מעט סיבות למסיבות סיפקה השנה החולפת, ששיבשה בין השאר את חגיגות התרבות. הכמיהה לשגרה ברוכה מחבקת אפוא את ההתמדה, שבמסגרתה חוגג פרס ספיר לספרות של מפעל הפיס עשרים שנה להיווסדו.
האם מפרספקטיבת הזמן הצליח המפעל במטרותיו, לעודד את הספרות העברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית? אפשר להתווכח על כך. סופרות וסופרים כנראה ימשיכו לכתוב ולפרסם גם ללא הנעת הפרס. הטובים שבהם בוודאי אינם ממתינים לתמריץ חיצוני כדי להתמיר את דם ליבם לפיוט מעוצב כאותיות.
אינני יודע אם עצם קיום הפרס הרחיב את מעגל קוראי הספרות העברית, אבל תחרות ותגמול ומעמד והחגיגה התקשורתית הנלווית אליהם בוודאי מעלים מודעות ציבורית לספרות הנכתבת כאן. והעלאת מודעות שיוקרה בצידה תורמת לעליית קרן הספרות ולהצבתה במקום מכובד בסדר העדיפויות התרבותי.
בעיקרון, מתעתדים המועמדים הסופיים לפרס להשתתף במפגשים ספרותיים עם קוראים ברחבי הארץ, אם תרשה המגפה, ובכך בוודאי יש תרומה לקידום הספרות בישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "בשתי שניות אדם מחליט אם רוצה לעקוב אחרי עמוד אינסטגרם"
– הקרב על תל־חי: נתניהו הגיע לטקס, ריבלין החרים
– חקיקה נגד סרבני חיסונים? אין צורך
המסלול, החדש יחסית, של פרסי ביכורים, הוא אולי החשוב ביותר לשם עידוד הספרות העברית; הוא עשוי לפתוח דלתות עבור כותבים מוכשרים ולא מוכרים, כאשר מה שמונח לשיפוט הוא בעיקר ההישג הספרותי שלהם.
הרשימה הקצרה
נשמות
רועי חן / כתר
עושים חיים יהודיים
גרישה־גרשון מספר בגוף שלישי את תולדות חמשת גלגולי הנשמות שלו ושל שותפתו למסע, לאורך 400 שנה, עד גלגולו האחרון בישראל. כל פרק מתרחש במקום וזמן שונים, ושני הגיבורים מופיעים בכל אחד מהם בגיל שונה ובדמות אחרת. החל בילד בן תשע בעיירה היהודית חורביצה ("חור־ביצה") בממלכת פולין־ליטא במאה ה־17, ועד עולה חדש מרוסיה בשנות האלפיים. לסירוגין מנהלת גם רגינה, אמו של גרישה, דיאלוג עם הקוראים. היא תומכת בבנה ומגוננת עליו, אך גם מתארת אותו כבלתי יציב ופסיכוטי ומעמידה בספק את אמינות סיפורו.
בין לבין מופיע הגיבור כבנו של סוחר בוונציה בראשית המאה ה־18, כזונה בפאס שבמרוקו ב־1856, וכפרעוש בקרקס פרעושים במחנה ריכוז גרמני ב־1942. גם הכותרת החוזרת "חיים" מחליפה בראשית כל פרק את שפתה וצורתה אך שומרת על מהותה: מ"לעבן" (חיים ביידיש) דרך LA VITA באיטליה, حياة (חיאה – חיים בערבית־מרוקאית), "חיי פרעוש" בגרמנית, ועד "חיים" בעברית ביפו, ישראל.
כמו בספרו הקודם "סוסי דיו", גם כאן מוכיח רועי חן – סופר, מתרגם מרוסית ומחזאי – את עושר דמיונו ואת הקשר הנפשי העמוק שלו לעולים ולתרבות הרוסית. מי שאינו יודע שהוא יליד תל־אביב ובן לאם ממוצא מרוקאי ולאב ממשפחה ספרדית ותיקה, יזהה בו את העולה הטרי מרוסיה. בפרקי אמא־רגינה הוא מחקה בצורה מושלמת את אופן הדיבור של עולי רוסיה ואת יחסי אֵם־בן האופייניים להם.
בשונה מ"סוסי דיו", כאן הוא מוליך את גיבורו ואת בת זוגו בין חמש ארצות, ודמותם משתנה ומותאמת למציאות היהודית המשתנה. בפרק הקצר והפרוע והשנוי במחלוקת, המתרחש במחנה ריכוז, הגיבורים הם פרעוש בשם גוליית והרקדנית גרטכן. הפרעוש מגלם את עליבות הקיום היהודי במחנות, אך שמו מבטא עוצמה וגבורה ורצון־חיים עז של שורדים.
זהו ספר פרוע, עשיר בדמיון, מעצבן ומשעשע. רועי חן חותר תחת תדמית הבכי־ונהי שנוהגים לייחס ללימודי "ההיסטוריה היהודית", ותחת התדמית השלילית המקובלת של הקיום היהודי בגולה. הוא מבקש להפוך את הפרות הקדושות שלנו ל"שוקולד פרה", ומצליח. // חבצלת פרבר
ויקי ויקטוריה
גיא עד / אסיה
שקרים, אמהות ובנים
חייה של ויקי מנילה, אם חד־הורית שאינה יודעת בוודאות מיהו אבי בנה, מתהפכים עליה כשבנה בן ה־8 דניאל מתעקש לדעת מיהו אביו, ואף מחטט בניירותיה כדי למצוא את התשובה. בנה מתלונן עליה אצל היועצת, וחברו אף מנסה להסית אותו להגיש תביעה נגד אימו.
הרומן הרב־קולי של גיא עד מכיל עלילות מקבילות נוספות: איזידור, השכן הספק־עיוור שרואה הכול, ואהובתו גאולה; אילן נוימן, גבר נשוי, בעל סוכנות נכסים ואביה של חברתה היחידה גליה, המשכיר לוויקי את דירתה ומנסה לחזר אחריה, כפי שחיזר בשעתו גם אחר קצינה צעירה בשם ויקטוריה ליבר, שמתה לבסוף בגללו משברון לב ("הלב של הילדה היפה שלי עלה באש והתפחם", אומרת אמה). נוימן חי תמיד בשקר ואוהב לשקר גם לאחרים, לאשתו ולבתו גליה, וגם למתי, אחיה הצעיר של ויקטוריה, המנסה לפענח דרכו את סוד מותה, ופוגש באקראי את ויקי מנילה.
