הנינוחה", עד כמה תנאי חייהם היו נואשים, עד שהובילו אותם למסקנה שהאפשרות הטובה ביותר עבורם היא הגירה מסוכנת אל ארץ שלא רוצה בהם. הלמידה שלה את התחום מזעזעת אותה, אך היא מבינה שמוטב לדעת אילו סכנות צפויות במסע ההגירה, שרק אחד מתוך שלושה יצלח אותו בשלום.
נסיעה מבעיתה
מגוון הדרכים למות או להיפגע בגוף ובנפש בלה־בסטיה מעורר בעתה: להימחץ בין קרונות, להידרס מתחת לגלגלים, לחוות אלימות מצד הגורמים שמנצלים את חולשת המהגרים, להישדד, להיחטף, ובמקרה של גיבורינו האפשרות החמורה ביותר היא להיתפס בידי הקרטל שדולק בעקבותיהם. כולם מהווים סכנה, כולם מלשינים פוטנציאליים. גם ילדים קטנים עלולים להוות איום, אם יגלו את זהותם ויביאו אותם לידי אלו שמחפשים אחריהם. החששות מהדרך הקשה שעליהם לעבור כדי להגיע לארה"ב, נראים תיאורטיים לעומת האימה מקפיאת הדם והמוחשית כל כך מהקרטל שהרג את כל יקיריהם.
לצד הסכנות המבעיתות, ככל שהעלילה מתקדמת מתגלה גם פן אחר של המסע. שותפים לגורל שמסייעים במילים ובחומר, מקסיקנים טובים באמצע הדרך שמאפשרים למהגרים לנוח בצל קורתם ומציידים אותם במזון ובשתייה, נופים יפים והיכרות מבורכת עם סולדד ורבקה, אחיות אינדיאניות מהונדורס שכבר מנוסות בזינוק על רכבות נוסעות, והופכות עבור הגיבורים למעין משפחה חדשה. הסיפור של הנערות שופך אור נוסף על האלימות והכאב שעשויים להיות מנת חלקה של אישה בדרום אמריקה, ולהוות מניע חזק להגירה בכל מחיר.
עם דהרתה של הרכבת בנופי מקסיקו, דהרת העלילה מאטה. הלפיתה בצוואר משתחררת, האוויר חוזר לריאות. משהו בזוועות שפתחו את הספר מאלחש את הקוראים, גורם לעוולות לאורך המסע להיות פחות מערערות. ההסתגלות הזו מזעזעת, האופן שבו אנו הקוראים מסוגלים להתרגל לרוע המזל ולרוע שבאדם. הדמויות שקנו מקום בלבנו מסכנות את חייהן באופנים שקשה להעלות על הדעת, והמעשים הבלתי נתפסים עוברים בקריאה כדבר שבשגרה.
באופן דומה, הדמויות עצמן חוות את אותה ההתרגלות. בתום אחת העצירות בדרך הם ממתינים לרכבת בעודם טרודים במחשבות. כשהרכבת מתקרבת הם קופצים עליה מבלי לתכנן ולהתייעץ לקראת. לידיה מוטרדת מכך שהפעם הם אפילו לא חשבו על הדרך הנכונה לסכן את חייהם, וסולדד מסבירה שהם נעשו מקצוענים. לידיה, מבוהלת מהאדישות שלה עצמה, מבקשת ממנה: "מעכשיו ואילך, כשנעלה לרכבת, בכל פעם שנעלה, אזכיר לך למות מפחד… וגם את תזכירי לי: זה לא נורמלי". התזכורת הזו מערערת גם את הקוראים. זה לא נורמלי, הסיפור שאנו קוראים.
גם אנחנו אמריקה
קאמינס מספרת את קורותיהם המטרידות של המהגרים באופן שוטף, אך מדי פעם מזכירה לנו שעד לא מזמן הם היו בני אדם שחיו חיים סטנדרטיים, כמו שלנו. לידיה נזכרת כיצד שבועיים לפני שהאירוע המחולל קרה, לוקה חזר מאימון כדורגל ולא חלץ את נעלי הפקקים שלו ליד הדלת. הוא הותיר לכלוך לאורך המסדרון, אחרי שהיא ניקתה את הבית. "לפני פחות משבועיים לכלוך על רצפת המסדרון היה משהו שהיה יכול להטריד אותה". הדמויות אינן רגילות לראות את עצמן באור הזה, כמהגרים שגורלם לא שפר עליהם. הן חיו את חייהן בנחת ובשלווה יחסית, ולא היו רגילות לחמלה. כאן נוצר דיסוננס בין הדמויות ובין הקוראים בחוויה, שכן הקוראים מקבלים כמובן מאליו את היות הגיבורים מסכנים, ואת סיפורם כמעורר רחמים, אהדה וכאב.
בתחילת מערכת היחסים עם הספר קל לנחש את משמעות שמו. האדמה האמריקאית היא היעד שאליו הם מבקשים להגיע כעיר מקלט. אך במהלך המסע במקסיקו קאמינס מזכירה שגם האדמה שממנה הם בורחים היא אדמה אמריקאית, גם אם נדמה שארה"ב השתלטה על המילה הזו. על גדר הגבול עם טיחואנה, היא מספרת באחרית הדבר, ישנו גרפיטי שמתכתב עם הכעס על כך בהתייחסו למושג החלום האמריקאי: גם בצד הזה יש חלומות.
