הבחירות התרבותיות של הקהל הצעיר באיראן נמצאות תחת זכוכית מגדלת של המשטר האסלאמי. החוק המפורש אוסר על יצירת מוזיקת פופ ורוק ועל הוצאת אלבומים בלי אישור מיוחד לכך. שלא כמו סצנת הקולנוע האיראנית שמייצאת סרטים גם מחוץ לגבולות המדינה, עולם המוזיקה נמצא במקום שצריך להילחם על עצם זכות הקיום שלו תחת המשטר הקפדני. למרות זאת, ולא מעט בזכות הרשתות החברתיות, הדור הצעיר באיראן מחובר בדרכים לא־דרכים אל ליבת המוזיקה בעולם. וכמו במדינות רבות אחרות, אפשר למצוא את הדברים המעניינים באמת בזירת האינדי המקומית, כשהמילה אנדרגראונד היא אנדרסטייטמנט בשביל הפועלים בה.
אחד מסרטי הקולנוע המרתקים שעוסק בחיים באיראן No One Knows About Persian Cats יצא בשנת 2009. הוא עוסק בדיוק בתיאור הסצנה הזו כשהגיבורים שלו הם שני מוזיקאים שמתכננים לעזוב את המדינה אחרי שהם שוחררו מהכלא. גם היום, עשר שנים אחרי הסרט ההוא, נראה שלא חסרים הרכבים מעניינים במדינה שהמנהיגים שלה ממשיכים להוביל את אזרחיה למקום ההפוך ממה שהלהקות האלה רוצות לשדר לעולם.
Kiosk
ב־2003 ארש סובאני והלהקה שלו קיבלו צו האוסר עליהם להופיע במקומות ציבוריים ברחבי איראן. זה היה הקש ששבר את גב הגמל, ומהר מאוד ההרכב מצא את עצמו על טיסה כשחלק מחבריו בוחרים בארה"ב כיעד וחלקם בקנדה. מאז ועד היום הם הוציאו שבעה אלבומים כשהמוזיקה שהם עושים אמנם מגיעה בבסיסה מהרוקנרול אבל אפשר לשמוע בה השפעות כמעט מכל סגנון אפשרי. מג'אז ועד פולק איראני מסורתי יותר, שעוטפים טקסטים שנוגעים גם בחיים באיראן.
ההרכב נחשב עד היום לאחד מאלה שהכי מזוהים עם הדור הנוכחי במדינה, ובקליפ האחרון שהם הוציאו אפשר לראות רפרנסים לחמינאי, חתאמי, פוטין ועוד מנהיגים מהעולם שקשורים למדיניות הפוליטית של האיראנים.
O-Hum
הסיפור של ההרכב הזה מתאר יותר טוב מהכול את הדרך המתישה והבלתי אפשרית שמוזיקאים באיראן ובוודאי אלו שמזוהים עם סגנונות מוזיקה מערביים צריכים לעבור. כבר יותר מעשרים שנה מאז קמו, הם מתמודדים עם האיסורים של המשטר האיראני שמפקח על כל הוצאה של אלבום במדינה. כמו הרבה אמנים גם O-Hum הגישו את החומרים שלהם לוועדת הפיקוח שלא אישרה את החומרים בתואנה שהם "נמוכים" ו"מערביים" מדי.
בשלב מסוים הם כבר התייאשו מהסיכוי שיאשרו להם להוציא אלבום במדינה ופשוט שחררו לרשת שירים שלהם. המוזיקה של ההרכב נעה בין השפעות של סוגים שונים של רוק אבל גם משלבת במוזיקה שלה לא מעט אינסטרומנטליה של מוזיקה פרסית קלאסית ולוקחת טקסטים מארון הספרים הפרסי וממשוררים כמו חאפז, משורר מהמאה ה־14. משורר שנחשב עד היום לדמות מיתולוגית בעולם השירה שם. אם תרצו, הסצנה התאומה של המוזיקה היהודית המתחדשת. מי אמר שולי רנד בפרסית ולא קיבל.
Abdi Behravanfar
אם היו מכניסים את אהוד בנאי וברי סחרוף לתוך מיקסר בטהרן התוצר היה כנראה היה אבדי בהרוואנפאר. נגן גיטרה ומפוחית מופלא שנולד בטהרן ונחשב לאחד המוזיקאים היותר מעניינים בסצנת הסינגר־סונגרייטרים שם. הוא הוציא עד היום ארבעה אלבומים, שניים תחת לייבל איראני ושניים תחת תחת לייבל אמריקני. הרוקנרול והבלוז הם הבסיס למוזיקה שלו ורבים משיריו מסתיימים בג'אם סשן של סולואים ממושכים. אבדי היה בכלל בדרך לתואר מהנדס תעשייה כשקיבל לידיו גיטרה אקוסטית שבורה שעליה התחיל ללמוד לנגן. משם, ועם הרבה ג'ימי הנדריקס באוזניות, הוא כבר הבין שהחיים שלו כבר לא יסתיימו על קו ייצור במפעל כלשהו אלא על במה עם להקה.
