אחת המהמורות הגדולות ביותר בעולם המוזיקה היא התופעה המכונה "תסמונת האלבום השני". לאחר הצלחה של אלבום בכורה שמלווה בהייפ תקשורתי, מוצאים את עצמם היוצרים בלופ אינסופי כשמגיע השלב הזה בקריירה שבו עליהם לנתב לעצמם את הדרך מחדש, כשלרוב יעמדו מול שוקת שבורה. פסיכולוגים רבים חייבים את הבתים היפים שהם בנו לאמנים שהגיעו אליהם בדיוק בגלל השלב הזה של הקריירה שלהם.
הניסיון להיות נאמנים לעצמם ולהמשיך להביא בשורה חדשה מחד, והפיתוי הגדול לדבוק בקיים ולשחזר את אותה הנוסחה שהעניקה להם את ההצלחה הראשונית ושהקהל כבר התרגל אליה, גם אם הם עצמם איבדו בה עניין – הם טריקיים. הגדולים באמת יצליחו לעבור את המכשלה הזו, גם אם התוצאה תגבה מהם את המחיר.
מאז המעבר לעידן הרב־ערוצי, קשה להיזכר בסדרה שהצליחה לעורר כל כך הרבה רחש חיובי סביבה כמו פאודה. מהבחינה הזו העונה הראשונה הייתה אלבום שהעמיד רף בלתי אפשרי לשחזור במדינה כל כך קטנה כמו ישראל. אבל נדמה שאפשר לקבוע כבר עכשיו: פאודה קרובה לסיום בהוצאת מיטב הלהיטים שלהם.
על אף העיסוק במציאות של קונפליקט שקורה לנו מתחת לאף ושאנחנו ניזונים ממנו כנראה יותר מכל נושא חדשותי אחר, סדרת הטלוויזיה הזו הצליחה במקום שאף ערוץ חדשות לא הצליח עד עכשיו. היא דייקה עבור הצופה הישראלי – גם אם זה עטוף מכף רגל ועד ראש בשריון הפטריוטי – תמונת מצב אנושית לא רק של המוכר לו. היא העניקה את זווית הראייה של האויב מבעד לכוונות הרובה שלו ויצרה מפגש עם החולשות האנושיות של הצד השני.
זוהי זווית שאנחנו כחברה מעדיפים שלא להתעמת איתה, אולי אפילו מפחדים. במישור הזה יוצרי פאודה, ליאור רז ואבי יששכרוף, מצליחים באמנות ובמקצועיות לתת לכל צד מספיק חומרים כדי שיוכל למנן לעצמו את רמת האמפתיה שהוא רוצה לרחוש כלפי הצד השני. התוצאה המרשימה היא סדרה שעסקה בלב הסכסוך, דיממה בלי סוף ולא הפכה למוקד לקונפליקטים של ימין ושמאל בשיח, כמו שקורה עם כל נושא אחר כרגע.
במבט לאחור העונה השנייה של פאודה הביאה איתה לצופה הרבה יותר סצנות של מתח ואקשן על חשבון הפסיכולוגיה והקונפליקטים של הדמויות שעטפה את העונה הראשונה של דורון קביליו והחבורה שסביבו.
אם בעונה הראשונה אפשר היה לקבל מרחב גדול יותר של רגשות ומשברים שעוברים על הרבה מהדמויות, הרי שהפרקים של העונה הנוכחית היו מצע לדמות אחת בלבד והיא הגיבור דורון, כשבדרך קיבלנו ספיחים של תת־עלילה אצל דמויות המשנה. רבים מהמבקרים הצביעו על המגמה הזו כסיבה לאכזבה מהעונה החדשה. אני חושב שזאת דווקא הייתה בחירה נכונה מאוד מצד היוצרים בבואם להתמודד עם ציפיות העבר ומחשבות על העתיד.
ההתמקדות בדורון ובמלחמה הפרטית בעצם שניהל מול האויב התורן אל־מקדסי הדאעשי, מילאה חלל שנוצר באופן אירוני דווקא כתוצאה מכך שהעונה הראשונה הייתה כל כך טובה. אנדרדוג זהו תואר שניתן להחזיק בו רק עד להצלחה הראשונה שלך.
בעונה הראשונה נהנתה הסדרה ממקדם ההתלהבות תודות להשתוממות של הצופה הממוצע, שלא באמת האמין שבישראל אפשר סוף־סוף לעשות אקשן כל כך טוב. כדי לדלג על האלמנט הזה – שכבר לא יכול להפתיע בעונה השנייה – הז'יטונים הונחו במקום אחר. הדו־קרב מול אל־מקדסי שהכניס לסחרור גם את המשפחות של שני המתמודדים (בלי ספוילרים) החזיק את פאודה באותו ווליום שהיה צריך כדי שכולנו נחכה לעונה השלישית.
גם את העונה הנוכחית אי אפשר לסיים בלי להתייחס לאיציק כהן, שעושה את תפקיד חייו. לבד מדובל'ה גליקמן משטיסל, קשה לחשוב על עוד מישהו בשנים האחרונות שמצליח לפצח בכזו אותנטיות דמות שהקשר שלו אליה מתחיל ונגמר מול המצלמה.
עולם הטלוויזיה של ימינו עובר בשנים האחרונות טרנספורמציה מסיבית בגלל אפשרויות הסטרימינג. תרבות צפיית האון־דימנד הופכת את הסדרות האלו להיות בעצם מוצר צריכת הפופ הגדול של דורנו. רמת ההשפעה של תהליכים אלה ניכרה כבר בעונה הזו של פאודה. כשברקע שיתופי הפעולה עם נטפליקס והרחבת קהל הצופים אל מעבר לים, ניתן להניח שהמתח ובִנאוּם הסכסוך יהיו שפות שהיוצרים ישתמשו בהן יותר ויותר. פועל יוצא נוסף של הפופיזציה הזו הוא טשטוש הגבולות הגובר והולך בין הסדרות למציאות וההשפעה שנוצרת ביניהן.
ברגעים אלו, בן 16 מרחובות והמקבילה שלו ממחנה הפליטים בלאטה עושים חזרות מול המראה ונושאים מבט לא רק אל החדשות, אלא גם אל דורון קביליו ונידאל. ההצגה הזו ככל הנראה, ולצערנו כמובן, תמשיך להתקיים גם מחוץ לגבולות ההפקה הטלוויזיונית עוד שנים רבות. מספיק שנים בשביל עוד הרבה אלבומים של הלהקה הזו שנקראת פאודה.
