פרדוקס מובנה מלווה כל כתיבה ספרותית על זוועות המשטר הנאצי. מצד אחד, מדובר בנושא חשוב שיש בו פוטנציאל סיפורי ודרמטי אדיר. שמונים שנה מאוחר יותר, עדיין יש סיפורים רבים שלא סופרו וקולות שלא נשמעו. מצד שני, דווקא בגלל העוצמות הרגשיות, יש לקוראים רבים נטייה להיסגר ולהקים מחסומים לא מודעים, וקשה יחסית לפרוץ מתוך התבנית של "עוד סיפור שואה". מ"עיין ערך אהבה" ועד "גנבת הספרים", כותבים מחפשים דרכים חדשות לספר את הסיפור המוכר, בצורה שתעקוף את ההגנות, ולגעת מחדש בזוועות שלא ניתן לתפוס.
החידוש של "בנות הלילך" הוא בניסיון לספר את סיפורו של ראוונסבריק – מחנה הריכוז היחיד לנשים בגרמניה. הוא לא מתמקד בשואת היהודים, אלא בניסויים רפואיים מחרידים שבוצעו על קבוצה של אסירות פולניות במחנה. הסיפור נמסר מנקודות מבטן של שלוש נשים: קאשה, נערה שנאסרת בראוונסבריק; הרטה, רופאה גרמניה צעירה שמשתתפת בביצוע הניסויים; וקרוליין, פילנתרופית אמריקנית המסייעת לשיקום אסירות המחנה. הספר מחולק לשלושה חלקים ועלילתו נפרשת על פני כעשרים שנה, מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד סוף שנות החמישים, ומבקשת לספר לא רק על המחנה עצמו אלא גם על ניסיונן של הקורבנות להקים חיים נורמליים מתוך ההריסות.
יש לא מעט היבטים ב"בנות הלילך" שיכולים היו ליצור סיפור מעניין ומחדש, כגון הדינמיקה הייחודית שמתפתחת בקרב קבוצת אסירות ממדינות שונות, או מצבה של רופאה נאצית שהיא במקביל גם קורבן של דיכוי ברמות שונות – הרטה באה ממשפחה ענייה, לא מסוגלת להתקדם עקב היותה אישה ובתחילת הספר כמעט נופלת קורבן לאלימות מינית – ושהמשטר העלים ממנה עין כל עוד הובילה ללידתם של תינוקות אריים. אבל למרבה הצער אף אחת מהתמות האלה לא מפותחת במלואה, ולעומת זאת הספר סובל ממספר חולשות בולטות: תיאור החיים במחנה, שהיה אולי מצמרר אילו היה זה ספר השואה הראשון שנכתב, וכעת ההרגשה היא כמו משהו שקראנו פעמים רבות; הסופרת לא סומכת על קוראיה ומתעקשת "להאכיל בכפית" בכל מה שנוגע לרגשות של הדמויות ומניעיהן; והספר גדוש בדמויות משנה לא מאופיינות, שנשכחות רגע אחרי שהופיעו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סמוטריץ' רוצה להפחית את תשלומי החינוך, האם זה מציאותי?
– נלחמים בסרבנות: האם מידע על מתנגדי חיסונים יועבר לרשויות?
– "גוונים רבים ליהדות": המאייר יניב טורם מצייר תשובה
אבל אולי הבעיה הגדולה ביותר היא שדווקא נקודת המבט של קרוליין – דמות אמיתית, שסיפורה הוא שהוביל את הסופרת לכתוב את הרומן מלכתחילה – הופכת רלוונטית לסיפור רק בחלקו האחרון. בחלק הראשון אנחנו מקבלים את נקודות המבט של קאשה ושל הרטה, שחוות את ראוונסבריק משני צדדיו – מבנה סיפורי מעניין בפני עצמו, אלא שהוא נקטע על ידי פרקים שעוסקים בניסיון של קרוליין לגייס כספים לצדקה עבור יתומים בצרפת ובלבטי האהבה שלה עם גבר צרפתי יפה תואר – נושאים שאין להם שום רלוונטיות לסיפור המרכזי ושבפני עצמם לא מובילים לאיזה שיא משמעותי.
התחושה הסופית היא של ספר שמנסה לספר סיפורים רבים מדי, או כזה ששוקע תחת עומס התחקיר של עצמו. יש נקודות אור בספר – בעיקר בסיפור של קאשה בראוונסבריק ובעיקר לאחר המלחמה, ביחסיה עם בעלה ועם בתה. אבל למרות התחקיר המרשים שנעשה כאן והטיפול בנושא חשוב, "בנות הלילך" לא מצליח להותיר רושם משמעותי
בנות הלילך מרתה הול קלי,
תרגום: שאול לוין. כנרת זמורה דביר
495 עמ'
