ליד הכניסה של מכולת גדולה בתחילת רחוב המכבים בפתח־תקווה נמצאת דלת ומאחוריה גרם מדרגות, המוביל למרתף גדול מלא במצרכי מזון. לכאורה, זה נראה כמו מחסן של המכולת הצמודה. בפועל, זוהי המכולת הראשונה בארץ הפועלת לפי המודל הכלכלי הבא: הלקוחות באים, אוספים מוצרי מזון לפי הצורך שלהם בבית, ו… לא משלמים. פשוט הולכים הביתה. ברוכים הבאים למכולת של שני ואושר שרביט־שוקרון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מהמיטה לחדרי החקירות: מחבלי בקת"בים ואבנים נעצרו במבצע לילי נרחב
האנטי־ביביסטים הם החברים הכי טובים של נתניהו
ארץ עיר: ישראל חייבת למצוא פתרונות דיור יצירתיים
כשאני יורד במדרגות, נגלית לפניי מעין חנות מסודרת עם מדפים מלאים כל טוב: על המדפים מימין מוצרים כמו שמן, קטשופ, מיץ לימון ומיץ ענבים. משמאל, מוצרי יסוד ובהם קמח, אורז, מיני קטניות שונים ושימורים מסוגים שונים. מאחור נחבאים כמה מדפים, עדיין ריקים, שמתחילים להתמלא במוצרי תינוקות. "זה, עוד אין לנו כמעט", מסבירה שני, "אני מקווה שבקרוב מאוד המדפים האלה יהיו מלאים בחבילות מטרנה, טיטולים, וכל מה שצריך בשביל תינוקות".
שני: "בהתחלה, הייתי הולכת לישון וחושבת מה עם זאת ומה עם הילד של ההיא. וזה היה מייאש אותי. בכל פעם הייתי נכנסת לדיכאון. עד שבשלב מסוים אמרתי: 'תגידו לי מה אתם צריכים, אבל אל תגידו לי איך הגעתם למצב הזה'"
לכאן, מוזמן כל מי שמרגיש שחסר לו. בלי לשאול שאלות ובלי אישורים ומסמכים, הוא יכול לאסוף – ופשוט לקחת הביתה. גם המחסן הזה, כך מתברר, הוא אחד מתסמיני הקורונה. אנשים שהרוויחו משכורות נאות עד לפני שנה לא יודעים מהיכן להביא את לחמם, מילולית. ה"מכולת" הזאת של שני ואושר, משמשת עבורם פתרון מסוים, עד שיהיה יותר טוב.
לפני כחודש פרסמה שני פוסט בפייסבוק, וקראה לכל מי שרוצה, לבוא ולהיעזר "בבקשה, אל תתביישו, רק תשלחו לי הודעה, תתאמו איתי – ותבואו לקחת. אני לא לוקחת שום מסמך, לא שופטת אף אחד, ולא שואלת שום שאלה, רק רוצה לשמח את הילדים. כולנו אחים בסופו של דבר".
שיטפון של פניות
הפוסט הזה, אגב, לא מתקבל כיוצא דופן אצל חברי הפייסבוק של שני. כבר שנים שהם רגילים לראות ממנה פוסטים בנושאי עזרה וחסד: בקשה לסיוע כספי עבור תרופות למשפחה נזקקת; מצרכי מזון לבני משפחה מהצפון שאינם יכולים להגיע למחסן שלה במרכז, ועוד עשרות ומאות פוסטים שהצטברו במהלך השנים, עד שהחליטה למסד את העשייה הזו, ופתחה קבוצת פייסבוק בשם "משמחים ילדים רעבים". שם עולות כל הבקשות לעזרה, ו־9,000 חברי הקבוצה מגויסים בכל יום מחדש לעזרה, ואכן נענים, נותנים, ואולי מעלים חיוך על פניה של עוד משפחה.
"המחסן־מכולת הזה שאנחנו יושבים בו עכשיו", מספרת שני, "התחיל בתור 'ארגון' קטן שפתחתי בפייסבוק, קבוצה, וזה פשוט גדל עד שהגענו למצב שפתחנו את המחסן הזה שיסייע באופן קבוע למשפחות".
