ספרו החשוב של ד"ר ברוך כהנא "אורות האדם והנפש" עורר עניין רב וזכה כאן לפני שבועיים למאמר ביקורת מאת ניר מנוסי ("יש שמיים מעלי", גיליון פרשת יתרו), ובעקבותיו פורסמו בשבוע שעבר תגובותיהם של כהנא עצמו, של מורו פרופ' מרדכי רוטנברג ואחרים. עיקר טענתו של מנוסי היא שפסיכולוגיה יהודית באשר היא צריכה להיות מלאה בנוכחות ה' ובאמונה בסיסית עמוקה. בנקודה זו התפתח דיון מעניין האם הגישה צריכה להיות מלמעלה למטה, כלומר מהאלוהות לאדם, או מלמטה למעלה – בהקשבה לאדם ומשם לנסות לעלות למעלה ולזהות את הטוב המקורי והעמוק הקיים באדם, בהתאם למשנתו של הרב קוק.
אני מבקש לגשת לנושא מזווית מבט שונה שאינה קשורה לספר עצמו ואף לא לנקודה שהעלה מנוסי, אלא להשמיע טענה כלפי עצם המושג של פסיכולוגיה יהודית. בעיניי עצם המונח הזה שגוי ומטעה, משום שלמען האמת אין ולא קיימת "פסיכולוגיה יהודית". בקביעה הזו אין משום ביקורת על הפעילות הרעיונית והמעשית של "מכון רוטנברג", אשר עושה עבודה חשובה וזוכה לתלמידים ותלמידי תלמידים רבים. אלא שהשימוש המוטעה במושג גורם לשיבושים רבים, מקצועיים וציבוריים, יוצר ציפיות ותקוות שווא לפסיכולוגיה שהיא כביכול "נקייה" ו"טהורה" יותר, אמונית, כזו שעומדת מול הפסיכולוגיה הקיימת שהיא מערבית, ליברלית, חילונית ומנוגדת לעקרונות האמונה וההלכה היהודית.
לטעמי אין דבר כזה פסיכולוגיה יהודית, כשם שאין פסיכולוגיה מערבית או נוצרית. ישנה פסיכולוגיה נטו, כמדע וכפרקטיקה פסיכותרפויטית, כמובן במגבלות מדעי החברה, ובשונה ממדעי הטבע והמדעים המדויקים. גם היום, כאשר התיאוריות החדשות, המושפעות מהפוסטמודרניזם, מעמידות במרכז הטיפול גם את המטפל כסובייקט וכאדם שיש לו רגשות, דעות ועמדות משלו ואיננו רק מומחה אובייקטיבי וניטרלי – עדיין הפסיכולוגיה איננה אמונה דתית, ואיננה מייצגת אידאולוגיות חברתיות ורעיוניות מסוימות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
מזון, הפתעות ומשקאות: עיריית ירושלים מפנקת עולים בבידוד
המסוקים מסוכנים? בואו נקנה מטוסים: התעדוף המוזר של חיל האוויר
לא באותה קלפי: נציגי הליכוד והאיחוד הלאומי ייאלצו להתפצל
לעומת זאת, התיאוריה והפרקטיקה הפסיכולוגית מושפעת מהתרבות שבה היא צומחת ומשתדלת להתאים עצמה לכל אדם בכל חברה, אף שלא תמיד ניתן להתאים פסיכותרפיה לכל התרבויות בעולם. מטבע הדברים היא קיימת יותר בתרבות המערב והעולם המפותח ופחות בתרבויות המזרח והעולם השלישי, שם נדרשת התאמה אחרת.
תערובת שלא במקומה
צודקים מרדכי רוטנברג וברוך כהנא שניתן ורצוי לחלץ ממקורות היהדות – חז"ל, ראשונים ואחרונים, חסידים ומתנגדים על שלל הגוונים וההסתעפויות – משנה פסיכולוגית סדורה. ואפילו כמה שיטות. ואכן, במידה כזו או אחרת הם הצליחו בכך; רוטנברג ברעיונות של הצמצום הקבלי והחסידות, כמו גם המודל הנרטיבי־פרשני של "שבעים פנים", וכך גם ברוך כהנא בספריו. בספרו האחרון של כהנא הוא מצביע על כך שהרב קוק איננו רק תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל אלא גם העמקה בתורת המידות והנפש, ומראה כיצד ניתן לגזור מדבריו משנה פסיכולוגית שיטתית וסדורה.
