התחלתי לשחק כדורסל בגלל אחי הגדול וגם כי פשוט אהבתי את המשחק. לא חשבתי לרגע שאהפוך למקצוען ובטח לא שאגיע לליגה הטובה בעולם", מודה דראגן בנדר, כדורסלן קרואטי בן 20, שנבחר בשנה שעברה במקום הרביעי בדראפט ה־NBA על ידי הפיניקס סאנס, אחרי שנתיים שבהן חי בישראל ושיחק במכבי תל־אביב. "בשלב מסוים התחלתי לגבוה ולא הפסקתי, הצגתי יכולת טובה ויצרתי עניין סביבי. ה־NBA הפך לחלום גדול עבורי, ופתאום נוצרה סביבי הבנה, שיש כאן סיכוי לעשות משהו מיוחד".
בנדר, פורוורד בגובה 2.16 מ', נולד בעיירה בשם קפלינה שבבוסניה הרצגובינה. הוא החל לשחק כדורסל בגיל שש, ובגיל 12, כשהוא כבר מתנשא לגובה 1.87 מ', החל להתאמן עם אחיו הגדול איוואן באקדמיה של ניקולה וויצ'יץ' בקרואטיה. וויצ'יץ' הפך לדמות דומיננטית בחייו, ובמקביל שיחק בנדר בקבוצת הנוער של ספליט. "האמת שבהתחלה הייתי די גרוע, וגם העובדה ששיחקתי עם שחקנים בגיל של אחי שגדולים ממני בשנתיים לא ממש הקלה עליי, אבל בסופו של דבר זה עזר לי להתפתח".
באקדמיה של וויצ'יץ' החל דראגן לשחק בתור רכז, אבל יכולות מגוונות שהציג הובילו אותו להתנסות ולהתפתח במגוון תפקידים נוספים על המגרש, כשהוא ממשיך להתמודד באופן יומיומי מול שחקנים מבוגרים ממנו. הוא למד אנגלית בעזרת סדרות טלוויזיה, וב־2012 הפך לשחקן הצעיר ביותר בנבחרת קרואטיה עד גיל 16, שהשתתפה באליפות אירופה.
שנה לאחר מכן, באותה המסגרת, הפעם באליפות שהתקיימה באוקראינה, כבר הוביל את הנבחרת והציג יכולת גבוהה, שמשכה עניין רב. ב־2014, בנבחרת עד גיל 18, נבחר בנדר לחמישיית הטורניר באליפות אירופה נוספת לאחר שהוביל את הקרואטים למקום השלישי. האליפות סיימה עבורו שנה מצוינת, שבה גם סייע לקבוצת ריבולה קאשטלה, להעפיל לליגה הקרואטית הבכירה.
קבלת פנים חמה
זמן קצר לאחר סיום האליפות השתנו לחלוטין חייו. באותם ימים הפך וויצ'יץ' למנהלה המקצועי של מכבי תל־אביב ובתור נדוניה הביא איתו את בנדר, שהיה אז בן 16. הקרואטי הצעיר חתם לארבע עונות עם אופציה להארכה לשלוש נוספות, ואוהדי מכבי כבר החלו לחלום על תואם טוני קוקוץ' החדש (שחקן קרואטי אגדי – ד"מ) שייקח את המועדון לפסגות חדשות.
"הגעתי לישראל בזמן מלחמה והדבר הראשון שאני זוכר הוא רעש של טילים מתפוצצים ואזעקות. היה לי קצת קשה להתמודד עם המציאות המשוגעת הזו", צוחק בנדר כשהוא נזכר ביום הראשון בארץ הקודש, "זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי לבד, בלי אחי שעבר לשחק בקולג' במרלינד, וושינגטון, בלי אף אחד אחר מהמשפחה הקרובה שלי, ורחוק מהמדינה שבה גדלתי. ניקולה והמאמן האישי שלי מקרואטיה היו איתי ועזרו לי, אבל עדיין, זה היה הדבר הקשה ביותר עבורי בשלב הראשון. התמודדתי עם הרבה דברים, והייתי צריך להתאים את עצמי כדי להסתגל. למדתי המון והתבגרתי מאוד בשנתיים שלי בישראל".
איך החוויה הזאת זכורה לך היום?
