הוא – פועל בחברת בנייה, איש צווארון כחול מחוספס. היא – עובדת בחברה יוקרתית גדולה, מחויטת ואלגנטית, עם אמא פולנייה מגוננת ומתערבת. הם בסוף תקופת ההיריון הראשון שלהם. זה כל המידע שיוצרי הסרט, הבמאי קורנל מונדרוצו והתסריטאית קטה ובר, מספקים לנו במהלך שש הדקות הראשונות של "קרעים של אישה", הדרמה החדשה של נטפליקס, בטרם נישאב לאחת הסצנות העוצמתיות והמעיקות שנראו השנה בקולנוע. שוט ארוך ורציף בן 24 דקות המלווה בריאליזם טוטאלי לידה ביתית שמסתבכת. אם הסרט היה מצליח לייצר למשך כל אורכו את אותה רמה של אחיזה רגשית, בהחלט ייתכן שהיינו מתקרבים למחוזות יצירת המופת.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הדרך המחויכת למחוזות המוות והחידלון
– קודם דתייה, אחר כך פמיניסטית
– השורשים היהודיים האבודים של אלביס פרסלי
אין ספק שהבימוי הריאליסטי המתבונן והמשחק האמין כל כך של הכוכבת העולה ונסה קירבי ("הכתר", "משימה בלתי אפשרית: התרסקות") ראויים כאן לשבחים. אבל אלמנט מהותי שבזכותו הסצנה המדוברת היא כה אפקטיבית נעוץ בעובדה שהיא נוגעת ברגשות האנושיים הראשוניים ביותר הקשורים בלידה והורות. אלו מייצרים הזדהות מיידית עמוקה עם הטרגדיה הפוקדת את הגיבורים, שהעובדה שבשלב זה אנחנו עדיין לא מכירים אותם היא דווקא יתרון: מפגש טהור וצלול עם רגע אנושי אוניברסלי ללא מטען וללא פילטרים. הדגש הזה חשוב מכיוון שהוא עוזר להבין מדוע המשך הסרט, העוסק בחוסר היכולת של הגיבורה להתמודד עם האובדן, כבר עובד הרבה פחות טוב. האבל על תינוק בן יומו – ואף יותר מכך, תחושות הבושה והכישלון הנלווים – הם רגשות מורכבים מאוד שקשה להעביר לקהל שאינו מכיר אותם מהחיים (ובתקווה שלעולם לא יכיר), ולא עוזרת גם העובדה שבחירת הבימוי ממשיכה לנקוט קו ריאליסטי ומתבונן, שדורש השקעה רבה יותר מצד הצופה.
"קרעים של אישה" הוא סרט המובל ברובו בידי הדמויות ולא בידי הנרטיב. במשך כל שעת המערכה השנייה אנו מלווים את הדמויות, במיוחד את האישה, בסדרה של מפגשים – חלקם יומיומיים ובנאליים כמו שיטוט בקניון או נסיעה באוטובוס; אחרים טעונים יותר, כמו החזרה למקום העבודה תחת עיניהם המרחמות של העמיתים; ומקצתם נפיצים ממש, כמו המפגש אצל בונה המצבות לבחירת נוסח הטקסט. בכל אלו אנו מבינים לגמרי את מצוקתן של הדמויות, אבל זו אבחנה יותר רציונלית מאשר אמוציונלית. קשה לומר שיש כאן הזדהות אמיתית, עמוקה, הדומה לזו של סצנת הפתיחה. גם שזירתם של אלמנטים סמליים חוזרים, כמו הנבטת זרעי תפוח או הצגה עקבית של גשר שהולך ונבנה כביטויים לבחירה בחיים ולתהליך החלמה והתגברות על מכשולים, אינה מייצרת עומק אמיתי ולמעשה נראית בעיקר בנאלית ומיותרת.
בחצי השעה האחרונה הסרט מרשה לעצמו גיחה אל מחוזות המלודרמה בחסות קו עלילה המלווה את משפטה של המיילדת שנאשמת ברשלנות. הרגשות המבעבעים והנרטיב הברור מתקבלים בברכה ומספקים לסרט זריקת אדרנלין נדרשת וסיום אפקטיבי גם אם קלישאתי.
"קרעים של אישה" הוא סרט לא קל – וחשוב לומר את זה, כי עבור נשים בהיריון נדרשת אזהרת צפייה – אבל למרות פתיחה מטלטלת וכמה סצנות חזקות, הוא אינו מצליח לממש לגמרי את חזונו ונותר מעט מרוחק ומנוכר. יש לציין כי הסרט כולל כמה רגעים קצרים של עירום גברי.
קרעים של אישה קנדה–הונגריה–ארה"ב 2020, במאי: קורנל מונדרוצו, 126 ד', נטפליקס