שני (26) ובעלה אושר (23), מנהלים לבדם את כל האופרציה שקשורה במחסן: שינוע, הזמנות מוצרים וסיוע לנצרכים. היא עובדת כמטפלת סיעודית, ובמקרה מטפלת בסבא ובסבתא שלה, שניהם סיעודיים. אושר הוא אינסטלטור עצמאי שעובד בעיקר באזור בני־ברק. "עד הקורונה עבדתי כמנהל אולם אירועים בבני־ברק. כרגע, כמובן, אין אירועים ואין אולמות, ומאז אני עובד כאינסטלטור בעיר".
כשהם מסיימים את העבודה, בשעות אחר הצהריים, הם קופצים הביתה, לראש־העין, למנוחה קצרה, ולאחריה הם מגיעים לכאן, למחסן בפתח־תקווה. לסדר, לפתוח את הדלת לנצרכים, או לארגן ארגזים שיישלחו לאלה שאינם יכולים להגיע לכאן.
הם נשואים טריים, ולפני כחודשיים נולדה בתם אורין, שמתלווה אליהם לכל הפעילות בעגלת תינוקות. גם כעת היא כאן, ישנה בצד, שקטה.
איך הכול התחיל?
שני: "התחלתי עם כל הפעילות הזאת עוד לפני שהכרתי את אושר, וכשהכרנו הוא נהיה חלק בלתי נפרד מכל העניין. לפני ארבע שנים פנתה אליי חברה ואמרה לי שהיא מכירה איזו משפחה מחיפה שאין להם כסף בכלל, ממש צריכים אוכל, אין להם כלום. אמרתי לה בואי נראה מה אפשר לארגן להם דרך פייסבוק. העליתי פוסט על המשפחה הזאת, תיארתי את המצב שלה וכתבתי שחייבים למלא להם את המקרר. הרבה אנשים פנו אליי, רצו לעזור. אספנו עבורם תרומות, והבאנו להם כסף ומצרכים. הם קיבלו כל כך הרבה מצרכי מזון, שהם הספיקו להם לחודשים ארוכים.
"אחרי שסיימנו, העליתי שוב פוסט לפייסבוק, והפעם עם תמונה של המקרר לפני ואחרי, כשהוא ריק לחלוטין וכשהוא מלא בכל טוב. אנשים התלהבו כשראו מה עשינו יחד. בעקבות הפוסט הזה של העזרה לאותה משפחה, פנה אליי בהמשך עוד מישהו עם אותו סיפור: אין לי כלום בבית, ואשמח שתעזרי לי. ואחרי שעזרתי כך כבר לשתי משפחות, זה פשוט התגלגל. הפניות הפכו לשיטפון, עוד ועוד אנשים שאין להם פנו אליי, ועמוד הפייסבוק שלי הפך לעמוד של בקשות עזרה מהגולשים, למקרים שונים".
אושר צוחק: "חבר שלי הסיר מאיתנו חברות בגלל זה, נמאס לו לראות כל הזמן את הבקשות האלה".
שני: "גם אני הבנתי בשלב מסוים שזה לא לעניין שאני אעלה כל היום בקשות לעזרה מהעמוד הפרטי שלי, כי באמת הפוסטים שם הפכו לקורעי לב, ולכן פתחתי את קבוצת הפייסבוק 'משמחים ילדים רעבים', שמיועדת רק לנושא הזה".
לו"ז דיסקרטי
אז הקבוצה נפתחה, ועוד ועוד חברים נוספו אליה. היום כבר יש עמותה מסודרת באותו השם, כדי שהכול יעבוד בצורה שקופה. "הקבוצה גדלה כל הזמן", אומר אושר.
מיהם בעצם חברי הקבוצה?
שני: "50 אחוזים בערך מהם הם נזקקים, ו־50 אחוזים תורמים, ואף אחד כמובן לא יודע מי זה מי. הכול שם מתנהל באנונימיות גמורה, ומתנקז דרכי. בשלב מסוים לאחר שהקמנו את הקבוצה וראינו שהיא גדלה וגדלה, אמרתי לעצמי: אני לא יכולה בכל פעם מחדש לבקש שוב ושוב מצרכים עבור הנזקקים. אז החלטתי להקים מחסן מצרכים, אצלי בדירה הפרטית שלי, ומי שצריך – יוכל לפנות אליי במיידי, ולבוא ולקחת כל מה שהוא צריך. לא רציתי שבכל פעם שמישהו פונה אצטרך להמתין לתרומות מצרכים מאנשים שונים, ורק אחרי שאני אקבל אותם – להעביר לו. רציתי שיהיה לו מענה מיידי.