השניים משתדלים לערוך לתיאוריות הללו טרנספורמציה והמשגה, כך שגם מטפל חילוני ואף לא יהודי יוכל להשתמש בהן. בדרך זו הם מתחרים למעשה בשוק החופשי של הרעיונות, ללא יומרה לעליונות כתוצאה מכך שרעיונותיהם נלקחו מהיהדות. אך המונח "פסיכולוגיה יהודית" ככותרת לעשייה הזו עלול להטעות – ולמעשה מטעה – רבים לחשוב שכיוון שאנו מאמינים כי התורה היא תורת אמת, אזי גם התיאוריות הפסיכולוגיות הנגזרות ממנה הן התיאוריות האמיתיות, או לפחות נעלות משאר הגישות. אני מבין שזו לא עמדתם של כהנא ורוטנברג, אך חשוב שהם יבהירו זאת באופן ברור.
בעיניי תשובותיהם של כהנא ושל רוטנברג לניר מנוסי היו עדינות ומרוככות, ושיקפו במידה רבה את הכשל המושגי בפסיכולוגיה יהודית. ניר מנוסי סבור שנוכחות ה' וראשוניות יחסי האדם והאל אמורות להיות בסיס לכל פסיכולוגיה יהודית, ועל כך הוא מבסס את ביקורתו על הספר של ברוך כהנא. ניתן היה להשיב לו בפשטות ובאופן ישיר, שלא יערבב אמונה דתית עמוקה בתיאוריה שאמורה להיות מדעית ומעשית. נוכחות ה' ומרכזיות היחס בין האדם לאל מצויה בלב האמונה, אבל לא בפסיכולוגיה. היא בהחלט יכולה להיות נוכחת אצל המטפל והמטופל הדתי בזכות אמונתם המשותפת, אבל לא זה העיקר בטיפול פסיכולוגי. יכולת ההקשבה והאמפתיה של המטפל למטופל נמצאת בליבן של רוב התיאוריות, אבל היא עשויה להישאב גם מרעיונותיו של הרב קוק בדבר הטוב המקורי הקיים באדם ורצונו להיטיב, וגם מהומניזם אקזיסטנציאלי אצל מטפל הנסמך עליו.
הביקורת המקורית והנוקבת של רוטנברג על הפסיכולוגיה המערבית, ובעיקרה הפסיכואנליזה של פרויד וממשיכיו הדינמיים, כספוגה בהשפעות נוצריות תרבותיות, היא שהביאה אותו למסקנה שנדרשת פסיכולוגיה יהודית. הוא מסביר כיצד "תסביך אדיפוס" מייצג באופן סימבולי את היסודות של השפעת הפילוסופיה היוונית על המערב, והמבנה המשולש של האישיות ורעיונות נספים – את ההשפעה הנוצרית. זוהי טעימה על קצה המזלג מהרעיונות שפיתח רוטנברג בספריו הרבים, ספרים מרתקים ומעשירים, המשלבים ידע מעמיק בתיאוריות הפסיכולוגיות ובמקורות היהודיים.
על פי רוטנברג, הפסיכולוגיה הנלמדת היום באקדמיה ספוגה רעיונות יווניים ונוצריים, ובעודה מתהדרת בנוצות המדע ומדברת בשם האובייקטיביות והניטרליות, היא מנחילה תורות לא יהודיות מוטעות. אותן תיאוריות מבטאות השקפה חילונית, ליברלית ומערבית, המכרסמת תחת יסודות הדת ושמירת ההלכה. וכך, תחת מסווה המקצועיות, פסיכולוגים עלולים "לקלקל" את המטופלים הדתיים. על בסיס ביקורת זו יצר רוטנברג תנועה שכנגד, שאותה כינה פסיכולוגיה יהודית. מדובר בעבודה קשה של כתיבה רבת שנים, הקמת מכון רוטנברג ופיתוח מסלולי לימודים.