"זו הייתה חוויה נהדרת עבורי להיות חלק מארגון גדול ואפשרות ראשונה לראות איך דברים עובדים ברמות האלה, גם מבחינה מקצועית וגם מבחינת ההתנהלות מסביב. למדתי איך להתאים את עצמי לרמות הגבוהות והכנתי את עצמי לשלב הבא. מכבי תל־אביב זה מועדון מצוין עם אוהדים יוצאי דופן, וגם אהבתי מאוד את תל־אביב, שהיא עיר מדהימה, עם אנשים מצוינים, מזג אוויר נהדר ואוכל טוב. אלו היו שנתיים שלימדו אותי הרבה, על כדורסל והחיים עצמם, ואני מאוד שמח שעברתי את זה".
בעונה הראשונה שלו בארץ התאמן בנדר עם הקבוצה הבוגרת, בנוסף לאימונים אישיים וחדר כוח, אבל שיחק במכבי רמת־גן במסגרת הליגה השנייה בישראל. הוא קלע 10.1 נקודות בממוצע, קטף 7.4 ריבאונדים, ומדי פעם פורסם על לחץ מכיוון מכבי תל־אביב שדרשה לתת לו זמן על הפרקט, נתון שאליו הוא מסרב להתייחס. "אני זוכר גם את השנה במכבי רמת־גן כחוויה טובה עבורי. לוקח זמן להתפתח בתור שחקן, זו הדרך שהייתי צריך לעבור וקיבלתי שם זמן על המגרש, שעזר לי לצבור ניסיון".
בשנה השנייה היה בנדר כבר חלק מהסגל של מכבי תל־אביב, שהפסידה עונה קודם לכן את האליפות, כשהודחה בחצי גמר הפלייאוף בידי הפועל אילת. הקבוצה קיוותה להתאושש בליגה הישראלית ובאירופה. מהר מאוד התברר, שעוד קטסטרופה בדרך. "לצערי בתקופה שלי במכבי הדברים עבדו פחות טוב מבחינה מקצועית", אומר בנדר, "לא הצלחנו להוציא את עצמנו מהמקום הזה, וקשה להצביע על נקודה אחת ספציפית שגרמה לזה. זה משהו שקורה פעם בכמה שנים, גם למועדון גדול. הצוות המקצועי התחלף (ז'אן טבק החליף את גיא גודס – ד"מ), עפנו מהיורוליג בשלב המוקדם, לא הצלחנו גם ביורוקאפ, והפסדנו גם את תואר האליפות. זו הייתה עונה רעה עבור כולנו, וההרגשה הייתה פשוט נוראית".
מדברים על לחץ גדול בתוך המערכת של מכבי. איך זה זכור לך?
"אף מערכת לא אוהבת להפסיד, אבל לא זכור לי שהיה לחץ יוצא דופן בזמן שלי במכבי, לא עליי באופן אישי ולא עלינו בתור קבוצה. התוצאות היו מאוד מאכזבות, אבל עדיין, התקופה בישראל זכורה לי כמשהו חיובי, וצמחתי מלהיות חלק ממועדון כזה, עם שחקנים טובים ואווירה מקצוענית. אני ממשיך לעקוב אחרי מכבי ושמח לראות שיש להם עונה טובה יותר. נשארו לי הרבה חברים בישראל, ואני עדיין בקשר עם חלק מהשחקנים שהיו איתי, למרות שרובם כבר לא בקבוצה, וזה תמיד יהיה מקום מיוחד בשבילי".
בסופו של דבר סיים בנדר את העונה היחידה שלו בצהובים, עם 5.4 נקודות ו־2.7 ריבאונדים ב־13.5 דקות בממוצע ב־28 משחקים. הוא לא הותיר רושם מקצועי יוצא דופן שיצדיק את ההתלהבות הגדולה סביבו ולא היה קרוב אפילו להגשים את החלום לאוהדים ולהנהלה שהחתימה אותו. ועדיין, בגיל 19, בגובה שלו, עם יד רכה, אינטליגנציה וקואורדינציה מרשימה ביחס לנתונים שלו, הוא נחשב לפוטנציאל גדול שקבוצות NBA שקלו ברצינות רבה להחתים. הלטבי הענק קריסטפס פורזינגיס סיים אז עונת בכורה חלומית בניקס, ולמרות שאיש לא חשב שבנדר יציג אותה יכולת בעונה הראשונה, רבים האמינו שיש לו את הפוטנציאל להתפתח לרמות האלה.