זהו ספר על שקרים קטנים וגדולים המסתבכים כמו פקעת. ויקי מנילה משקרת לבנה על זהות אביו ולעצמה שיש לה אהבה; בנה דניאל נאלץ לבסוף לשקר לגבי זהות אביו; אילן נוימן משקר לאשתו, לבתו ובעיקר לאהובתו ויקטוריה ומשלה אותה שהוא יתגרש ויינשא לה, או שכך נדמה לה; אשתו חיה בשקר עם בגידותיו, בתם גליה חיה אף היא בשקר בנוגע לבעלה; ורק איזידור אינו משקר לאיש, ואולי כן, מכיוון שהוא רואה בגאולה, שאינה נאה למראה, את היפה בנשים.
גיא עד מצליחה לחבר באמנות בין העלילה הראשית לעלילות המשנה. הפינאלה היא קרשנדו מוצלח המעלה במדרגה אחת לפחות את הרומן המאוד תל־אביבי הזה, שנקרא לכאורה בשטף ובקלילות, אך יש בו רבדים כואבים רבים ומעמקים שמחפים על הקלילות, וחושפים בהדרגה כמו שכבות גיאולוגיות את נפשות הגיבורים המתפתחות לעינינו.
עיקר כוחו של הרומן הוא בתיאור עולמם הפנימי של הגיבורים והגיבורות, וביחסי אם־בן. אמנם אין בו את העולם המסויט המיוחד של "דולי סיטי" של אורלי קסטל־בלום, שהלכה רחוק יותר עם חרדות האם ביצירתה, אך גם כך מדובר ברומן רגיש וראוי. // ירון אביטוב
אבא, בן, סבתא דינה
יוסף בר יוסף / הספריה החדשה
יכולת הקפיצה
המוטיב החוזר בפרוזה של יוסף בר יוסף הוא המוטיב הביוגרפי, שבמרכזו יחסי אב־בן מעורערים. קנאה, שנאה, אהבה ותחרות, בין יוסף, הסופר החי, לאביו, יהושע, הסופר המת.
הנובלה הראשונה בספר, "אבא", היא שוב מסע סילוק חשבונות מאוחר עם המרורים שהשביע האב את משפחתו. למרות הנושא הנדוש והכתיבה השבלונית, ראוי לציון הביטוי הרגיש לרגשותיו המושתקים של הילד יוסף ביחסיו עם אביו האגוצנטרי. יש גם קטעי הווי יפים, למשל תיאור שכונת מונטיפיורי בתל־אביב בשנות הקמת המדינה; שכונת עוני שהתייחדה בתערובת מגוונת של תושבים – אשכנזים ומזרחים, ותיקים ועולים ניצולי שואה, שרובם חיו בה בעליבות קשה. יש גם פורטרט מכמיר לב של האב יהושע היושב בלב "החבורה", בשולחן של שלונסקי, אלתרמן ושות' בקפה כסית, "וברור שהוא לא בפנים, לכל היותר הוא מתדפק…".
במרכז "סבתא דינה" נמצאת דינה, אלמנת צה"ל בודדה שמגדלת את בנה היתום ומיטלטלת מגבר עלום־שם למשנהו; ובנה מיכאל, שכל חייו מילדות עד בגרות מאופיינים בבלבול ונטישות. הנובלה עמוסה מילים ותיאורים בנאליים וקלישאתיים ו"קטעי יומן" ארוכים, בוסריים וחסרי חן של גיל ההתבגרות, וכולה כמעין מקבץ פרגמנטים שמחוברים בתפרים גסים.
בתוך הכריך הבינוני הזה זוהר "הבן": סיפור שמתרחש בלב החברה החרדית בירושלים ובמרכזו גולדה, צעירה ניצולת שואה, פגועת נפש, המצויה בבריחה מתמדת, ונחום הרווק המבוגר, בעל אובססיה למוות ולשואה ולניגודם: המשיח. יש לנחום עוד מאפיין חריג, "הקפיצה המיוחדת שלו, קופץ לגובה מבלי לזוז ממקומו, כמו צפרדע", המזכיר תופעות אקסטזה חסידיות. גולדה ונחום נישאים ונולד להם בן, יצחק. עילוי שגם הוא ניחן ביכולת הקפיצה. אימו מפחדת שבנה נועד להיות המשיח, על פי מה ששמעה מבעלה. זהו סיפור עתיר דמיון, מוזר ואפוף אווירה מיסטית, כשדווקא הרקע השגרתי הופך את החריג למסתורי ופנטסטי. אחד הסיפורים יוצאי הדופן והיפים ביותר שקראתי בסיפורת הישראלית. // חבצלת פרבר
חמור
סמי ברדוגו / הספריה החדשה
הליכה בשדה חרולים
רומנים של סמי ברדוגו כמעט תמיד אפשר לקרוא בשני אופנים; דרך הנרטיב החזיתי, העלילתי, ודרך הנרטיב העורפי – השפה. ברדוגו כמעט תמיד כמו משבש במובן זה סדרי בראשית. ההתרחשות העלילתית, או אותו "אירוע מכונן", שלעיתים הוא אנטי־אירוע מכונן, הופך להיות העורף, והחזית הופכת למופע זיקוקים לשוני, לעיתים עד מקומות מאתגרים מבחינה נוירולוגית כמו בספרו "זה הדברים". לעיתים מופע הזיקוקים פחות מכביד על החושים, כמו במקרה של "חמור", שהאירוע המכונן שלו מתרחש כשרוסלאן איסקוב נאלץ לאמץ לחייו חמור.
עם זאת, גם הרומן הזה הוא בעצם עוגת שכבות שלא ברור מה הבסיס שלה, אבל הקצפת שלה כמו תמיד כהה וכמעט שאין בה מתיקות. מתוך ההווה של רוסלאן מתחילים לבצבץ כל מיני רסיסי זכוכית מהעבר, שהופכים אותו מדמות תמהונית, כמעט חסרת נוכחות, לדמות ייחודית, שכמו תמיד אצל ברדוגו מפחלצת את הסטריאוטיפ הפריפריאלי, ובמקום בשר ודם מכניסה לתוכו אלמנטים משל עצמה.
אבל ברדוגו עושה כאן עוד דברים, וכמו תמיד הוא הולך בדרך לא "תקנית", לא ליניארית, משבש את קואורדינטות הזמן ויוצר תעלומה פנימית – יום מסוים בנובמבר 1994, שבו חייו של רוסלאן השתנו. מדוע היום הזה? מה קרה בו? החידה לא באה על פתרונה מיד, אלא מתקדדת לאיטה בתוך פני הדברים עד שהיא לובשת צורה.
