"יש ילדים ששותקים כמו דגים
ויש ילדים ששותקים כמו הים,
לפעמים ילדים שותקים
דווקא כשמישהו שואל לשמם"
גם אחרי שביים הצגות עטורות שבחים בארץ ובחו"ל, היה מועמד לפרס הגראמי, התארח בתוכניתו של ג'ימי קימל וביצע דואט עם ונסה פאראדי, אורן לביא לא שוכח לרגע את הילד השתקן שהיה. וכך, ספר הילדים השני שכתב עוסק בילדים שתקנים, או ליתר דיוק – בשתיקות של ילדים. "הילד שבי עדיין מריץ את העניינים", הוא אומר בחיוך.
והספר הזה הוא לכבודו?
"אני לא חושב שאני כותב לילדים ובטח לא למבוגרים. אני כותב לעצמי. אני יודע שזה מצחיק כשאני צוחק ואני יודע שזה מרגש כשאני מתרגש. אהבתי את הרעיון של חבורה של ילדים ששותקים. גם כשאני כותב אני חושב כמו במאי: כאילו המצלמה עוברת מילד לילד, ננעלת על ילד אחד ועושה זום־אין לתוך המחשבות שלו. מלכתחילה הטקסט עצמו עסק רק בילדים, בלי נרטיב של מקום וזמן. הוא היה כתוב כמו פואמה. כשבאנו לעשות מזה ספר, מיקמנו את הילדים בעזרת האיורים בגן שעשועים, כאילו כולם נמצאים שם יחד באותו זמן. יצרנו עולם שמלא בעולמות עצמאיים – מהילד שהמחשבות שלו הן הר בארגז החול עד הילד שמדמיין לווייתן".
על הכריכה של הספר כתוב "אורן היה ילד שתקן". איך זה מסתדר עם אמן יוצר שמשמיע את קולו בכל כך הרבה דרכים?
"זה לגמרי מסתדר. הספר שלי מדבר על כך שילדים מספרים סיפורים בלי לומר אף מילה, על עולמות פנימיים. אני חושב שילדים ומבוגרים עם עולמות פנימיים גדולים צריכים להזין אותם. הדרך לעשות זאת היא בזמן של שקט עם עצמך, בהליכה, בחלום בהקיץ או בקריאה. אחר כך – במקרה שלי לפחות – תוך כדי בהייה אני שם לב שאני מספר סיפור בראש, ושאם 'אדוג אותו' אפשר לעשות מזה משהו – הצגה או מוזיקה או ספר.
"אמנם הייתי ילד ביישן, אבל היו לי המון מחשבות והייתי מודע להמון דברים סביבי. בגלל הביישנות לא לקחתי חלק בדברים, התבוננתי ממרחק".
ומתי זה השתנה?
"אני לא בטוח שזה השתנה במאה אחוז. כאדם בוגר אתה יכול לייצר לך עולם שנוח לך בו. אני חושב שאם עדיין הייתי הולך לבית ספר וצריך לצאת להפסקה ולשחק כדורגל, עדיין הייתי יושב על הספסל וקורא ספר. כי זה לא העולם שלי. בעולם שלי כמבוגר יש לי כבר את החברים שלי שדומים לי ואז אני חי בקומה שבה אני יכול להיות אקספרסיבי. אבל זה לא שהבנתי את סוד החיים ושעכשיו בכל מקום שאליו תזרקי אותי אני אהיה משתתף פעיל. אני משתתף פעיל רק בחיים שלי".
אורן לביא (42) נולד בחיפה ובגיל שנתיים עבר לתל־אביב, שבה הוא מתגורר לסירוגין עד היום. עם שחרורו מצה"ל כתב את מחזהו הראשון, "מקלות בגלגלים", שהוצג בתיאטרון עכו ("כבר אז עשיתי הכול – כתבתי וביימתי, השתתפתי והלחנתי"). בגיל 22 נסע ללמוד תיאטרון בלונדון. הוא כתב וביים את המחזה "Lighting the Day" שעלה באוף ווסט־אנד בלונדון, וזכה לביקורות מעולות.
"אני לא חושב שאני כותב לילדים ובטח לא למבוגרים. אני כותב לעצמי. אני יודע שזה מצחיק כשאני צוחק ואני יודע שזה מרגש כשאני מתרגש. אהבתי את הרעיון של חבורה של ילדים ששותקים".