ובאמת, זמן קצר אחרי סיום השנה השנייה שלו בישראל, ב־23 ביוני 2016, נבחר בנדר על ידי פיניקס סאנס, במקום הרביעי והיוקרתי בדראפט ה־NBA, בבחירה הגבוהה ביותר אי פעם לשחקן קרואטי. "זה היה ערב מרגש ובלתי נשכח עבורי, הגשמת חלום עבור הילד מהעיר הקטנה בקרואטיה. הגעתי לשם עם אחי וכמה חברים קרובים, ופשוט לא האמנתי שבחרו אותי רביעי. פורזינגיס עזר מאוד לי ולאחרים, ובזכותו נפתחה הדלת לרבים מאיתנו. אני מצטער מאוד בשבילו על הפציעה שעבר העונה".
עם היוקרה, הגיעו גם הציפיות הגבוהות. עד כמה זה היה מלחיץ?
"אני יודע שאומרים שבחירה במקום הרביעי שמה עליך תגית עם הרבה מאוד ציפיות, ולחץ על הכתפיים להוכיח את עצמך כמה שיותר מהר, אבל אני חייב להודות שזה לא מה שהרגשתי מהקבוצה שלי. אף אחד לא חשב שאהפוך ברגע לשחקן המוביל של הקבוצה. כולם הבינו שמדובר בתהליך, ושמצפה לנו הרבה מאוד עבודה, ששמחתי מאוד לקראתה".
עכשיו טוב
בגיל 19, עם חוזה מובטח לשלוש שנים, בסך 4.6 מיליון דולר לעונה (מכבי קיבלה עבורו 1.3 מיליון דולר בעבור השחרור), עבר בנדר לפיניקס, בירת מדינת אריזונה, והעיר הגדולה במדינה, עם מיליון וחצי תושבים. "זה לא היה דבר פשוט בשבילי לעבור שוב לבד למקום חדש, עם תרבות אחרת, אבל זה חלק מהמסע שאתה עובר כשאתה רוצה להפוך לכדורסלן מקצוען. אתה מבין שככה ייראו 15 השנים הבאות שלך, וזה גורם לך לעבור תהליך התבגרות מזורז ביחס לצעירים אחרים בגילך. הניסיון שקיבלתי בתל־אביב עזר לי מאוד, הצלחתי להתאים את עצמי מחדש מהר יחסית והחיים שלי כאן טובים. יש בפיניקס הרבה יותר שמש מגשם, וזה משהו שאני מאוד אוהב".
מבחינה מקצועית לקח לבנדר יותר זמן להתאים את עצמו, ובתחילת העונה הראשונה שלו בליגה הציג יכולת חלשה ולא זכה להרבה דקות משחק. "לקח לי כמה חודשים טובים להיכנס כאן לקצב הנכון, להתאקלם ולהתאים את עצמי לכדורסל האמריקני ולכל מה שקורה כאן מסביב. זה שונה מכל מה שהכרתי עד היום, גם מבחינת הרמה הגבוהה באופן מיוחד, וגם להיות חלק מליגה עם עונה של 82 משחקים, ואינסוף נסיעות, טיסות ואימונים.
"זה שונה מאוד כשאתה משחק יום אחרי יום או כל יומיים, וצריך לדעת ללמוד איך לשמור על הגוף, מתי להתאמן ומתי לא ואיך להתנהל נכון מחוץ למגרש, תוך כדי עבודה בלתי פוסקת עם הרבה מאוד עומס של פעילות. המאמנים כאן מאוד מפוקסים ויודעים מה אני צריך בשביל לבנות את עצמי בצורה נכונה לעתיד. בעונה הקודמת גר בעיר גם המאמן האישי שלי מקרואטיה, שעזר לי, ומהרגע הראשון השחקנים הוותיקים בקבוצה, טייסון צ'נדלר וג'רד דאדלי, עוזרים לי עם טיפים מקצועיים והרבה פרגון".
מה ההבדל העיקרי מבחינתך בין הכדורסל האירופי לזה שב־NBA?
"הדגשים בכדורסל האמריקני אחרים, המשחק הרבה יותר מהיר ופיזי וגם האימונים עצמם שונים. העומס הגדול מהבחינה הזו הוא בשלב ההכנה, באימוני טרום עונה, שמכינים אותך לעונה הארוכה והקשה כאן".