"חמור" הוא רומן לא קל לצליחה. לעיתים יש תחושה של הליכה בתוך שדה חרולים, ללא כל שביל או דפוס או אור שמש קלוש. אך אם משנים לרגע את מערך הציפיות ועונדים משקפיים אחרים – מגלים שהשדה הזה מלא יופי נדיר, עיקש, לא אלמנטרי, לא נורמטיבי, וכשמפנימים זאת – גם אור השמש הופך להיות מעט יותר בהיר. // עמיחי שלו
נחמיה
יעקב צ. מאיר / ידיעות ספרים
תשוקה לארצות הספר
לפנינו ספר הרפתקאות שהוא רומן היסטורי; ספר־על־ספרים גדוש ידענות מפולפלת במסורת עגנון וחיים באר, המסתחרר אל תוך מצבים קומיים, סאטיריים וטרגיים. יעקב צ' מאיר שם אצבע על מקטע־עורק של תולדות עם ישראל, המפכה בהולם־פעם את הדרמה הלאומית של הגלות ואת הפעלתנות הרוחנית היהודית.
זו בדיוק תחילת אשמורה שלישית של האלף השני לספירה: שנת 1667 ומה שסביבה. העם במזרח אירופה – כלומר רובו המספרי של העם היהודי – מתאושש מפרעות ת"ח־ת"ט, נסחף בהמוניו אחר משיח השקר שבתי צבי, ובמקביל עמל בקדחתנות על פיתוח ספרות ההלכה. ב"ח, ט"ז, ש"ך – כל הר"תים הקצרים האלה ועוד אחרים פועלים עתה בפולין ובסביבתה. ובשלוחות ויניציאה ואמשטרדם תוססת כבר המודרנה בדמויותיהם של המדפיסים מחד גיסא וברוך שפינוזה מאידך גיסא. אל היורה הזו הטיל הסופר מאיר את צבעניו.
"אין משיח לאנשים כמוני", אומר דב־בער לנחמיה כהן. דב־בער הוא מצורע החי בתוך פרווה מפוחלצת של דוב, מורקד בירידים על תקן דוב חי. נחמיה כהן הוא רב, רופא־אליל, הרפתקן, אספן ספרים, גיבור הרומן "נחמיה", והאיש שעל פי מסורת היסטורית הלשין לטורקים ששבתי צבי מרמה אותם ועומד לעלות בראש צבא על ירושלים. נחמיה כהן עומד להיות איש כמו דב־בער. אין משיח לאנשים כמוהם.
החשש מן האופציה המשיחית מתסיס את דפי הספר. אך אם יש משהו פוליטי ברומן, הוא מצוי פחות בנושא המשיחי הגלוי ויותר במבנה. כאן, יותר מאשר בעצם הספק שהגיבורים מטילים באפשריותה של ממלכתיות יהודית, מצוי האנרכיזם של יעקב צ' מאיר. כי אל מה תשוקתו של מאיר, תשוקתו של "נחמיה" הרומן, תשוקתו של נחמיה האיש? אל כל מה שאין תשוקתם של שבתי צבי ומשמשיו ויורשיו מופנית אליו. תשוקתם לתזזית ולמסע ולחוסר המחויבות, ושמא גם, באיזו פינה נידחת בלב, לגלות, גלותו של ההלך ושל ההרפתקן. תשוקתם אל הדרך שאין לה סוף ואל ההיסטוריה שאין לה קץ. ותשוקתם אל הספרים ואל הכתוב בהם. // צור ארליך
הרשימה הארוכה
דוניא
עודה בשאראת / מערבית: מיכל סלע / עם עובד
טרגדיה משולשת
הספר נפתח בהיעלמותה של דוניא – שמשמעות שמה היא תבל, עולם, יקום; שם שאותו נתן לה אביה, מתקן עולם, בעיני עצמו בעיקר. דוניא היא אישה צעירה, בת העיירה זתוניא, שתושביה ערבים שגורשו מבתיהם במהלך מלחמת העצמאות, ומאז הם נושאים בליבם את הפצע הזה. המספר מתמקד בשתי דמויות מרכזיות, שקשורות לנעלמת: האחד הוא פאיז, אביה, שאישיותו המסוכסכת וחסרת המנוח העלימה את תכונותיו הטובות, את רוחו החופשייה ואת כמיהתו להשכלה ולפתיחות, והפכה אותו לאובד דרך ולמי שהסב למשפחתו סבל רב; והשני הוא נעים, הצעיר מפאיז, שהייאוש, כך נראה, הוא שסלל את דרכו לעיסוק באסטרולוגיה ובייעוץ רוחני, למרות השכלתו. נעים הוא האדם האחרון שאותו פגשה דוניא בטרם נעלמה, ועל כן נחשד כמי שאחראי להיעלמותה.
באמצעות סיפוריהן של שתי הדמויות אובדות הדרך הללו, טווה בשאראת רומן רחב יריעה שפורש את חייהם של תושבי הכפר ואת מצבם הבלתי אפשרי, כמי שאינם מצליחים לשמור על התרבות שממנה הגיעו וגם לא להשתלב בתרבות של מדינת ישראל, ולזאת מצטרפת כמובן תחושת העוול הלאומי. הטרגדיה הזאת אינה לפיכך רק הטרגדיה הפרטית של תושבי זתוניא, אלא מייצגת את הטרגדיה של מי שאינם שייכים, של מי שחשים שנעשה להם עוול נורא, רגלם האחת ניצבת בביצת המסורת והאחרת בנהר הקדמה.
נדמה לי שרוב אזרחיה היהודים של מדינת ישראל נוטים להתעלם מהטרגדיה המשולשת הזאת, ואכן לא בקלות קראתיו. התוכן אינו הקושי היחיד שניצב בפני הקורא, גם סגנונו של הספר הזה מאתגר: הרומן של בשאראת גדוש מאוד, ארוג בצפיפות, ואין בו את ההידוק המתבקש ממורשתו של צ'כוב. במילים אחרות: העושר של הרומן מותיר קצוות רבים פרומים ומעמיס על הקורא המון מידע שאולי מעטר את העלילה אבל אינו מקדם אותה, ועל כן הוא לעיתים קרובות עושר השמור לרעת בעליו.
