"זה לא סיפור על העבר, האפליה נמשכת"

מאות יצירות דוקומנטריות מופקות בישראל בכל שנה. מעטות מהן זוכות להד ציבורי, עוד פחות מצליחות להישאר על סדר היום במשך תקופה ארוכה. הסדרה 'סאלח, פה זה ארץ ישראל', שהחלה כסרט תיעודי ובחודש האחרון שודרה בערוץ 13 בארבעה פרקים, הצליחה לעשות מה שבעולם גדוש־מידע ורווי ערוצים נחשב משימה כמעט בלתי־אפשרית: לעורר שיח בלתי־פוסק שמייצר עוד ועוד כותרות ודיונים, וכל זה על אירועים שהתרחשו לפני יותר משישים שנה. הסדרה עוסקת בסוגיית היישוב של עולי צפון אפריקה בעיירות הפיתוח בנגב בשנות החמישים, וחושפת פצעים ישנים שלחלק מאיתנו היה נדמה שכבר הגלידו. לרגל סיום שידור הסדרה, פגשתי בבית קפה תל־אביבי את שני יוצריה, רותי יובל ודורון גלעזר (השניים, אגב, הם בני זוג).

באיזה שלב הבנתם שיש לכם פצצה ביד?
"אצל דורון האסימון נפל קודם", משיבה יובל. "אני ראיתי בעיקר איך התקדמות העבודה על הסדרה משפיעה על דוד דרעי, הבמאי שהוא יליד ירוחם. חברנו אליו באופן מכוון כי הוא ייצג את הצד של הקורבנות. הוא כבר עשה לפני כן הרבה סרטים על ירוחם, וראיין עצמאית את הוריו. הוא חיפש כל הזמן את האמת, אבל תמיד בסביבה שלו, ופתאום הוא נחשף לצד השני, לנרטיב של הממסד. ראיתי שקורה לו משהו ושזה עומד להיות משהו גדול. כשראיתי את התגובה המזועזעת של הצוות לפרוטוקולים כבר הבנתי את זה סופית, והבנתי גם שמצאנו את הגיבור הראשי – הפרוטוקולים".

גלעזר: "אני הבנתי שיש לנו ביד משהו אחֵר כשטליה אלוני, התחקירנית, התחילה להביא לנו את הפרוטוקולים. אתה קורא וממלמל לעצמך 'זה לא ייאמן'. בשלב מסוים אמרתי לשותפיי לעשייה: 'אנחנו הולכים לשנות את ההיסטוריוגרפיה של העלייה מצפון אפריקה. זה כל כך מדהים, זו לא תהיה סדרה רגילה'".

"נזהרנו מהתלהמות"

הציטוטים מהפרוטוקולים של הממסד הציוני אכן שומטי לסת. ביטויים כמו "אפליה מוכרחת" של בן־גוריון, או התיאור של לובה אליאב "הם לא רצו לרדת. נתתי הוראה לנהג שיפעיל את הכפתור, המשאית הייתה מתרוממת והם נשפכו על הרצפה" – הפכו כבר למטבע לשון בחודש האחרון, אבל ישנם עוד רבים כאלה. בנקודה הזו גם מתחילה הביקורת כלפי הסדרה, ביקורת שנשמעה מכיוונים שונים. יובל וגלעזר מגיעים לריאיון מוכנים. הם מכירים את הטיעונים בעל פה, וניכר כי את חלקם הם לוקחים באופן אישי.

הטענה הראשונה כלפיכם היא שהתמונה המוצגת בסדרה אינה מאוזנת. שהציטוטים ה"מרשיעים" הובלטו, ואחרים שנוגדים את הנרטיב שרציתם לבנות הוצנעו או הושמטו כליל.
יובל: "זה לא נכון. ממש חיפשנו את האופוזיציה לקול הממסדי המאוד ברור ששיקף את המעשים שנעשו. ברור שיש לסדרה נרטיב, אבל ככל שמצאנו הבאנו את האיפכא מסתברא, כי זה מוסיף עניין. אנחנו באים מעיתונות, ורוצים שקודם כול זה יהיה מעניין".