"אז אספתי תרומות, וקניתי כמות גדולה של מצרכים שסידרנו בחדר אצלנו בבית, כאמור. פה גם נכנס אושר: הוא ראה את כל מה שהבאתי הביתה, ובאמת מדובר בכמות לא קטנה, והתחיל לסדר את הסחורה במחסן אצלנו בבית, על מדפים מסודרים. בעצם, מפה לשם נהייתה לנו סוג של מכולת בתוך הבית, ונהייתה שם טיילת.
"אנשים הכירו את מחסן האוכל שלנו, והגיעו כל הזמן לקחת. עכשיו, זה מבורך לגמרי, זה מה שרצינו, לסייע במיידי לכל מי שצריך, אלא שכשנולדה אורין לפני כחודשיים, שזה כמובן בתקופת הקורונה, הבנו שאי אפשר שכל הזמן יבואו אנשים אלינו הביתה, כי היא עלולה חלילה להידבק. אז מצאנו את המקום הזה כאן, בפתח־תקווה, וכעת אושר אחראי על הזמנת סלי המזון, מזמין סחורה שמגיעה לכאן ומסודרת על המדפים, ואז אנשים מגיעים ולוקחים או מקבלים ארגז מצרכים מוכן".
אבל כאן זו כבר התארגנות שונה, זה מחסן גדול, זו שכירות, זו כמות גדולה של מצרכי מזון. הכול עולה הרבה כסף.
שני: "הכול מתרומות של אנשים שאנחנו מספרים להם על המחסן, גם אלה מקבוצת הפייסבוק, וגם חברים וידידים. עוד ועוד אנשים לוקחים בזה חלק, וכך אנחנו יכולים לתת מענה למי שצריך".
אושר: "בתכלס, המקום באמת נראה מזמין ויפה, אבל השכירות לא כל כך יקרה כאן. עד שבאנו לכאן פעלה פה עמותה אחרת, והיא שיפצה פה את המקום – ואז סגרה. בעצם באנו אל מקום כמעט מוכן".
מה העבודה כאן, כמנהלי המכולת הזו, דורשת מכם?
אושר: "ניקיון, סדר, שהכול יהיה מסודר ומזמין; להזמין סחורה; לדאוג שתמיד תהיה כאן סחורה מספקת; וכמובן לתאם עם האנשים שיבואו, וגם בזמן דיסקרטי, שלא יפגשו אחד את השני ויתביישו. כמובן, מקום כזה לא יכול לשבת על מי מנוחות ושהכול יקרה מאליו. כל הזמן אנחנו צריכים לעבוד פה וגם להשיג תורמים.
"סגן ראש העיר פתח־תקווה צדוק בן־משה כבר ביקר פה, וגם ראש העיר רמי גרינברג אמור להגיע לכאן לביקור בשבועות הקרובים. הבעיה היא שבעקבות הביקור של בן־משה, פנו אלינו עוד עשרות ומאות אנשים שרוצים להיעזר, נתמכי הרווחה בפתח־תקווה, אבל העירייה מצידה אומרת שהיא לא יכולה לסייע לנו כלכלית".
שני: "אני ציפיתי שהקשר הזה עם העירייה יהיה הדדי, אין שום בעיה שהם יפנו אלינו אנשים, אבל גם שידאגו למצרכים עבורם. אני לא מדברת על כסף, אלא על מצרכים, שתהיה כמות מספיקה לאלה שבאים.
"מחלקת הרווחה בפתח־תקווה שולחת אלינו כל הזמן אנשים. בן־משה פרסם פוסט ובו סיפר על המקום שלנו, ולמחרת קיבלנו אלפי הודעות. גם עובדות סוציאליות שולחות אלינו מקרים, ואין לי בעיה לעזור, ואני גם לא אומרת 'לא' לאף אחד, אבל אני אומרת לעירייה: תיתנו גם אתם לנו, תעזרו לנו לעזור לתושבים שלכם. פונים יש לנו מספיק. פונים אלינו ים של אנשים.
"מה גם שמלכתחילה הפעילות שלנו פונה פחות לאנשים שמטופלים על ידי הרווחה, ויותר לאלה שבכלל מתביישים לפנות לרווחה, חוששים. לכאלה אנשים אנחנו רוצים לעזור, כאלה שצריכים עזרה חד־פעמית בגלל הקורונה, שבדיוק החודש נתקעו בלי כסף. אלה שכבר רשומים ברווחה, הרווחה אמורה לטפל בהם. אני מעדיפה לעזור לאלה שאומרים, אולי אפשר רק החודש עזרה עם הקניות ועם מצרכי המזון".