מלחמת סרק תרבותית
טענותיו של רוטנברג חזקות וחשוב שנאמרו, והן השפיעו גם עלי כאשר הקמתי בשעתו את מכון שילה, שירות ייעוץ וטיפול לציבור הדתי. ההסתייגות שלי מהמהלך ומהזרם הזה נובעת מתחושה שמתוך ההתלהבות הרעיונית והאינטלקטואלית שלו, רוטנברג סחף רבים להתנגד למיינסטרים המקצועי החשוב של הפסיכולוגיה ולשלול אותו. הרעיונות שלו נבטו על בסיס התנגדות גוברת בציבור הדתי לפסיכולוגיה, והאשמת הפסיכולוגים שבשם המקצוע מקדמים רעיונות חילוניים ומערביים הנוגדים את עולמם הדתי של המטופלים. לכן רבנים ואישים דתיים שונים פתחו מסלולים אלטרנטיביים של פסיכולוגיה וייעוץ, "לפי רוח ההלכה והיהדות". חסרונם של המסלולים הללו הוא בכך שעדיין רמת ההכשרה של המטפלים בהם איננה תואמת את הנדרש במסלולי ההתמחות המקצועיים המוכרים על ידי האקדמיה ומשרדי הבריאות והחינוך.
גישות אלו קיבלו תווית של פסיכולוגיה אלטרנטיבית כביכול, בדומה לתווית של הרפואה האלטרנטיבית, וחבל. מה שהתחיל כהתגוננות מ"מסע הצלב" הנוצרי של הפסיכואנליזה והפסיכולוגיה המערבית בכללה, הפך קצת ל"מסע צלב" יהודי, לניסיונות שכנוע מיסיונריים למטפלים ומטופלים, ולפעילות אמונית המנסה לטעון לעליונות של התיאוריות הפסיכולוגיות היהודיות על החילוניות והמערביות.
בעיניי זוהי מלחמת סרק תרבותית, משני הצדדים. תיאורטיקנים מקצועיים יכולים לשאוב רעיונות והשראות ממקורות תרבותיים ואף דתיים, שונים ומגוונים, ולהתחרות בשדה המקצועי מי גוזר מתוכם שיטות טיפול יעילות יותר. בישראל פועלים וכותבים גם פסיכולוגים השואבים ממקורות הבודהיזם כמו נחי אלון, אסתר פלד והמרכז לרוח האדם בהשראת פסיכולוגיית העצמי של קוהוט, שרענן קולקה מקשר אותה לבודהיזם. בהיבט הזה, הגיוון התרבותי מעשיר ומבורך.
בפילוסופיה של המדע היה זה קרל פופר אשר טען שכל תיאוריה מדעית היא נכונה עד שנמצא מישהו שמצליח להפריך אותה. בפסיכולוגיה, שאינה מדע מדויק, קשה להשיג תנאי קשיח כזה, אבל הניסיון הקליני הוא השדה שבו ניתן לתמוך בתיאוריה כזו או אחרת. לעיתים מטפלים שונים מתעדפים את הפעילות המקצועית שלהם לפי העדפות אישיות רעיוניות בהתאם לאמונתם. ככל שהדבר משפר את יעילותם הטיפולית, מה טוב.
במכון שילה אנו מציעים מטפלים דתיים לציבור הדתי, מתוך גישה של התאמה סוציולוגית טובה יותר של מטפלים למטופלים דתיים, ולא על בסיס העדפה מהותית של תיאוריה כזו או אחרת. אנו מסתפקים ברעיון המינימליסטי הזה ולא טוענים שיש בהכרח עדיפות למטפל הדתי על החילוני בטיפול בציבור הדתי, אלא רק הקלה בנגישות וברגישות. ובעיקר, לא מוותרים על ההכשרה המקצועית המתאימה של המטפלים.
לסיכום, נדמה לי שרצוי להשתמש בביטוי פחות מחייב ויומרני מ"פסיכולוגיה יהודית". אפשר לדבר על תחום העוסק בזיקה בין פסיכולוגיה ויהדות, אבל לא מתיימר ליצור שיטה מועדפת ועליונה רק בשל היותה נאמרת בשם חז"ל, הקבלה, החסידות או הרב קוק.