גלעזר: "דווקא מהבחינה הזו היצירה שלנו משקפת הרבה יותר את האמת מאשר מחקרים אקדמיים. באקדמיה ניתן משקל הרבה יותר גדול לפרשנות, ופחות לחומר הגולמי. באקדמיה מזהירים אותך לא לצטט יותר מדי. דווקא אנחנו, כמי שבאים מהעיתונות ומהיצירה הדוקומנטרית, מאמינים בכוחו של החומר הגולמי. אנחנו יודעים טוב יותר מההיסטוריונים לספר סיפור, כי אנחנו יודעים לקחת את חומר הגלם המלא. במקום שבו בעבודה אקדמית הייתה הפניה למקור עם שבריר ציטוט, אנחנו הלכנו למקור המלא".

אז בואו ניקח דוגמה ספציפית, המשפט המפורסם של לובה אליאב על שפיכת האנשים מהמשאיות. באותו ריאיון הוסיף אליאב מיד שנשאר לישון עם העולים. אתם לא הבאתם את החלק הזה.
גלעזר: "לובה היה איש יקר. אם יש משהו שמצער אותי זה שנגרם לו עוול מסוים באמצעות הסדרה. הבאנו את הציטוט ההוא כדי להמחיש מה הממסד עשה, לא כדי לספר אישית על לובה אליאב. אני מצטער שלא הדגשנו שהמשפט הזה הוא חלק מתהליך הכאה על חטא שלו, שנגע גם בנושאים אחרים. זה היה נותן לו את הכבוד שהגיע לו, וחבל שלא עשינו זאת".

יובל: "כשלובה לוחץ על הכפתור ושופך את האנשים, הוא נציג הממסד שמאמין בכל לבו שזה מה שצריך לעשות. כשהוא נשאר לישון איתם, זה לובה האדם הפרטי. אותנו עניין הממסד. הרעיון היה להביא שני נרטיבים במקביל – הנרטיב של הממסד, הכרוני, היבש, מה קרה בחדרי הדיונים. השני הוא של השטח, מה קרה בפועל בעיירות. במובן הזה לובה היה באמצע, בין הממסד והשטח".

טענה שנשמעת רבות בהקשר של הסדרה היא בשביל מה, בעצם. אנשים שואלים: איזה דבר טוב יכול לצאת ממנה, מלבד ליבוי שיח מקטב בחברה הישראלית?
יובל: "איך אמר יגאל אלון בנושא אחר, 'עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל'. אי אפשר לפעול ולחשוב רק מתחושות בטן עמומות. צריך לדעת את העובדות. בטח כשבמקומות מסוימים האפליה הזו קיימת גם היום. הסקרנות העיתונאית שלנו שלחה אותנו לברר אם זה היה מכוון או מקרי, כי רק כשנדע מאיפה זה נובע – נדע גם איך לתקן. דוד דרעי מספר שהוא תמיד הסתיר את העובדה שהוא מירוחם, כי חשש מתיוג שהיה לאנשי העיירה והעדה בכלל כמתקרבנים ובטלנים. הסדרה מנפצת את הנרטיב הזה באמצעות עובדות.

"אני שומעת את תחושת ההקלה, בעיקר מהדור השני. באו אליי שתי נשים, בנות של אנשי הדור הראשון בירוחם, ואמרו שהן מודות לי על כך שסוף סוף הן מבינות את אימא שלהן. במשך שנים הן אמרו לה 'מספיק עם הבכי והנהי על מה שהיה', ופתאום הן רואות בעיניים שהיא לא בכתה סתם. יצרנו גשר בין הדורות. הסדרה טוענת שיש משהו באמצע בין טיוח להסתה, וזו האמת".

