המוזיקאית והשחקנית אביגיל קובארי, אחת מיוצרות הרוק הבולטות בסצנת האינדי הישראלי, תמיד ידעה לערבב טקסטים כנים ונוקבים עם גיטרות עוכרות שלווה. באלבום החדש "אחת מתוך אחת" – אם נשים רגע בצד את שיר הנושא שחותם אותו, ועוד נגיע אליו – אפשר לזהות ניצנים של רוגע.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בפעם ה-20: ישראל וארה"ב תרגלו תגובות לאיומים איראניים
– "צדק לפושעי המלחמה הישראלים": ארגוני טרור חוגגים את החלטת האג
– ראש הממשלה יתייצב בבית המשפט כדי לטעון בעל פה: "איני אשם"
באלבומים הקודמים צפו לא פעם תחושות של אי שקט וחרדה. הפעם נשמע שאת מעט שלווה יותר.
"לגמרי. בטח השירים שקשורים ליחסים, לאהבה, וזה תודות לאהוד, בן זוגי. השירים שנכתבו בהשראתו או בגללו הם שירים הרבה יותר שלווים, של מציאת בית".
"התרומה הקטנה שלי היא להיות עוד צבע אפור בקשת רחבה יותר ממה שתופסים בדרך כלל. לתת עוד צבע פחות מוגדר ופחות דיכוטומי"
זה האלבום הרביעי עם ההרכב שלה, הנקרא בפשטות קובארי, והוא הופק בידי זיו זק. היא אחראית על הכתיבה וההלחנה של כל השירים, וכמובן על השירה. "מייבש", הסינגל הרביעי שיצא מתוך האלבום, הוא שיר כיפי ואופטימי. "יום אחד יהיה לי מייבש / ואני אוכל להסתכל על הבגדים מתהפכים / תמיד יישאר מה לבקש / מגבת חמה על הפנים", היא שרה בו.
זה נשמע כמו תפילה להתברגן.
"לא הרגשתי שהפנטזיה היא התברגנות, אבל אולי המייבש מסמל עבורי תחושה של בית. אני גם ממש אוהבת את הסאונד של מייבש, הוא מרגיע אותי. מבין המשימות של משק הבית, כביסה היא האהובה עליי. זה נראה לי רומנטי, כשהכביסה נהיית משותפת".
יש לך כבר מייבש כביסה?
"כן. כשכתבתי את השיר עוד לא היה לי, אבל תודות לאבא שלי יש לי מייבש. הוא קנה לי אותו, בלי קשר לשיר, עוד לפני שהוא שמע אותו".
היא בת 33 ומתגוררת בתל־אביב. היא מוגדרת דתייה לשעבר, אבל כמו באלבומים הקודמים ("דת בית א־לוהים אהבה", "פיל שמן" ו"בת זקונים"), השיח שלה עם העולם הדתי במוזיקה לא נפסק. "ולי יש כמויות של משקעים / מכאן ועד האולפנה / המבט שלי עשה לך נעים / והמשנה שלך מספיק סדורה" (בשיר "שבלונה"); "סליחה סליחות / סליחה סליחות / תמיד הפחדתן אותי // סליחה סליחות / הזמן קצר / ואין לי סיכוי" ("אלול").
אפשר לומר שעולם המושגים הדתי עוד תופס מקום בחייך?
"בוודאי. זה שאנשים תופסים אותי כלא־דתייה – זה לא ממש קשור למציאות. בסוף הכי מרגש אותי שיהיה ריאיון איתי ב'מקור ראשון', יותר מכל דבר אחר. יש חשיבות בכך שיהיו כל מיני ייצוגים שבאים מהקהילה הדתית, ואלה גם השורשים שלי, זה הבית שלי. מעניין אותי לראות מה השירים שלי יכולים לעורר שם. גם בחברה החילונית, התרומה הקטנה שלי היא להיות עוד צבע אפור בקשת רחבה יותר ממה שתופסים בדרך כלל. לתת עוד צבע פחות מוגדר ופחות דיכוטומי".
בתודות לאלבום את מודה לבני המשפחה שלך: "עם כל אלבום אתם יותר ויותר בפנים, בתמיכה, באמונה, בייעוץ – גם כשאני מביכה אתכם". הרגשת שאת ממש מביכה אותם?
"בשיר 'איילות' מהאלבום הקודם אני שרה על הריבים של ההורים שלי ('ההורים שלי רבים תמיד על כלום / ככה למדתי לשמור על הגחלת / וזה ברור שתפסתי את זה עקום / כי יש משהו בצעקות שאני אוהבת', ש"מ). אני לא חושבת שחשפתי איזה סוד גדול, אבל נראה לי שהם הרגישו במובן מסוים שאני עושה להם איזה 'אאוטינג'. בסך הכול הם היו קלילים ויש להם הרבה הומור עצמי, זה לא משהו שהם לקחו קשה. אני חושבת שהם מרגישים שהדברים נכתבים באהבה, גם כשיש ביקורת וכעס.