ואף על פי כן, חשוב לקרוא את הספר הזה; האצבעות המאשימות שמפנה בשאראת לעבר שתי החברות החיות זו לצד זו, כשרק מעט מאוד קשר מתקיים ביניהן, מספרות לקורא לא רק על החברה שמנגד, אלא גם על זו שהוא שייך אליה. // עלית קרפ
בשבח המלחמה
עילי ראונר / כנרת, זמורה, דביר
מציאות ישראלית מאיימת
"בשבח המלחמה", ספרו הרביעי של עילי ראונר, לא מאפשר לקורא שלו לשכוח את המציאות הישראלית. הרומן מתרחש ב־2014, בעיצומו של מבצע צבאי בעזה, כשבעורף התל־אביבי מתקיימות הפגנות ועצרות מחאה ברחובות רדופים ומסויטים. זו מציאות ישראלית מובהקת, אך ראונר מצליח ליצור מין תל־אביב ספרותית, מקבילה לזו האמיתית, תל־אביב של קלאוסטרופוביה ושל אימה; הרחובות מוכרים ומוזכרים בספר בשמותיהם האמיתיים, ועם זאת שונים מאוד מתל־אביב הקונקרטית, כאילו היו חלק מגרסה אדומה ופראית במיוחד של העיר.
עלילת הרומן סובבת סביב מורה לספרות בבית ספר תיכון, שמרגישה רדופה על ידי קבוצת תלמידים שעוקבים אחריה ומאיימים עליה. האלימות ברומן הזה רוחשת מתחת לפני השטח, מבעבעת ובסופו של דבר מתפרצת במלוא העוצמה. זו אלימות מתוחכמת, לעיתים סמויה, משום שהיא לא מופיעה רק בצורה המפורשת, הגלויה, אלא גם בצורות קטנות, לכאורה תמימות: שיחה בפאב, שיעור ספרות שעוסק בשיר של חיים גורי ממלחמת העצמאות. גיבורי הרומן לא מצליחים לברוח מן האלימות הזו, והיא אופפת אותם ואת העיר שלהם.
יש בספר הזה גם רגעים חלשים: לפעמים הוא נטוע יותר מדי בהווה הישראלי (מוזכרים בו, למשל, שמותיהם של יצחק הרצוג, ציפי לבני ויאיר לפיד), וברגעים מסוימים הוא הופך לפוליטי מדי, שובר את הגבול שבין יצירה בדיונית לאמירה אידיאולוגית שהופכת לשקופה ולחשופה מדי. אך "בשבח המלחמה" – שם אירוני, כפי שברור מן הקריאה ברומן – מצליח היכן שהוא משרטט את האופק המאיים והמרתיע של המציאות הישראלית.
לא מדובר בדיסטופיה – הכתיבה של ראונר לא משאילה את עצמה לשום ז'אנר מובחן, גם לא אימה או מתח – אלא בצילום מוקצן של רגע מסוים בהוויה הישראלית, וניסיון לתת לו מילים, קול ותמונה. אריסטו קבע כי כוחה של האמנות בתיאור מציאויות שעשויות להתרחש: גם אם העולם שראונר מתאר לא התגשם כאן בפועל, בקיץ 2014, הרי שהסכנה שלו מרחפת מעל הרחובות הצרים והחשוכים של העיר. // אריאל הורוביץ
בריכה עירונית
אדוה בולה / כנרת, זמורה, דביר
בין ארבעה קירות
בבריכה העירונית שבמרומי דיזנגוף סנטר בתל־אביב שוחות להן שש נשים. הן לא מתחרות האחת בשנייה, גם לא שוחות באותו סגנון ולא מאותן סיבות. כולן פרי דמיונה של אדוה בולה, שחקנית תיאטרון וטלוויזיה שכבר שלחה בעבר את ידה בכתיבה. "בריכה עירונית" הוא ספרה השני.
חוט המים הדקיק המקשר באמצעות טיפותיו בין ששת הסיפורים שבנובלה הזו אינו מחויב המציאות ואפשר היה להסתדר בלעדיו. זוהי מחמאה לסופרת, שגם ללא ציר רעיוני מאחד הצליחה לברוא כאן ברגישות, עדינות והקשבה, דמויות מלאות ועגולות שהקורא ממהר להזדהות איתן ולרצות לדעת מה מתרחש בסוף סיפורן.
"מסלול פרטי" מתאר את התמודדותה של אחת הנשים עם מחלה המקננת בגופה. אם לא מעט ספרים מתחילים עם גופה המוטלת בחדר, אדוה בולה מחליטה באופן קצת חתרני להתחיל עם אישה חולה שמצבה רק הולך ומשתפר.
כאילו כדי לאתגר אותנו, דווקא הסיפור השני, "בחירות", מתחיל עם גופה. תהל, עוזרת מלבישה בטלוויזיה, מחליטה לשים קץ לחייה בקפיצה מגגו של המרכז המסחרי הוותיק בלב תל־אביב. יחסיה האסורים עם אמנון, שחקן מפורסם, יודעים עליות ומורדות עד שמגיעים כצפוי לסופם המר.
"לבד", אולי היפה מבין ששת הסיפורים, מתאר אישה שבסך הכול רוצה להיות לבד. גם כאן מצליחה בולה לשגר רסיסי נחמה ואהדה לעבר הדמות הבודדה והמתבודדת הזו, וגם מעניקה לה מזור ותרופה לשיכוך כאבי הלבד לקראת הסוף.
ראומה ושלמה נבון, שני שחקנים מזדקנים, הם גיבורי "המחווה". בעוד שלמה עדיין פוקד את הבמות בתדירות ונחשב לשחקן מבוקש ופעיל, ראומה עדיין תקועה בתפקיד לא מרשים במיוחד שביצעה בעבר ושאיתו היא מזוהה לדאבונה ולתסכולה עד היום. כשהתיאטרון מארגן באמצעות בנם המשותף יאיר ערב מחווה לשלמה, היחסים בין השלושה נסדקים.
"עמוק בנורמה", הסיפור החמישי בקובץ, עוסק לכאורה בשאיפה הישראלית כל־כך לארבעה קירות. אלא שבולה יודעת לקחת את הנושא הארצי הזה ולהפוך אותו למה שהוא לא פעם סימפטום וכיסוי לבעיות, רצונות ושאיפות אחרות לחלוטין.