מעיריית פתח־תקווה נמסר בתגובה: "העמותה המדוברת, להבנתנו, פועלת בפתח־תקווה מספר חודשים בודדים בלבד ובניגוד לנטען, העירייה לא הפנתה אליהם מטופלי רווחה. אם העמותה תגיש בקשה מסודרת לוועדת התמיכות ותעמוד בקריטריונים הנדרשים, היא תזכה לתקצוב מהרשות בדומה לשאר העמותות שהרשות תומכת בהן".
את כל הפעילות הזאת אתם עושים כהורים לתינוקת בת חודשיים, שגם צריכה את שלה.
"היא איתנו בכל דבר, אנחנו באים איתה לכאן. זה גם מה שמיוחד במקום הזה, אנחנו בסך הכול זוג צעיר עם תינוקת קטנה, לא ארגון גדול או משהו כזה, אבל משתדלים לעשות מה שאפשר כדי שאנשים לא יהיו רעבים. מגיעים לכאן אנשים שרואים אותנו ורוצים גם הם להתנדב בפעילות במקום, של עזרה לפונים, אריזת מצרכים בארגזים ועוד. אנשים מבוגרים, חיילים מסירקין ועוד".
ייסורים בדרך לאוכל
הטלפון של שני רוטט, נכנסה הודעת ווטסאפ מוקלטת. היא מתחילה להאזין, מחייכת, ואז אומרת: אתה חייב להקשיב להודעה הזאת. "שני, אני רוצה לברך אותך בכל הברכות שיש", נשמע קול של גבר צעיר, "אנחנו זוג צעיר, לא משפחה עם שישה ילדים, ולא ידעתי אם תעזרי לנו, ופנינו אלייך, ואנחנו בבידוד ובלי כסף, וכעת הגיע הארגז ששלחת אלינו – עד פתח הבית. שא־לוקים יברך אותך, אין לי מילים".
שני מוחה דמעה ואומרת בשקט: "ההודעות האלה, הן מה שנותן לי את הכוח להמשיך. אני מקבלת לא מעט הודעות כאלה. כשקיבלתי הודעה ממישהי שעזרתי לה כספית לקבל סיוע רפואי משמעותי, ממש בכיתי מהתרגשות. אני משנה לאנשים את החיים אפילו בלי שאני שמה לב".
זה לא קשה לכם נפשית? בסוף אתם מטפלים במקרים הכי קשים.
"בהתחלה, באמת הייתי הולכת לישון וחושבת במיטה, מה עם זאת ומה עם זאת, ומה עם הילד של ההיא. פעם השגתי לתינוק חולה מימון של 900 שקל בכל חודש לשמן קנאביס. הייתי מקשיבה בכל פעם לסיפורים הקשים של אמא שלו על מצבה, וזה היה מייאש אותי. בכל פעם הייתי נכנסת לדיכאון. עד שבשלב מסוים אמרתי לה: 'אני מצטערת, אבל אני לא יכולה יותר להקשיב. תגידי לי מה את צריכה, אבל אל תגידי לי איך נכנסת למצב הזה'.
"וכך גם אמרתי לאחרות. אני מבינה שבעלך הרביץ לך או שהוא יושב בכלא ויש לך סיפורים קשים מאוד, אבל תני לי לעזור לך בלי לשמוע את הצרות. אני בטוחה שהגעת למצב הזה כי משהו קרה לך, אבל באמת אי אפשר כל היום לשמוע צרות, זה משפיע על הנפש".
ואיך את יודעת שלא עושים עלייך סיבוב, שסתם באים לנצל אותך בכסף או מצרכים?
"אני לא מעבירה אף אחד במסע המייאש של עשרות אישורים על המצב שלו. אני כן מבקשת, נניח מאמהות חד־הוריות, צילום תעודת זהות. ברור לי שאם יש להן ילדים והן פנו אליי, המצב שלהן קשה. אף אחד לא היה פונה אם הוא לא היה צריך, זה מצב מבייש מאוד. אני לא רוצה שמישהו לא יפנה בגלל שהוא צריך אישור ולארגן חתימות וכל זה. מה הוא בסוף רוצה? אוכל. הוא לא צריך לעבור מסע ייסורים בשביל זה.