ככל שהתקדמה עונת הבכורה של בנדר בליגה הטובה בעולם, נראה שהוא מתחיל להשתלב ולהראות ניצוצות של יכולת טובה, אבל דווקא אז, הוא נפצע בקרסול, נאלץ לעבור ניתוח וסיים את עונת הבכורה שלו, עם 3.4 נקודות, 2.4 ריבאונדים וחצי אסיסט ב־13.3 דקות בממוצע ב־43 משחקים. "זה היה מאוד קשה עבורי לסיים את העונה בצורה כזאת ולהפסיד כל כך הרבה משחקים, בטח בתקופה שבה כל הצעירים בקבוצה התחילו לקבל יותר דקות על המגרש".
לעונה השנייה בליגה הגיע בנדר, כך נראה, הרבה יותר מוכן מבחינה מקצועית, וגם מבחינה פיזית. "אין ספק בכלל שהעונה אני מרגיש הרבה יותר טוב על המגרש ואני חושב שרואים את זה בכדורסל שלי. לוקח זמן להתאים את עצמך לרמה של ה־NBA מכל בחינה שהיא. הדברים זורמים יותר עבורי השנה, אני מצליח להימנע מפציעות ומקווה שאצליח לעזור לקבוצה לנצח כמה שיותר עד לסיום העונה. עבדתי מאוד קשה בקיץ על פיתוח הגוף, יחד עם פיתוח אלמנטים טכניים במשחק שלי, ואני שמח שכבר רואים את התוצאות בשטח".
גם המספרים שלו השתפרו העונה. הוא פתח בחמישייה הראשונה ב־26 מ־71 המשחקים שבהם שותף, נכון לכתיבת שורות אלה, כשהוא תורם 6.2 נקודות ו־3.9 ריבאונדים ב־24.4 דקות בממוצע. בנדר רשם העונה גם כמה הופעות מרשימות, ובמשחק הניצחון של קבוצתו מול אוקלהומה, בתחילת ינואר, הציג משחק שיא עם 20 נקודות ושש שלשות. "זו תחושה טובה שדברים מתחילים להתחבר, שהעבודה הקשה משתלמת ואתה מתחיל להרגיש שייך. הייתה לי התחלה איטית, אבל אני טיפוס רגוע ומחושב, עבדתי קשה ועכשיו אני יכול כבר להסתכל על הדברים באור אחר. יש לי יותר אפשרויות ומצבים, בזמן שאני על המגרש, אני מנסה להוציא מזה את המיטב וצריך לדאוג שהדברים יקרו באופן עקבי ורציף יותר. אני שואף להיות אחד השחקנים הקרואטים הגדולים בתולדות הליגה, ויש לי סיכוי שזה יקרה, בעיקר לאור ההתקדמות של צעירים בליגה בשנים האחרונות".
איך ההרגשה לשחק מול כוכבים כל כך גדולים בכל ערב?
"לשחק מול השחקנים הכי טובים ומוכרים בעולם, ומול כאלה שהערצת בתור ילד זה חלק מהחלום הגדול שהגשמתי. היכולת הגבוהה שלהם, שאני עכשיו חווה באופן יומיומי, היא הגורם העיקרי עבורי לקום בכל בוקר ולהמשיך לעבוד הכי קשה שאפשר, כדי להשתפר ולזכות בכמה שיותר דקות על המגרש מולם".
אחת הבעיות שבנדר מתמודד איתן היא העובדה שהקבוצה שלו היא אחת החלשות בליגה שהפסידה העונה כבר 52 משחקים (מתוך 71, נכון לכתיבת שורות אלה) ורחוקה שנות אור מהימים שבהם הייתה קבוצת פלייאוף קבועה שזכתה פעמיים בגמר המערב ונוצחה בקרב על התואר, עם כוכבים גדולים כמו סטיב נאש, צ'רלס בארקלי ואמארה סטודמאייר, בשנות השיא שלו. "זה תמיד קשה להפסיד במשחק, זה לא משהו שאתה מתרגל אליו, אבל אנחנו מבינים שזה תהליך, לא משהו שישתנה בערב אחד ושאנחנו חייבים להמשיך לעבוד קשה אישית וקבוצתית, ולהמשיך ולהתפתח בכל יום", מנסה בנדר להישאר אופטימי, "אנחנו קבוצה בבנייה, עם הרבה מאוד שחקנים צעירים ומוכשרים ואני מאמין שבשנים הקרובות הקבוצה שלנו תלך ותשתפר, עוד שחקנים טובים יגיעו וביחד נחזיר את המועדון הזה לפלייאוף, ולימים הגדולים שלו".
מה חשוב לך להמשיך ולפתח במשחק שלך?