"בסוף, השיר 'איילות' ריגש את אבא שלי מאוד וגרם לו להיות מעורב יותר במוזיקה שלי. נראה לי שבאופן כללי כשאתה יודע שבת משפחה שלך עוסקת בכתיבה ובשיתוף מהעולם הפרטי, יש התמודדות מסוימת. אחיינים שלי כבר מקשיבים לשירים, ואחים שלי כבר יכולים לומר: 'יואו, מה הם צריכים לשמוע עכשיו שאמרת ככה או ככה'".
טוב, אין לך גבולות בשירים.
"כן. נראה לי שאתה יכול להזדהות איתי".
משחק במקום פסיכולוג
"גם אני אחת מתוך אחת / כיפה אדומה שמחווירה / באחיזה גסה / בתמימות לכאורה", שרה קובארי בשיר "אחת מתוך אחת". בדברים שפרסמה בחשבון הפייסבוק שלה אחרי צאת האלבום תיארה קובארי בקצרה שורה של הטרדות ופגיעות מצד גברים לאורך חייה. "מעבר לפגיעה עצמה, אני חושבת שהדבר הכי מטלטל הוא הפקפוק העצמי, המחשבה האוטומטית ש'אולי אני מגזימה'", היא מציינת. "באופן כללי אני ממליצה לאנשים להסתמך על אינטואיציה בריאה. אם יש תחושת בטן שמשהו לא כשורה, זה לא סתם".
מה לדעתך צריך לקרות כדי שהמציאות תשתנה?
"המון דברים. כמובן החינוך הוא הדבר הכי עוצמתי ושורשי, משם הכול מתחיל. נראה לי שזה קצת מתחיל לקרות: דיבור על מיניות בריאה, על מגדר, מעגלי גברים ומעגלי נשים. צריך שאנשים יסתכלו על הדברים מנקודת המבט של בחורה, נקודת מבט נשית, שבה יש חשש להסתובב ברחוב בלילה".
"מעבר לפגיעה עצמה, אני חושבת שהדבר הכי מטלטל הוא הפקפוק העצמי, המחשבה האוטומטית ש'אולי אני מגזימה'"
קובארי נולדה לבית דתי לאומי בירושלים, להורים שעלו מארצות־הברית. בבת המצווה שלה היא קראה בתורה בפני מניין נשים. בשנים האחרונות היא בנתה לעצמה שם גם בתור שחקנית, וגילמה תפקידים מרכזיים בסרט "פרה אדומה" ובסדרה "מתיר עגונות", שנמכרה לאחרונה לרשת SBS באוסטרליה. "אורי ואלה", הסדרה שבה הופיעה קובארי לראשונה כשחקנית בתפקיד משנה, נמכרה גם היא לחו"ל – לרשת האמריקנית HBO.
ב"מתיר עגונות" ששודרה בכאן 11 היא נכנסה לדמותה של חנה מוראד – אשתו של הגיבור, הרב יוסף מוראד, שאותו גילם אביב אלוש.
זה לא מקרי, שנותנים לך תפקידים של דתיות?
"אני חושבת שזה עוזר מאוד, כשמישהו מכיר את העולם הזה. בטוח שזה עוזר לי. הדמויות ב'פרה אדומה' וב'מתיר עגונות' פרטו על מיתרי ליבי בצורה הכי אישית בעולם, ואני שמחה גם על הדיאלוג שזה ייצר ביני ובין הדת. זה חסך לי טיפול פסיכולוגי", היא מחייכת, "כל תפקיד כזה עזר לי להבין טוב יותר איפה אני עומדת בתוך העולם הזה. האמת שהיום עשיתי אודישן לתפקיד של בחורה דתייה בסרט כלשהו".
היא למדה רפואה הודית, ויש לה תואר באמנות פלסטית והוראה. בימים אלה היא מגישה הסכת בשם "בובקאסט" עם התסריטאית והבמאית תמר גורן, שבו הן מארחות נשים מתחומי עשייה שונים. בינתיים היא כבר התחילה לעבוד על האלבום הבא, וגם על אלבום רית'ם־אנד־בלוז בעברית בשיתוף עם המוזיקאית נומקה (נועם סדן).
בשיר המהורהר "לוע הצפרדע" את שרה: "המסקרה כבדה ולא יורדת / להתרגל לפנים נטולי הפגם / בסוף היום עם הצמר־גפן / אני פוגשת את הזמן". הגיל הוא משהו שמעסיק אותך עכשיו?
"תמיד. כשיש לי ימי הולדת ואני מתבאסת, אני מזכירה לעצמי שגם בגיל 14 התבאסתי כי הרגשתי זקנה. בצילומים של 'מתיר עגונות' איפרו אותי, ואני לא אוהבת להתאפר, בגלל הרגע הזה שבו מורידים את האיפור ונתקלים בפער. אני לא רוצה להתמודד עם זה שאצטרך להרגיש איזשהו פער, אז מלכתחילה אני לא רוצה להתאפר".