השליחות שקאמינס לקחה על עצמה היא להקנות לקוראים את היכולת להזדהות עם מוכי הגורל ולהתייחס אחרת לסיקור החדשותי של הנושא. הבחירה בדמויות המובילות את העלילה מעוררת סולידריות, ונועדה לאפשר לקוראים לראות את עצמם בנעליהם הבלויות של המהגרים העייפים. הקוראים שחווים איתם את הדרך זוכרים שגם למהגרים רדופי תלאות יש חלומות שמובילים אותם. לאו דווקא "החלום האמריקאי" במובנו המוכר, אלא חלום פשוט על קרקע יציבה לעמוד עליה, אדמה אמריקאית שאיננה ספוגה בדם אהוביהם.
לפרקים נדמה שקאמינס מקריבה את הספרות למען המטרה הזו, משטיחה את הדמויות, מצרפת נסיבות נוחות עבורה או משלבת מילים בספרדית באופן שמתפרש כניסיון מאולץ להמחיש אותנטיות. לכן יש לשאול מיהו קהל היעד של הספר כדי לעמוד על טיבו. לאנשים שאינם בקיאים במתרחש בדרום אמריקה ובתהליך ההגירה זהו ספר מעניין, מעשיר ומעורר הזדהות. צפוי לעיתים, אך עם זאת מצליח להסעיר בשלל הזדמנויות. לעומתם, סביר שאנשים שמבינים בתחום וקרובים אליו ימצאו שהוא לא נוגע בליבה של הנושא, שתעניין את מיטיבי הלכת. קהל הקוראים הישראלי, שפחות מעורה בסוגיה, נמנה כנראה ברובו על הקבוצה הראשונה ויועשר משליחותה של קאמינס.
סופרת לבנה
אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לסערה שהוא חולל. ואולי יש לומר: אי אפשר לכתוב על הספר מבלי להתייחס לסערה שאנשים חוללו סביבו – קוראים, עיתונאים, מו"לים ובחירות המילים האומללות שלהם. "אדמה אמריקאית" זיכה את הסופרת במקדמה מכובדת, זכויותיו לעיבוד קולנועי נמכרו והוא נבחר למועדון הקריאה של אופרה וינפרי, אך הוא עורר עניין גם על דרך השלילה: קיתונות של ביקורת בשל היותה של הסופרת אמריקאית לבנה שמנציחה בכתיבתה סטריאוטיפים על בני עמים אחרים.
קאמינס אינה מהגרת ואינה מקסיקנית. הספר הזה הוא לא תיעוד דוקומנטרי או אוטוביוגרפי. הוא לא נקנה בסבלה האישי של הסופרת, היא לא הקיזה אותו מדמה, ולא חוותה על גופה ונפשה אירועים הדומים למתרחש בו. הוא סיפורת. בדיון. סיפור טוב, מטריד ומתגמל, מערער ומעורר, גורם לאי־נחת ומעניין. יש אכן טעם לפגם בבחירתה של קאמינס להזכיר באחרית הדבר את זיקתה לחוויית המהגרים דרך בעלה, מבלי להזכיר שהוא היגר מאירלנד ולא מדרום אמריקה. אך בעיניי, יש יותר מכול טעם לפגם בבחירה לדרוש אותנטיות מסופרים, ובטוטאליות הנלווית לכך.
האדרתו של הספר כמשמיע הבלעדי של קולם של המהגרים גם היא שגויה, שכן קיימים עוד ספרים ראויים על תהליך ההגירה, והם אולי כתובים טוב יותר ואף מעמיקים יותר בסוגיה. אך גם זו לא סיבה לפסול אותו. קריאת ספר אחד על מהגרים איננה טורקת את הדלת בפני ספרים נוספים. להפך, דרך הסיפור המקרב שקאמינס טוותה, קוראים עשויים להוסיף להתעניין, לחקור ולבקש להיחשף לעוד.
במפגש עם ילד בשם בטו, שמספר לדמויות על קורותיו, נדמה שקאמינס חשבה על הסערה העתידית בכתיבה מודעת לעצמה. "לידיה יודעת מעט על לס קולוניאס של טיחואנה, משום שהיא קראה את הספרים: משום שלואיס אלברטו אוריאה הוא אחד הסופרים החביבים עליה, והוא כתב על המזבלות, על ילדים כמו בטו שגרים שם. זיק ההכרה שניצת בה גורם לה להרגיש שהיא כבר מכירה אותו, לפחות קצת, אבל ההרגשה הזאת חלולה מעט, כמו דמות בתיאטרון צלליות. כי אף על פי שהיא יכולה להבין משהו על נסיבות חייו של הילד, היא לא מכירה אותו. כך או כך, הקרבה שמשתררת ביניהם מתחילה להפשיר בה את החלק שאחרת היה נותר אטום כלפיו".
גורלם של המהגרים זקוק לכל הקולות שמוכנים להשמיע אותו, כדי להפשיר בקוראים את החלק שאחרת היה נותר אטום כלפיהם, ולגרום להם לרצות להכיר אותם. כל קורא וקוראת רשאים לבחור את ספריהם על פי ערכיהם ותפיסותיהם. בראש רשימת הבעד ראוי לכתוב ש"אדמה אמריקאית" מגיש עלילה מעניינת ומקרבת.
אדמה אמריקאית
ג'נין קאמינס
מאנגלית עדינה קפלן
אחוזת בית וידיעות ספרים, 2021, 487 עמ'