גלעזר: "קודם כול יש פה אמת שצריכה להיחשף, וערך האמת בעיניי עולה על הכול. כעיתונאי ועורך שמזוהה עם השמאל, לא פעם קיבלתי ליד סיפור שלא שירת את הנרטיב השמאלני, ומרחתי אותו על העמוד הראשון כי הוא היה אמת. שנית, זה לא סיפור רק על העבר. האפליה נמשכת מדור לדור עד היום, כולל ארבעים שנות שלטון ליכוד ודתיים־לאומיים. למשל, האדמות סביב עיירות הפיתוח עדיין שייכות ברובן המוחלט לבסיסי צה"ל, לקיבוצים ולמושבים. לא תהיה תקנה לעיירות הפיתוח אם לא יהיה איחוד מוניציפלי מלא, שירותי בריאות וחינוך משותפים וחלוקה מחודשת של המשאבים. אבל מאחורי הקיבוצים ניצב המחנה הציוני ומאחוריה המושבים פועל הליכוד – ושניהם חוברים כדי להמשיך לדפוק את ערי הפיתוח".

הטענה הבאה נגדכם היא שאתם מנסים להחיל את הסטנדרטים המוסריים של היום על מה שקרה פעם, אבל בינתיים הכול השתנה.
יובל: "אנחנו לא אומרים בסדרה הזו 'נו נו נו' לאף אחד. פריסת העדויות מבוצעת באופן מאוד קר, ובכוונה. בלי ביטויים כמו 'לתדהמת כולם', ובלי התלהמות. דרעי כן הביא מצדו את הכעס ואת הדמעות, ואנחנו מאוד שונים במובן הזה. זה היה דומה לתחרות כיפוף ידיים".

שאתם ניצחתם בה.
"הייתה נקודה שבה דרעי ניסה להיות יותר כועס בעריכה, וראינו שזה לא עובד. הכי טוב היה להיות קר, לתת לפרוטוקולים לדבר. אסור היה לדרעי להיכנס לדמות הזו של ה'מרוקאי סכין' וההתקרבנות".

גלעזר: "אתה צודק שהמון השתנה בינתיים. המאה ה־20 הייתה כולה בנרטיב של מאקרו, הסיפור הגדול. רק לקראת סופה עברנו לנרטיב המיקרו, מה קרה לאדם הבודד. אנחנו רצינו לשלב בין השניים. אגב, הסתכלות המאקרו הזו הפכה את המאה ה־20 לאיומה ונוראה. בשמו של רעיון גדול כלשהו, הנהגות הרשו לעצמן להזיז עמים במקרה הטוב, או להשמיד עמים במקרה הרע. אנשים ברוסיה של סטאלין הלכו לגרדום, ורגע לפני שנרצחו בירכו את המפלגה כי האמינו שהמוות שלהם נחוץ לרעיון הפרולטרי. במובן הזה הציונות היא תנועה מאוד מודרנית ולכן הייתה אכזרית, לפחות בתחילתה. זו הייתה חבורת אנשים שהאמינו שהדבר הנכון הוא לקחת את האנשים האלה ולזרוק אותם לחולות בשם האינטרס הלאומי".

"האקדח המעשן" שמובא בסדרה כהוכחה לאפלייתם לרעה של עולי צפון אפריקה, הוא מה שמכונה "עליית גומולקה" – עלייה של כ־35 אלף יהודים מפולין הקומוניסטית ב־1956, שהיחס כלפיה היה שונה לחלוטין מזה שקיבלו עולי צפון אפריקה. "אני אומר את זה בוודאות", קובע גלעזר, "אם המוני העולם מצפון אפריקה היו עולים מפולין, לא היו שולחים אותם לעיירות הפיתוח. יש פרוטוקולים שמראים את זה".

יובל: "יש פרוטוקול של אשכנזי מדימונה שרוצה שהילד שלו ילמד פסנתר, ובגלל שאין בדימונה מורה לפסנתר מעבירים אותו למרכז".

גלעזר: "ההנהגה מוותרת לפולנים מהר מאוד, לצפון־אפריקאים לא. כי הם 'משלהם' ואלה לא. יותר קל להבין את בן עדתך מאשר מישהו זר ומוזר".

"אני אומר את זה בוודאות", קובע גלעזר, "אם המוני העולם מצפון אפריקה היו עולים מפולין, לא היו שולחים אותם לעיירות הפיתוח. יש פרוטוקולים שמראים את זה".