הסיפור החותם דווקא מאכזב. אם עד עכשיו חלפו 174 עמודים שכמעט בכל אחד מהם אפשר היה למצוא נחמה, חידוש ועניין, ב"המציל" בולה משנה כיוון ומספרת סיפור נדוש למדי על זוג שנישואיו נקלעים למשבר והבעל מוצא עצמו מחזר אחרי מישהי שפגש במקום עבודתו. יוני המציל, אשתו אסנת ותאיר בתפקיד הצלע השלישית, לא מצליחים לנפק סיפור שיצדיק את היכללותם בקובץ היפה והשקט הזה. // אריאל שנבל
שלום לך דודי
אסתר אטינגר / כרמל
שבע ברכות בכנרת
"בארבע הגיעו החתן והכלה. נוגה נפלה על צוארו של יודא, 'הדוד המתוק שלי', והביטה בעיניים נוצצות באליאב, בעלה…". יודא, הדוד, ובעל מלון "יוחנן", מארח את שתי המשפחות ל"שבע ברכות". הוא גם מי שמקשר בין האירוע המשפחתי למרתון טבריה שמתקיים במקביל, והוא זירת המפגש הגורלי בין יודא לאישה במעיל הירוק, שלפני שנים עברה "חליצה" למענו וכעת רודפת אחרי רץ המרתון. האם תהיה לשניהם הזדמנות שנייה ביחד ומה יקרה אם לא – זו החידה שמתניעה את הסיפור.
החן האמיתי של הספר טמון לאו דווקא בעלילותיו, אלא במאפייניו הספרותיים: בגלישות מן ההווה לעבר הפרטי וההיסטורי, בשילוב בין השתייה המשפחתית לרכילות על אודות חכמי התלמוד. באפיוני הדמויות הרבות מן ההווה והעבר, כשכל דמות זוכה לחיים וזהות, לפעמים בציניות נשית־ציורית: "שערה שחור ומעוטר בקצוות בצבע הדלעת.
דבר ששיווה לה חזות של ציפור נדירה…", ולעיתים בעדינות מרטיטה או בחספוס אכזרי: "פרחים נקשרו במחשבתו למוסיקה, לחלומות על יופי בלתי נתפס. אך גם אל אביו, שנהג לבוא הביתה בכל יום שישי עם זר גלָדיולות קַרְשי… ולהטילו על השיש במטבח כאילו הוא חובט הושענא…"; ובדמותו המסתורית של יוסטוס שאין יודע מהיכן בא: "נוהג באופן חופשי, נוטל מן המאכלים ומוזג לו יין… יש לו ריח מוזר ואיך שהוא לבוש. סוודר אדום־חמיצה מהוהָּ ומכנסי־פסים כמו פיג'מה…".
יוסטוס, בשמו ובסיפוריו, מחבר את אורחי חגיגת ה"שבע ברכות" אל ההיסטוריון הקדום, יריבו של יוספוס, ואל ייסוד טבריה בתקופה הרומית. הוא מעורר חזונות בהקיץ על ימי בית שני, על הורדוס־אנטיפס וברניקי, אספסיאנוס והחורבן וחכמי טבריה, ומרחיק עד חלומות הגאולה של פייטני ספרד ומפעלותיה של דונה גראציה. יחד איתו מעלה אטינגר "ניצוצות קדושים" ברוח הקבלה ומפנה מקום גם לצליינים נוצרים בעקבות משיחם המהלך על ים כנרת; ויוצרת שילוב של מרחב היסטורי, תרבותי ותודעתי רחב־ידיים מתוך בקיאות מרשימה, יכולת ביטוי עשירה, התבוננות רגישה בבני אדם ומצוקותיהם, ומחויבות להזכיר להווה את שורשיו בעבר. // חבצלת פרבר
פחות קוצים
מתן יאיר / ידיעות ספרים
סתם נותנים תקווה
ההוויה הוויית קוצים. התאבדותו של המורה לספרות ולהיסטוריה, מגיבורי הספר, נמסרת כבר בהתחלה. הקוצים שדוקרים אותו מבפנים מתבררים אחר כך. והוא עוד הפחות קוצני מכולם. איש מכיל, גמיש, נוגע לליבם המתוק של התלמידים שמתחת למעטה הדוקר. זו כיתה טיפולית. לכל תלמיד סיפור משפחתי דוקר משלו. תהיֶה פחות קוצים, מבקש המורה מהתלמיד המופרע ביותר.
הנובלה "פחות קוצים" עשויה קרעים קרעים. שלושה מספרים בה, לכל אחד פרקים משלו. המורה, התלמיד שהזכרנו, ותלמיד נוסף, שאת מררת חייו מכלה דווקא בהתבוננות באחרים, בשקדנות לימודית ובבנייה מוגזמת של שרירים. עשרת הפרקים, מונולוגים של שלושתם, עשויים אף הם כל אחד פיסות. הסיפור נמסר לנו בידי שלושתם במצטבר, בתזזית על פני הזמנים, ולובש לאיטו צורת טבלה של משחק "צוללות" שמתמלאת משבצת פה משבצת שם. גם בסוף נשאר לנו הרבה מה לנחש.
מתן יאיר, המחבר, היטיב לקרוע והיטיב לדקור. הקרעים שקרע, הפיסות שהוא מוביל אותנו לאסוף, מושכים אותנו הלאה והלאה, אך תמיד עוצרים אותנו צעד לפני הגרעין הכלוא של האמת. ובהוויית הקוצים שיצר, כל הנערים הדוקרנים משוועים לאיזה רוך שהם אינם יודעים לתמסר. ומי שיכול היה לרכך, המורה, לא ידע לשלוף את קוציו שלו. כאבו הפנימי נשאר חידתי משהו עד הסוף.
זה איש מאיר שחייו לכאורה מוארים. חשוכים רק חלומותיו. הספרות בידו, והוא יודע לדלות ממנה ניחומים ולהציע אותם לתלמידיו. הצרה היא שלהבדיל ממה שקורה בסיפורים ובסרטים, כאן זה לא עוזר באמת, לא לו ולא להם. "זה לא כמו הסיפורים שקראנו בכיתה, שסתם נותנים תקווה לאנשים", אומר לקראת הסוף התלמיד המופרע, דל הביטוי. "אני כבר יודע שהמכות [שאביו נותן] זה כמו אצלי, פתאום זורם אצלו בפנים והוא חייב להוציא את זה החוצה וזה לא יכול להישאר".