"בעיקרון אני לא יכול לחשוב על היבט אחד במשחק שלי שלא הייתי רוצה לשפר. לוח הזמנים שלנו במהלך העונה מאוד עמוס, אבל מתי שאפשר אני מתאמן ומנסה לעבוד על דברים. כשאתה בליגה כמו ה־NBA אתה חייב להראות מדי שנה מגמת שיפור במכלול של אספקטים, לנוע טוב יותר, לשמור חזק ולהתחזק גופנית כדי שתוכל להיות אגרסיבי".
ניקולה וויצ'יץ' עדיין מייעץ לך באופן שוטף?
"אני מכיר את ניקו כבר הרבה שנים והוא חבר טוב, שעזר לי הרבה לאורך השנים. אנחנו כמובן עדיין בקשר, אבל כרגע לא מדובר בקשר יומיומי, והוא לא מייעץ לי בנושא הקריירה שלי בארצות־הברית. הוא היה שחקן נהדר ולמדתי ממנו הרבה".
אתה בקשר עם נבן ספאחיה?
"אני מכיר את נבן עוד מהתקופה שלו בנבחרת קרואטיה, אז הוא היה אחראי גם על קידום הדור הצעיר בכדורסל שלנו. הוא בחור מצוין ומאמן מוכשר, שאני מאוד אוהב. בעונה שעברה, כשהוא עדיין עבד כעוזר מאמן בליגה באטלנטנה, היה בינינו קשר רציף. מאז שהוא מונה למאמן מכבי אנחנו לא בקשר".
געגועים לישראל
בקיץ החולף, אחרי נתק של מספר שנים בגלל מחלוקות שונות, חזר בנדר להיות חלק מנבחרת קרואטיה, והצטרף אליה לאליפות אירופה, שאותה סיימה במקום העשירי המאכזב אחרי שהובסה בשמינית הגמר בידי רוסיה. בנדר תרם באליפות רק 4.3 נקודות ושני ריבאונדים למשחק. "ההפסד לרוסיה והעובדה שלא עלינו לרבע הגמר היו מאכזבים מאוד, אבל בשבילי זה היה תענוג לחזור ולהיות חלק מהנבחרת. אני תמיד שמח לייצג את המדינה שלי ואני מקווה שיהיה לזה המשך בעתיד".
היה לך קשה להתאים את עצמך בחזרה לכדורסל האירופי?
"אין ספק שיש הבדלים גדולים למדי בין הכדורסל האירופי לזה שבארצות־הברית, והייתי צריך את הזמן שלי כדי לעשות את ההתאמות המקצועיות המתבקשות. זה עדיין הכדורסל שגדלתי עליו, אז לא מדובר במשהו זר או לא מוכר".
מה הסיכוי שנראה אותך שוב משחק בעתיד בישראל?
"העתיד שלי כרגע הוא ב־NBA ובפיניקס וכאן אני רוצה להיות, ואני מאמין שתהיה כאן קבוצה מצוינת בסוף. אבל בכדורסל המקצועני אתה אף פעם לא באמת יודע מה טומן לך העתיד. מה שכן, אני מאוד מקווה לבקר בקרוב, כי אני מתגעגע למדינה, לאוכל והאנשים. אחי ביקר אצלכם בקיץ ונהנה מאוד".
על מה אתה חולם?
"להמשיך ולשחק ב־NBA בכל ערב, ולהמשיך להשתפר בתור כדורסלן, כי זו ליגה שאתה לא יכול להישאר בה במקום. נהדר עבורי להיות כאן, זה מקום תחרותי ברמה הכי גבוהה שיש, ואני רוצה לזכות בתארים ולהיות הכי טוב שאני יכול".
יש לך זמן גם לחיים פרטיים?
"אם אתה בונה את סדר היום שלך בצורה נכונה, יש לך זמן לעשות הכול. בזמן החופשי שלי אני מנסה לבלות קצת עם החברים מהקבוצה, זה גם טוב לפיתוח הכימיה בינינו על המגרש. אני בקשר מצוין עם כולם, רובנו מאוד צעירים, ומבלים רוב הזמן יחד".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני חמש בוודאות. אני חי את החלום, נמצא במקום הכי טוב שיכול להיות עבורי ואיפה שרציתי, ומודה בכל רגע שאני בריא ויכול לשחק כדורסל, שאני כל כך אוהב, ברמות האלה. כשאני מביט אחורה על כל הדרך שעשיתי, אני מרגיש שהיא מיוחדת מאוד. החיים טובים ואין לי שום סיבות להתלונן".
