אסאן דיופ הוא בן מהגרים סנגלי, אבל הוא יכול להיות כל מה שירצה להיות. הוא יכול להיות מנקה או מיליונר, אסיר או שוטר, הכול תלוי במצב הרוח שלו ובשוד שהוא מתכנן. והכול בהשראת ארסן לופן, גיבור הרומנים והסיפורים הקצרים של הסופר הצרפתי מוריס לבלאן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שלושה מתכונים, שלוש יצירות אמנות אכילות ונפלאות
– כך רובין הוד של וול סטריט הצליח לחמוק מהאח הגדול
– קודם דתייה, אחר כך פמיניסטית
סדרת הספרים שנחשבת לקלאסיקה בצרפת, מעין תגובת מראה צרפתית לשרלוק הולמס, משמשת כאן השראה לסדרה ולגניבות המתוחכמות שהגיבור הראשי מתכנן כל העת. כמו לופן, גם אסאן מנהל את הגניבות שלו בתחכום רב, מקפיד לבצע אותן באופן נקי ולהיות ג'נטלמן אמיתי, גם כשהוא מרושש קשישות מכל חפצי הערך שלהן.
הסדרה "לופן" שעוסקת בעלילותיו של דיופ הייתה יכולה להיות סדרת פשע חלקלקה בהשראת הספרים, בסגנון סדרת סרטי אושן, אבל היא מצליחה להיות קצת אחרת בעיקר בזכות הליהוק המעניין שלה. לופן היה ג'נטלמן צרפתי מכובד ולבן, אבל את דיופ משחק עומאר סי, שמוכר לצופה הישראלי מדמות המטפל בסרט הנהדר "מחוברים לחיים", ומוסיף לדמותו של דיופ גם את הזווית של בן מהגרים שחור מהמעמד הנמוך.
מערכת היחסים המורכבת שלו עם המשפחה העשירה והלבנה שהעסיקה את אביו כנהג היא אחת הזוויות המעניינות בסדרה. אביו של דיופ, שהביא לו את הספר על לופן והצית בו את ניצוץ הגניבה, הואשם בעצמו בגניבה של מחרוזת יקרה והתאבד בתלייה בבית הסוהר. אבל הגניבה של המחרוזת הזו בידי דיופ הבן מעלה אצלו שאלות לגבי האמיתות שעליהן גדל, והגיבור שלנו יוצא למסע שמזכיר יותר את הרוזן ממונטה כריסטו ואת מסעו למחוזות העבר והנקמה – רק בלי להיכנס למקומות אפלים מדי, כמובן. העיקר הוא האקשן המתוק של הגניבה המוצלחת.
אולי רק מערכת היחסים הלא־ממומשת שלו עם אם בנו מתפקדת כהוכחה לכך שחייו לא מושלמים ושלבחירות שעשה בחייו יש מחיר. בחמשת הפרקים ששוחררו לנו יש רק רמזים בנושא, ונשאר רק לקוות שקו העלילה הזה יתפתח ויכניס קצת יותר עומק לדמות הראשית.
אין ספק שעלילותיו של דיופ מהנות מאוד, ומלאות בעונג המיוחד שמתלווה לצפייה בגיבור שהוא תמיד האיש החכם ביותר בחדר. הוא מלהטט לבדו בקלילות מרשימה במיומנויות מורכבות כמו איפור, פריצה לאתרים מוצפנים, נוכלות, זריזות ידיים ועוד, ותמיד באגביות לא מתאמצת ובג'נטלמניות מושלמת.
זה לא הגיוני, כמובן. אם נעצרים לחשוב רגע, יותר מדי דברים לא מסתדרים. המשטרה מתנהלת בצורה מטופשת מדי, הפתרונות קלים מדי, ודיופ עושה דברים רבים מדי בצורה טובה מדי, עד כדי כך שהדמות שלו נכנסת למחוזות האגדה. אבל זה לא ממש משנה, כי לא אמורים לעצור ולחשוב. למי אכפת שהעלילה לא הגיונית? תראו איזה מקסים עומאר סי כשהוא מתחמק שוב מהמשטרה.
לא סתם הסדרה הגיעה כבר בשבוע הראשון שלה לשיאי צפייה בכל העולם, גם במדינות שהשפה הצרפתית בדרך כלל זרה להם, ולא שמעו מעולם על הספרים. עבור הצופים הצרפתים מדובר כנראה במחווה משוכללת לספרים אהובים, אבל עבור כל השאר זאת פשוט סדרה כיפית עם אקשן שלא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות. כך שהשאלות החשובות בסוף הצפייה הן לא על העלילה או על ציירי הקלסתרונים הגרועים של משטרת צרפת, אלא בעיקר איך נטפליקס העיזה להשאיר אותנו רק עם חמישה פרקים ומתי עולים כבר הפרקים הבאים.