"פחות קוצים" לא נכנסה לרשימה הקצרה בפרס ספיר, ואולי יש בכך צדק: זו יצירה קצרה גם במהותה, צנועה גם בתובנותיה, שלא סביר שתיקח את הבכורה מרומנים הבונים עולמות מלאים. ועדיין, זו יצירה נוגעת ומלוטשת הראויה לתשומת לב. // צור ארליך
ארזת לבד
אסף שור / כתר
שעות חסד
אין כמוות לבחון את החיים, ואין כנסיעת פרידה רצונית של אדם מיקיריו, מעברו, מייסוריו, מחייו ומגופו כדי לאכלס את עלילתה של יצירת ספרות מעמיקה ומהנה גם יחד המבקשת לדבר על מה שחשוב, ושאינו מדובּר כל כך. אסף שוּר, סוֹפר נפלא לא מהיום, אָרז לבד את שאלות הנצח הקיומיות שלנו בחבילה צרורת ניגודים. חגיגת מוות כבדת ראש; השתוללות יצירתית מתוך רגישות אנושית עילאית; ריאליזם יומיומי ישראלי מאוד (וכמנהג הימים, קצת גלוי מדי בעניינים שבצנעה) ששזורים בו קטעי פרוזה לירית יפהפיים על מלחמתם של הדומם, הצומח והחי עם מר המוות.
גוף העלילה העיקרי אורך שעות ספורות, מכניסתו של אלכס – חולה סופני היוצא לבדו לקבל המתת חסד בשווייץ – בשערי בית הנתיבות, עד הגעתו למרומים. למסגרת זו מתנקזים, כמקובל, אירועי עבר שהובילו לכך ועלילותיהן של דמויות משנה. אך כמקובל־פחות אנו פוגשים בה גם נקודות מבט של זבובים ושל חולדה, ואת הליריקה הלא־ריאלית שהזכרנו; ועוד, פרק קבוע בכל חלק בספר מוקדש למכתביה של אשת פיזיקאי לבעלה השוהה באתר ניסויים, המנותקים משאר העלילה – עד שבחלק הרביעי והאחרון חורג הספר למדע בדיוני, ובאירוע שהוא תוצאת הניסוי הזה האנושות נשמדת, ורק למצויים במטוס נכונו עוד כמה שעות חסד. הוויית "אכול ושתה כי מחר נמות" המשתלטת על הנוסעים מעומתת בלי מילים עם מסעו הרחום של אלכס.
עתיד של מוות ללא־עת מוצמד עוד קודם לדמויות צדדיות רבות: חיזוק לתפיסה המפותחת במפורש בפרק הגותי־פיוטי לקראת סוף הספר כי המוות לא צריך להפתיע. "הדבר היחיד פה שאמור לעורר פליאה הוא העובדה שמשהו היה באמצע. בין החדלונות". החולי הממית הוא אפילו חזרה אל תחילת החיים, אל האי־נפרדוּת של התינוק מן העולם. אז אנו "שוב מתכנסים אל הגוף המתכנס במילא ומבינים שמלכתחילה לא הייתה שום הפרדה. הייתם תופעה בין תופעות. לקחתם חלק ולקחו בכם". // צור ארליך
חיים שנעזבו
איל מגד / ידיעות ספרים
פצעים הופכים למילים
שנים רבות המתין איל מגד לזכות בהכרה שלה זכה בשעתו אביו, והוא זוכה לה עתה לא מעט בזכות "חיים שנעזבו", הספר שכתב על אביו, הסופר המעוטר אהרן מגד, חתן פרס ישראל שפרסם ספרים ידועים רבים ובהם "החי על המת". אך הפעם, כמובן, גם בזכות עצמו, ובזכות העובדה שהצליח לזקק את כתיבתו ולכתוב על אביו בשילוב של חמלה, אהבה וביקורת.
ספריו הקודמים של מגד עסקו בנושאים מגוונים, ולא בכולם הוא הצליח באותה מידה. הפעם המשימה בהחלט עלתה בידו, מכיוון שלא כיחד מהאמת שלו, ואף חשף טלנובלה כאובה באילן המשפחתי שהוריו ניסו תמיד להסתיר.
אין מדובר בספר מציצני, אלא בספרות יפה הכתובה בלשון פיגורטיבית ובמבנה של פרגמנטים ליריים. מגד מזדהה עם אביו אך פותח גם את פצעיו, ואינו מורח משחה על המוגלה. "אני בוחש בחייו של אבי כי הם קשורים לחיי", מוצא מגד הבן הצדקה לחשיפה. "החירות שלקחתי נובעת מהעובדה שחיי הם השלכה של חייו". הפצעים הופכים למילים, ומרגע שהם הופכים למילים יש בהם תהליך סובלימטיבי שמעניק להן כוח וגם מעלה ארוכה לנפשו של הסופר.
צריך גם אומץ לכתוב על אב כמו אהרן מגד, אבל הבן לא נרתע הפעם ולא מהסס מלהעביר ביקורת על אביו. "לא פעם הוא אמר שהוא כותב בשביל לחיות. אבל איזה חיים הוא חי?" שואל מגד, "ביוגרף בתחפושת", כהגדרתו, שהתחפושת שלו בהחלט משכנעת. בספרו הוא מגלה טפח ומסתיר טפחיים, אך המעט שהוא מגלה מכיל את המרובה.
ברומן מתאר מגד גם סצנות קשות בינו ובין אביו, וגם בינו ובין אמו. לטעמי, תיאורה של האם פחות חומל ומשכנע. האב הסופר שקוע בכתיבתו ושוכח לפרקים מבנו, למרות הקרבה הגדולה שהייתה ביניהם בילדותו הרכה של איל. מבחינות מסוימות, "חיים שנעזבו" הם מעין "החיים כמשל". הסגנון של מגד הבן הוא הפעם במיטבו ושורה על הספר איזו רוח הרהורית־מלנכולית־וידויית, שאפיינה את כתיבתו של פנחס שדה. // ירון אביטוב
הרשימה הארוכה
יָרֵחַ
דורי פינטו / עם עובד
הקוסמי הוא אישי
חמישה בני אדם ועורב, שאינם מכירים זה את זה, פועלים לאורך היום בתא שטח קטן באזור עמק רפאים. שש נפשות, שמבחינת הקורא מחפשות מחבּר. לא מחבר שיכתוב אותן, כי כבר יש והוא כותב אותן יפה, אלא דבר שיחבר ביניהן. והדבר המחבר אינו מאורע הנחיתה הראשונה של אדם על הירח שהתרחש באותו יום, וגם לא הירח עצמו שהספר קרוי בשמו, אלא האנשים הקרובים לכל אחת מהן; אלה הם לעיתים אותם אנשים עצמם, וכך נמסך הכול לכדי רשת אחת של התרחשות.