בעקבות הזמן האבוד

דורון גלעזר, 65, הוא נציג טיפוסי של הדור השני של האליטה הישראלית האשכנזית. הוא גדל בשכונת אפקה היוקרתית ומתגורר בצפון תל־אביב, ובעל תואר ראשון בהיסטוריה כללית מהאוניברסיטה העברית. הוא מחזיק ברזומה עיתונאי עשיר, ובין היתר מילא את התפקידים הבאים: עורך מקומון 'כל העיר', עורך מקומוני רשת שוקן, סגן עורך 'ידיעות אחרונות', עורך 'מעריב' (יחד עם רותי יובל), ועורך התוכנית 'עובדה'.

באמצע שנות השבעים היה גלעזר דובר תנועות השמאל מוקד ושל"י, אך לאחר המהפך ב־77' פרש מפעילות פוליטית. לדבריו, כבר בצעירותו הבין את הבעיה בשליטת ההגמוניה האשכנזית בישראל: "אני בא ממסורת פוליטית שראתה את הדברים מוקדם, והיה לה יחס מיוחד למה שקרה למזרחים בישראל. הבנתי מגיל צעיר את התהליך הלא טוב שבו אשכנזים מימין ומשמאל הופכים להגמוניה, ובעצם מנהלים למזרחים, שהם מעמד העובדים, את החיים. גם כאיש פוליטי ראיתי בעדות המזרח גורם שצריך לשתף איתו פעולה, לא לפני שמתבצע תיקון. לכן ניסינו לחבור לפנתרים השחורים".

רותי יובל גדלה בחיפה. עד שהגיעה לצבא, היא אומרת, כמעט לא ראתה מזרחים: "בכרמל זה ממש גיאוגרפי – האשכנזים גרים למעלה, מזרחים למטה, והערבים הכי למטה. רק בצבא הכרתי בנות מזרחיות ועברתי סדרת חינוך מזורזת. אחרי השירות הלכתי לעבוד עם נוער שוליים בירושלים. את הקריירה העיתונאית התחלתי ככתבת שכונות, ואז כבר התחברתי לגמרי לנושא". גם היא מילאה במהלך השנים תפקידים משמעותיים בתקשורת הישראלית, ובהם עורכת מוסף '7 ימים' של 'ידיעות אחרונות', עורכת 'אולפן שישי' וכאמור עורכת 'מעריב'.

לפני חמש שנים ראו השניים מודעה בעיתון על מכרז של הרשות השנייה להפקת סדרה היסטורית על ערי הפיתוח. הם נרתמו למשימה, וזכו במכרז.

יובל: "בכרמל זה ממש גיאוגרפי – האשכנזים גרים למעלה, מזרחים למטה, והערבים הכי למטה. רק בצבא הכרתי בנות מזרחיות ועברתי סדרת חינוך מזורזת".

מה שגיליתם הפתיע אתכם?
גלעזר: "אנחנו שייכים לדור שעשה את המעבר ממודרניות לפוסט־מודרניות. דור שרואה גם את האחרים – נשים, ערבים, להט"בים – ושיש לו חשיבה יותר פלורליסטית. המסורת העיתונאית שלנו מאוד ברורה, והיא לחפש תמיד את המוחלשים ולהיאבק למענם. בנוסף, לחפש את מה שלא מספרים לך. לא ללכת בעקבות מה שנותנים לך, אלא בעקבות מה שמסתירים ממך. זה בא לידי ביטוי בסרט ובסדרה".

איך בעצם עובדים על סדרה כזו?
יובל: "באנו מסקרנות עיתונאית. כשדרעי נכנס לפרויקט הוא אמר שהדבר הראשון שחשוב לו הוא שזה לא יהיה בכייני. אמרנו לו 'אנחנו לא נלך בבכיינות ולא בתחושות בטן, אלא עם עובדות'. המציאות היא שיש עדות מסוימות באזורים מסוימים, ועדות אחרות לא נמצאות שם אלא באזורים שיש בהם פריביליגיות חינוכיות וכלכליות. בואו נגלה איך המציאות הזו נוצרה, מה קרה בחדרים הסגורים. זה מה שעניין אותנו. יש הרי כוח שמכוון את הדברים, לא ייתכן שזה מקרי".