"פעם", היא נזכרת, "הייתי בקניון וראיתי שם מישהי שלקחה מאיתנו סלי מזון. איך שהיא ראתה אותי – היא ברחה, חששה. אבל החשש שלה היה מוטעה, אני לא מחשבנת 'איך ייתכן שאתמול היא לקחה ממני קמח ואורז וכעת היא מבלה וקונה בקניון'. אם היא כעת בקניון, כנראה שהיא צריכה להיות פה. קניון וקניית בגד יכולים להיות גם צורך נפשי".
כעת היא מראה לי בגאווה מקרר חדש שנתרם לה לאחרונה. "זה יאפשר לנו לתת גם מוצרי בשר וחלב בקרוב, ולא רק דברים יבשים", היא מסבירה.
מה החזון שלכם? איפה אתם רואים את עצמכם בעוד שנתיים?
אושר: "החזון שלנו הוא שהמחסן הזה יספק משטחי מצרכי מזון, לא רק לתושבי האזור אלא לכל הארץ. כבר היום אנחנו שולחים מכאן משטחים למשפחות בירושלים, אבל היינו רוצים שזה יתפתח לעוד ערים, להכין סלי מזון שיישלחו לכל אזורי הארץ. שנתיים מהיום, בעזרת השם, המחסן הזה מוציא משטחים לכל הערים המרכזיות בארץ, במרכז, בצפון ובדרום".
שני: "היום אנחנו עוזרים לתושבים מכל הארץ, אבל לא בלוגיסטיקה של שליחת מצרכים לשם, אלא שאם פונה מישהו מהצפון, אני משלמת לסופר שקרוב אליו ועושה לו משלוח. אבל החלום שלי הוא שיהיו לנו מתנדבים בכל הארץ, שיקבלו את הארגזים שלנו ויחלקו למי שצריך בכל אזור ואזור".
בכל שנה בפורים, עושים שני ואושר מעשה מרגש נוסף: "אני שולחת משלוח מנות למנקי רחובות, פועלי עירייה, וכל ה'שקופים' שאנשים לא רואים אותם. אתה הולך ברחוב, רואה מנקה, וזו מצווה לעזור לו ולשמח אותו. אותו דבר גם עם זקנים ועם אנשים שאין להם משפחות, ותאמין לי, לא קשה למצוא אותם. אתה מגיע לכאלה אנשים, נותן להם סל מזון או משלוח מנות נחמד, מבחינתם – זה כאילו הם זכו כעת בדירה".
התרומות מגיעות כולן מאנשים טובים, חלקם הגדול חברי הפייסבוק של שני או חברים בקבוצת "משמחים ילדים רעבים". אושר: "ברגע שהגענו למחסן כאן, עם התקווה להיות מסודרים כל חודש עם תשלום השכירות, השם שלח את הברכה. כמו שהנזקקים מגיעים, כך גם התורמים. אני לא יודע להסביר את זה, זו ברכה מהשם".
אתם מקבלים תקציבים מהמדינה? מהרשויות?
אושר: "עוד אין בנו הכרה, עדיין לא. נכון, זה אומר שבינתיים הכול על הכתפיים שלנו, אבל אני מקווה שבהמשך הכול יגדל ויכירו אותנו ואולי גם יתקצבו".
את ה"מכולת" הזו ארגן וסידר אושר בשתי ידיו. בעלי רשת "הסטוק" תרמו את המדפים שעליהם ניצבים המצרכים. חברת Get Packing תרמה את הקרטונים שבהם נארזים המצרכים לאלה שמקבלים אותם הביתה. שני: "אנשים רואים את העשייה, וכל אחד רוצה להיות שותף במשהו".
והפעילות הזאת רודפת אותם לעיתים עד לשעות הפנאי – ואפילו לחופשות."יצאנו לפני כשנתיים לחופשה בתאילנד", נזכרת שני, "אבל קיבלתי פניות גם לשם. אחת הפניות הייתה על נערה שיש לה בת־מצווה, ואין להוריה שקל לארגן לה מסיבה. אז משם, מתאילנד, שלחתי אנשים שיסדרו לה את הכול, אולם, עוגה, אוכל וכל מה שצריך, וארגנתי לה משם בת מצווה מדהימה. כל הזמן יש לי סיפורים כאלה, ומרוב סיפורים, אני כבר לא זוכרת איך ומה. מזל שיש תמונות מהכול כדי להיזכר. אני תמיד מקפידה להעלות לקבוצה תמונה מכל אירוע שארגנו או סיוע שנתנו, להראות לאנשים לאן הלך הכסף שלהם".