היום ההיסטורי של הטיסה לירח הוא גם, במקרה ובלי קשר, יום דרמטי בחייה הפרטיים של כל אחת מהדמויות. חלקן יגיעו בו אל סף המוות ומעבר לו. חלקן, חייהן יוסטו למסלול חדש. יהיה בהן מי שיסגור עניין גדול ולא פתור. על כן, הקורא המחפש משמעות ישאל: האם הספר טוען שהדברים החשובים באמת קורים בנפש ובבית וברחוב ולא בחלל ובחדשות? או שמא העובדה שכל כך הרבה מהפכים בחייהם של בני אדם קטנים קורים דווקא בזמן הטיסה לירח מבקשת לרמז על כך שהקוֹסמי הוא, באיזו דרך מיסטית, האישי? אולי; שכן במבט לאחור על הרומן, מעבר לכל אזכורי הירח השוטפים את הקורא לאורכו, ניכר דפוס מאחד בהתנהגותן של הדמויות ביום הזה: הן מתנהגות כמי שכפאן שד, בולמוס אירציונלי – או ירח.
ואולי אחרת. אולי הירח, שכל אדם המתהלך בלילה מרגיש כאילו הירח הולך איתו, פשוט מסמל את האחדות שבריבוי; אולי הירח מסמל את עצם השיוך של כל סיפורינו הקטנים זה לזה. כי אכן, עצם השתזרות האירועים יחד, ודפוסים המשותפים לדמויות שונות, הם מקור להנאה לקורא. לא תמיד הדברים משכנעים או מסתברים לגמרי, אך הם אינם חדלים לעורר את הלב. // צור ארליך
ולא כפי שפורסם
יואב שפיר בירן / כנרת־זמורה, דביר
דמות האב
יחיאל מגד, גיבור "ולא כפי שפורסם" עומד לצאת בקרוב לגמלאות. הוא אורניתולוג שעובד בשמורת החולה ומתגורר בקצרין, בדירה שבה הותירה אותו יסמין, גרושתו, לפני 17 שנה אחרי שמאסה באישיותו הפסיבית ובקמצנותו.
את אביגיל, שצעירה ממנו כמעט בעשר שנים, הוא פוגש כשהוא רץ על החוף ובין השניים מתפתח רומן, שלפחות בתחילתו נראה כקשר בעל אופי גופני יותר מאשר רגשי. בתו של מגד, סמדר, נמצאת בחודשי הריונה הראשונים מעמי החבר שלה, שמוכן "להיות שם בשביל התינוק", מה שזה לא אומר, אבל לא לשום התחייבות שחורגת מזה. היא חוששת ליחסים ביניהם, שרויה בייסורי ראשית ההיריון וסובלת מדיכאון.
ידיעה עיתונאית שבה מופיעה תמונתו של אדיב מגד, אביו של יחיאל, שנעלם לפני שנים רבות בסוריה, משנה את חייהם של הגיבורים: לאחר פרסומה מופיעה בעיתון ידיעה נוספת, שעל פיה מי שמופיע בתמונה אינו אביו של מגד אלא גבר ששמו זאב זילברברג. מיהו זילברברג זה ומה הקשר שלו למגד? זוהי התעלומה שאותה מנסה יחיאל מגד לפתור.
זהו ספר בעל מעלות רבות: הוא כתוב בהומור נפלא, ונודפת ממנו חיבה עמוקה למין האנושי ואמונה כנה בכוחו להיטיב. כך לדוגמה, בין היתר, ההתפתחות שחלה ביחסיהם של הבת והאב מתוארת באופן מרגש. אם בראשית העלילה הקשר בין האב לבתו קר וחמוץ, העובדה שהם יוצאים לפענוח התעלומה ביחד מחזקת אותו ומקרבת ביניהם. גם יחסיו של מגד עם השכן הזקן שלו ליאוניד מתוארים בחום ובחיבה.
ועם זאת, הוא אינו נטול חולשות, וחולשתו העיקרית היא העובדה שהתעלומה מתפענחת באמצעות בעל הדבר. ובמילים אחרות, ההודאה, שבעולם המשפט היא אם הראיות, לא עובדת בספרות; כאן יש ציפייה שהקורא יובל אל פענוח התעלומה לא באמצעות ההודאה אלא באמצעות הראיות, ההשערות ואפילו התחושות שאותן מעורר המספר בלב הקורא. ובספר הזה, ולמען האמת גם בספרי תעלומות רבים אחרים, זה פשוט לא קורה.
ואף על פי כן, יכולתו של יואב שפיר־בירן בעיצוב דמויות ובתיאור מרקם היחסים ביניהן מעוררת סקרנות רבה בנוגע להמשך כתיבתו. // עלית קרפ
תורת הקבוצות
כרמית סחר / כתר
יאללה מכות
כרמית סחר זינקה לתוך עולמם הטסטוסטרוני של הבנים – ילדים, נערים, גברים צעירים – בקריאת תיגר מבורכת על הטרלול הפושה והולך בעולם ואצבעותיו החונקות כבר קרבות אל צווארנו, אשר קובע כי אין אדם רשאי לכתוב על חוויותיהם של נציגי קבוצות מגדר/נטייה/גזע/פריווילגיה שונות משלו. ואין זו סתם קפיצה נמהרת וירוקה: כרמית קפצה ראש, לעומק המים, הזיעה והדם. היא צוללת, מתפלשת ומתבוססת. ספרה רב־העמודים הוא עולם שלם שהיא בראה, אף שהוא מציאותי והולם את עולמנו; עולם רב־פרטים, המובע ביצירה עתירת תחומי דעת.
זה סיפורם הצפוף של שני נערים יהודים, אנגלי מבית של ילדים גאונים וישראלי מרקע קשה יום, המתוודעים זה לזה בארץ וחייהם נכרכים יחדיו. סגנונו עשיר מילולית ותיאורית, וכאמור יש בו הדים לשלל תחומי דעת ובראשם מתמטיקה (תורת הקבוצות, תרתי משמע). ועדיין, חומרי החיים שבו, העלילה, הסיפור, המעשים, הגופניות, דוחקים קצת החוצה את ההתבוננות פנימה ואת שאר הרוח. הנה כך כתבתי לעורך בקיץ האחרון, ציטוט ישיר מתיבת הדוא"ל: "קראתי מאה עמודים ראשונים מתוך ארבע מאות ומשהו, וזה יפה ומקורי אך חשבתי לעצמי שלא ברור לי מה הוא נותן לי בחיים חוץ מיותר מדי תיאורים של מכות".