גלעזר: "ואז הלכנו לספריות והתחלנו לקרוא. השם הבולט שרצינו לקחת כיועץ אקדמי היה אלישע אפרת (גיאוגרף, היה חלק מהממסד והעיד בסדרה על מדיניות הפיזור של מפא"י; א"ש). ברגע שדיברנו איתו היה ברור שהוא יהיה אחד המרואיינים המרכזיים. הגענו לד"ר ארז צפדיה ממכללת ספיר, שהוא חוקר מובהק של עיירות הפיתוח. ישבנו איתו עשרות שעות ובנינו סיפור תמטי מסודר: מה קרה, למה כולם מתרכזים במרכז הארץ, למה זה מציק להנהגה, למה הם לא מצליחים לפזר את האוכלוסייה וכו'. בעקבות המבנה הזה ארז הביא חוקרת אקדמית, רנן יזרסקי, והיא חרשה את כל הספריות וכל מה שנכתב על עיירות הפיתוח. בנינו מסמך של 200 עמודים עם מקורות אקדמיים.

"ואז, באמצעות התחקירנית טליה אלוני, הגענו לעיתונות התקופה. שם גילינו מטמון שאיש לא גילה קודם לכן – עיתון פנימי של הסוכנות שראה אור בשנים 1954־1964, בשם 'בעיות הקליטה'. העיתון הזה יושב בארכיון העיתונות של הספרייה הלאומית בירושלים, ופשוט לא עניין אף אחד. אנחנו פותחים אותו וקוראים עשור שלם של דיונים פנימיים, בחישות וסיכומי כנסים של פעילי העלייה – והכול בנושא שבו אנחנו עוסקים. הטקסטים הללו חשובים כי הם חושפים בפעם הראשונה את הוויכוחים שהיו בין פעילי העלייה, את חדרי החדרים. התברר שבזמן אמת הם ידעו בדיוק מה הם עושים, ידעו שעושים עוול. אין פה ראייה לאחור, אלא באותו זמן ממש. רואים גם לא מעט צדיקים שאומרים 'זה לא בסדר' ו'מה אתם עושים', וגם את זה הראינו".

הדברים הללו של דורון גלעזר מכוונים בעיקר לביקורת שמשמיע בחודש האחרון אחד ממרואייני הסדרה, ד"ר אבי פיקאר. ביקורתו של פיקאר – תושב ירוחם והיסטוריון באוניברסיטת בר־אילן שהתמחה בתקופה המדוברת – מתמקדת באופן ההגשה של החומר. בפוסט שפרסם בפייסבוק לפני כשבועיים כתב פיקאר: "מי שחושב שהסדרה 'סאלח פה זה ארץ ישראל' גילתה דברים לא ידועים, חי בסרט". לדבריו, הפרוטוקולים שהוצגו בסדרה היו ידועים לו ולחוקרים אחרים.

"הביקורת של אבי חורה לי", אומר גלעזר, "התחקירניות שלנו עבדו יום־יום במשך כמעט שנתיים, והשיגו חומרים שלא הוא ולא חוקרים אחרים מצאו. למשל 'הספר השחור', רשימת השמות של בורחים מהמושבים שהופצה על ידי הסוכנות בכל הארץ, סיפור המעקבים אחרי העולים, וכמובן העלון הפנימי 'בעיות הקליטה'. חלק ניכר מהציטוטים לא פורסמו בשום מקום אחר. אני חושב שהטענות של פיקאר נובעות מתסכול מול ההד שקיבלה הסדרה, אבל זה טבעם של סרטים וסדרות טלוויזיוניות לעומת מחקרים אקדמיים".

קומזיץ נפרד

גלעזר איננו מעוניין להישאר רק בעבר, ומבקש לדבר גם על ההווה והעתיד. כשאני שואל אותו על מה הוא מצטער ביצירת הסדרה, הוא עונה: "על כך שלא יכולנו להמשיך אותה גם לימינו, ועצרנו ב־1977".