רגע לפני רדת הגיליון הזה לדפוס שוחררה רשימת המועמדים לפרס הביכורים, בלי שתהיה לנו שהות להתיישב לקרוא מה שעוד לא קראנו. "תורת הקבוצות" נותר עם רבע קורא לשעבר, אני. איני יכול לחרוץ שיפוט על הספר. רק לערבב את מדגם הרבע שלי עם הרשמים ששמעתי מאלה שקראו הכול ויצאו מחוזקים. זה סוג האנשים שאוהבים סרטים של טרנטינו. זה סוג האנשים (והנשים!) שבשנה שעברה צלח בשלום ובהנאה את זוכה ספיר־ביכורים דאז, "אפרת דמשק אפרת" של ארנון איתיאל. בספריהם של סחר ושל איתיאל יש תמהיל אחר של אותם יסודות: אלימות, גבריות מוקצנת, דם, יזע, דמעות, ניסיוניות־מה, עושר מילולי, מונומנטליות, וכתיבת ביכורים מפתיעה בבשלותה. יש לזיעה הזאת ריח של ניצחון. // צור ארליך
פסטיבל וסקנדל
בעשרים שנות קיומו ביסס פרס ספיר את מקומו כאחד מפרסי הספרות המשמעותיים ביותר בישראל, שני רק לפרס ישראל לספרות. בכוחו של הפרס הזה, שחולק לראשונה בשנת 2000, לקבוע טעם ספרותי, להזניק את מעמדם של סופרים וסופרות ולחשוף סופרים אלמונים יחסית בפני קהל קוראים רחב. הפרס, שגובהו עומד השנה על 150 אלף שקלים, נוסד על ידי יו"ר מפעל הפיס אברהם כ"ץ־עוז, ומנציח בשמו את שר האוצר לשעבר, פנחס ספיר.
הזוכה הראשון בפרס הפתיע את המילייה הספרותי: הרב חיים סבתו, ר"מ בישיבת מעלה אדומים, גבר על סופרים ותיקים כאהרן אפלפלד, חיים באר ויובל שמעוני וזכה בפרס על "תיאום כוונות", ספרו השני. בשנה שלאחר מכן זכה דויד גרוסמן עם "מישהו לרוץ אתו", ובשנים הבאות זכו סופרים וסופרות ותיקים כמו דן צלקה, אלונה פרנקל, יורם קניוק ושמעון אדף, וסופרים שהגיחו לזירה הספרותית עם ספר ביכורים, כמו שרה שילה ("שום גמדים לא יבואו") או רון לשם ("אם יש גן עדן"). ב־2008 נוסף פרס לספר ביכורים, על סך 40 אלף שקלים; הזוכה הראשונה בו הייתה יפה בן־כנען.
תהליך הענקת הפרס מתחיל עם מינוי יו"ר חבר השופטים, על ידי מנהל קרן ספיר של מפעל הפיס. יושב הראש – היחיד ששמו חשוף לציבור עוד לפני חלוקת הפרס – בוחר שישה שופטים, שמאושרים על ידי דירקטוריון הקרן, ונחשפים רק לאחר ההכרזה על הזוכה. השופטים קוראים את הספרים שמוגשים לפרס, ומגבשים מתוכם רשימה: בתחילה הייתה רשימה קצרה של חמישה ספרים, שמתוכם זכה אחד, אך בעשור האחרון מתגבשת רשימה ארוכה של שנים־עשר ספרים, שמתוכה מתגבשת רשימה קצרה, וממנה נבחר הזוכה. הספרים מוגשים בדרך כלל על ידי הוצאות הספרים, כאשר תקנון הפרס מגביל את כמות הספרים שמותר למו"ל להגיש. מאז 2015 ניתן להגיש לפרס גם ספרים שראו אור בהוצאה עצמית, וזאת בעקבות עתירה לבג"ץ של עורך הדין והסופר עמית ארד, שהוציא ספר בהוצאה עצמית אך נדחה על ידי ועדת הפרס.
לצד יוקרתו והשפעתו הבלתי מעורערת של הפרס, לאורך השנים נשמעו ביקורות שונות על בחירות השופטים. פרופ' מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה", יצא נגד הפרס כמה פעמים: ב־2004 הכריז כי "פרס ספיר לא רלוונטי" וכי יפסיק לשלוח ספרים לתחרות; ב־2018, למחרת זכייתה של אסתר פלד, מחברת "פתח גדול מלמטה", שגברה על סמי ברדוגו, מחבר "כי גי" שיצא בספריה החדשה, קבע פרי כי גם אם יוסף חיים ברנר היה מגיש את "שכול וכישלון" לוועדת פרס ספיר, אסתר פלד עדיין הייתה זוכה. נזכיר כי בשנה הנוכחית, שני ספרים מהוצאתו של פרי מככבים ברשימה הקצרה של הפרס.
ב־2009 נקשרה לפרס שערורייה שאיימה על שמו הטוב ועל יוקרתו. לאחר שאלון חילו, מחבר "אחוזת דג'אני", הוכרז כזוכה, עלה חשד לניגוד עניינים: תחקיר "מעריב" גילה כי יוסי שריד, יו"ר חבר השופטים, הוא קרוב משפחה של רנה ורבין, עורכת הספר של חילו (ורבין היא אחיינית של אשתו של שריד); שריד אף הוציא זמן קצר קודם לכן את ספרו "לפיכך נתכנסנו" בהוצאת ידיעות אחרונות, שהוציאה גם את ספרו של חילו. בעקבות הגילוי נדרש חילו להחזיר את כספי הזכייה, וכך גם ארבעת הסופרים שהגיעו לרשימה הסופית – רונית מטלון, איריס לעאל, נורית גרץ ואמנון דנקנר. בעקבות האירוע החמירו במפעל הפיס את נוהלי ניגוד העניינים. שינוי נוסף בנהלים, מ־2015, קבע כי המועמדים לפרס יהיו סופרים אזרחי ישראל שמתגוררים בארץ ובה מרכז חייהם; שנה קודם לכן זכה בפרס ראובן נמדר, שחי בניו־יורק.
גם אם נשמעות, מדי פעם, ביקורות על זכיות מסוימות, פרס ספיר שומר על מעמדו כאות הנחשק ביותר עבור סופרים ישראלים; ככזה, הוא גם עלול למשוך אש. לפני כחודש פורסם במוסף גלריה של "הארץ" תחקיר של גילי איזיקוביץ על "מחר ניסע ללונה פארק", ספרה של אילנה ברנשטיין, שזכתה בפרס ב־2019. התחקיר, שהצביע על נקודות דמיון בין ספרה של ברנשטיין לספר של הסופרת הצרפתייה ורוניק אולמי, עורר סערה בקהילה הספרותית, ככל הנראה גם בגלל המעמד המיוחד שספרה של ברנשטיין זכה לו. // אריאל הורוביץ