כאיש שמאל, לא מפתיע לשמוע ממנו כי אחד הגורמים המשפיעים על המשך הקיפוח של ערי הפיתוח הוא מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. "הסדרה הזו מראה שעולי צפון אפריקה נשלחו בשם אינטרס לאומי־ביטחוני שלא התחשב ברצונם", הוא אומר. "מה שקורה היום, ואני אומר זאת בצער, הוא שבשם מה שהשלטון תופס כמשימה הלאומית החדשה שלו, אוכלוסיות אחרות מוזנחות. והמשימה הזו היא ההתנחלויות. שם יש כיום מדינת רווחה, שמזכירה מאוד את מה שמפא"י עשתה למי שחפצה ביקרו".

ההתנחלויות היום הן רמת־אביב של שנות החמישים?
"אני חושב שכן".

הסיסמה הזו, שהיא בעצם ניסוח אחר של "כסף לשכונות ולא להתנחלויות", נתפסת בימין כפופוליזם צרוף. אם מצבן של עיירות הפיתוח היה משתפר בתקופת שלטון העבודה ואז מידרדר כשקמות התנחלויות, מילא. אתה בעצמך אומר שהמצב לא השתנה.

"אתה צודק שבסך הכול הפריפריה מוזנחת אותו דבר, עם התנחלויות ובלעדיהן, אבל עדיין, כשבודקים את נתוני התקצוב זה לא פופוליזם. לא רק בתחומי ביטחון, גם בתחומים האזרחיים".

יובל מנסה גישה אחרת: "יש פה גם עניין של השקפת עולם. ממשלת בגין בהגדרה הייתה הרבה פחות סוציאליסטית מממשלות מפא"י. לא האמינו במדינת רווחה וטענו שהמדינה לא צריכה להתערב. השקפת עולם שמסירה אחריות מהמדינה טובה למקומות שבהם השוק החופשי מצליח, לא לעיירות פיתוח ששקעו. ההשקעה עברה לאפיקים אחרים כמו ייהוד הגליל והנגב, ואחר כך ליישובי הכוכבים של אריק שרון. העניין ביהודה ושומרון היה שהימין פחד שהנה השמאל חוזר אוטוטו לשלטון, אז צריך לקבוע מהר עובדות בשטח. לכן הרבה תקציבים ואנרגיה הופנו לשם".

גלעזר מסכים: "תבדוק מה קורה בנגב. יש שם עיירות שמשוועות לעזרה ולתקציבים. אז מה עושים? בגלל הפחד מהבדואים מקימים שמונה יישובים חדשים, כשברור שמי שילך לשם יהיו בעלי האמצעים. התוצאה: שוב דופקים את עיירות הפיתוח. בתוך לקו הירוק ומחוצה לו – תמיד הקורבן יהיה עיירת הפיתוח".

יובל: "יש תגובות לסדרה שאין לנו שליטה עליהן, כמו למשל שינוי שמות רחובות של אנשים כמו יוספטל, שזה דבר מטומטם בעיניי. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה דרך שינוי סמלים, והאנשים האלה באמת הקימו מדינה".

הוויכוח על "שכונות לעומת התנחלויות" מוביל את השיחה לתגובת הציבור הדתי־לאומי, שרבים ממנו הסתייגו מהסדרה בנימוקים שונים שהעלינו במרוצת הכתבה. גלעזר מאבחן: "אני מצטער לקרוא את הביקורת מכיוון הימין הדתי־לאומי, ראשית כי זה ציבור שחווה על בשרו אפליה ודעות קדומות בגלל התעקשותו לשמור על מנהגיו, גם בגולה וגם עם קום המדינה, ודווקא עכשיו כשהפך להגמוניה הוא מגלה חוסר סובלנות לאחרים.

"שנית, קשה לי להשתחרר מהתחושה שיש שם הזדהות גדולה עם מפא"י של פעם, משתי סיבות: ראשית, הרעיון שיש מטרה לאומית ביטחונית שגדולה מאיתנו – רעיון אנטי־ליברלי באופיו – משותף למפא"י הבולשביקית ולתנועה הדתית־לאומית. יש מטרה גדולה, ואם צריך להקריב בעבורה כמה אנשים, נקריב. שנית, הם רואים בעצמם המשך של מפא"י ונכנסים לנעליהם. ואז, פסיכולוגית, אם הם עשו משהו גם אנחנו נעשה אותו, וזה בסדר".

אתה מתעלם מחלק לא מבוטל מהציבור הדתי־לאומי שהולך לגור בעיירות הפיתוח.
"מצד אחד אני מלא הערצה אליהם. האגף השמאלי של המפה נשאר בגוש דן, ולא תהיה תקנה לשמאל אם הוא לא יתחבר גם לצד השני של הישראליות. הדתיים־לאומיים הבינו את זה, הלכו לעיירות והתחברו. אבל, ופה יש צד שני משמעותי, זו לא באמת חבירה. אם תלך לעיירות הפיתוח ותבדוק לעומק מה קורה, תגלה שההפרדה נמצאת גם שם. השכונות בעיקרן נפרדות, ובתי הספר שהם מקימים מיועדים רק לדתיים. אף אחד לא העלה על דעתו להקים מוסד חילוני בכספים שלהם, והתקציבים שזורמים לעיירות זורמים לגמרי דרכם. נוצר מצב שבירוחם – שהיא אולי הדוגמה הכי מוצלחת לאינטגרציה – אין תיכון עיוני חילוני טוב".

כלומר, מה שלא יעשו לא יהיה טוב. אם לא באים, אז מתנשאים ומתבדלים בהתנחלויות. אם כן באים לעיירות, בונים בתי ספר דתיים ולא חילוניים.
"צריך להבדיל בין הכוונה המקורית של לאה שקדיאל ובני דורה שהייתה טובה, לאינטרסים הסקטוריאליים שנכנסו אחר כך. כשאני או הסרט מותקפים על ידי אנשים בגרעינים התורניים, הם אומרים 'הכול נהדר', 'ההגירה חיובית', 'היישוב פורח'. על מה אתם מדברים? זה רק במגזר שלכם. לא ראיתם מה היה בנגב קרמיקה? אתם עיוורים? הם פשוט חרדים מירידת ערך הדירות שלהם ומתדמית לא טובה שתדבק במקום. דואגים לעצמם ולא לתושבים המקוריים".

יובל: "אינדיקטור טוב הוא יום העצמאות. אבי פיקאר אמר לי שבהתחלה יש טקס של היישוב, ואז הדתיים הולכים לקומזיץ שלהם. אני מבינה אותם, רוצים להיות עם הקהילה שלו. אבל מבחינת בני היישוב הוותיקים, הם לא מרגישים ביחד".

בשמאל יש מי שמאשים אתכם שאתם עוזרים לליכוד, שאחרי הסדרה הזו אנשים ירצו להתרחק ממפלגת העבודה ולא ישימו פתק שלה בקלפי.
יובל: "לא מעט אכן אמרו לי ש'בשם ביבי אנחנו רוצים להודות לך על עוד שלושה מנדטים'. הבמאי דרעי אומר עכשיו שהוא לא מסוגל לשים פתק של המחנה הציוני בקלפי. יש תגובות לסדרה שאין לנו שליטה עליהן, כמו למשל שינוי שמות רחובות של אנשים כמו יוספטל, שזה דבר מטומטם בעיניי. אי אפשר לשנות את ההיסטוריה דרך שינוי סמלים, והאנשים האלה באמת הקימו מדינה. לזכותנו ייאמר שצפינו את המהומה. לא רצינו להסית ולהתלהם. אם היינו עושים את הסדרה בשפת ערוץ 2, זה היה יכול להוציא אנשים לרחובות".

גלעזר: "התשובה שלי מאוד פשוטה: אני מאמין בחופש הביטוי והדיבור, ומי שבוחר אחרת ממני על בסיס עובדות וחופש בחירה – זה לגיטימי. אני לא חושב שהענקנו לליכוד מנדטים, ואני לא מאמין גדול כל כך בכוחם של העיתונות והקולנוע. התהליכים הרבה יותר גדולים ועמוקים. אבל גם אם זה היה נכון, לא הייתי מצטער לרגע".