כמו אמן ג'אגלינג
מלונדון עבר לניו־יורק, שם המשיך לכתוב ולביים מחזות, אבל אז החל לבעור בו הרצון להוציא אלבום. כדי להגשים את החלום הבא ולהתמסר למוזיקה עבר להתגורר בברלין.
מה פשר הצורך במעברים האלה: תל־אביב־לונדון־ניו יורק־ברלין?
"אני חושב שבאותה תקופה הייתי לא נינוח. בכל פעם שהרגשתי שהדירה שלי 'מלוכלכת' עברתי דירה. בכל פעם שהיה נראה לי שהגעתי למיצוי. לא ממש היו לי כלים של אדם בוגר ולא הבנתי שלא צריך להחליף סביבה כדי לעדכן את החיים שלי. בנוסף, אלו ערים שתמיד סקרנו אותי ורציתי לחיות בהן".
אתה גם במאי ומחזאי, גם מוזיקאי, גם סופר. מה התשוקה האמיתית שלך?
"בסוף הרצון הוא לספר סיפור. מאז שאני ילד סיפרתי סיפורים, בכל פעם בדרך שונה. היה לי פסנתר בבית אז כתבתי שירים שהם בעצם סיפורים, ובגיל מוקדם גם חיברתי סיפורים – שבגיל מבוגר יותר קוראים לזה ספרים. גם התיאטרון הוא דרך לספר סיפור.
"אני מסתכל על עצמי כעל אמן ג'אגלינג שתמיד יש לו כמה כדורים באוויר ואחד ביד. אתה תמיד צריך לשים עין על הכדורים שבאוויר כי את זה שאתה מחזיק ביד אתה מרגיש. צריך לשמור על איזושהי זרימה, כי אם לא, אחד הכדורים יעוף ותצטרך לרדוף אחריו".
ובכל זאת, בדרך כלל אמנים בוחרים בדרך אחת בלבד.
"בכל פעם שהחלטתי לבחור בדרך אחת נכנסתי לדיכאון. הייתה תקופה בניו־יורק שהחלטתי שאם אני רוצה להיות מחזאי כמו המחזאים שאני אוהב, אני צריך לוותר על מוזיקה, והוצאתי את הפסנתר שהיה לי בדירה. הייתי בחור צעיר ורציתי שהחיים שלי יעלו על המסלול הנכון – ומהר. אחרי חודשיים מצאתי את עצמי בדיכאון פיזי ממש על זה שאין לי את הפסנתר מתחת לידיים והבנתי שבלי מוזיקה אני גם אהיה מחזאי פחות טוב.
"יש איזה דיאלוג בין שלושת הכובעים שלי. הדיאלוג הזה מפרה כל אחד מצלעות המשולש שמקבלת הדהוד מצלע אחרת. הרבה פעמים היה לי רעיון לשיר שהפך לווידאו, או רעיון לסיפור שהוא בעצם שיר. ולפעמים אני נותן לעצמי תרגילים במודע. אני כותב תסריט ואני אומר: 'אם זה היה שיר, איך הייתי מצמצם את הרעיון שלו?' ועצם השאלה גורם לי לראות את הדברים מזווית אחרת, מחור מנעול אחר. זה לא פשוט להחליף כובעים, אבל זה מה שאני עושה, ואני מקווה שאף פעם לא אצטרך לבחור".
ובכל זאת, מה היה שם קודם, המוזיקה, התיאטרון?
"קשה לי לענות על זה. תמיד הייתי ילד שקורא המון ספרים, גם בבית הספר, בהפסקה. אחר כך אהבתי סרטים, אבל אז לא ידעתי שזה משהו שאני יכול לעשות".
להופיע מול חצי עולם
האלבום הראשון של לביא, "The Opposite Side of the Sea" , יצא לאור בגרמניה ובאנגלית. "יוטיוב היה אז בחיתוליו והתחיל הדיבור על 'וידאו ויראלי'. בגלל שלא הייתה לי חברת תקליטים גדולה מאחוריי ולא היה לי הרבה כסף, היה נראה לי שהדרך להגיע להרבה אנשים תהיה לעשות קליפ מיוחד".
הקליפ המיוחד שיצר לביא הוא "Her Morning Elegance" המרהיב, שצולם בטכניקת סטופ־מושן (טכניקה שבה האובייקטים מצולמים בעזרת מצלמת סטילס, כאשר החיבור בין הפריימים יוצר אשליית תנועה, ק"מ) והשיג עבור לביא בדיוק את מה שביקש. נכון לכתיבת שורות אלה, זכה הקליפ ללמעלה מ־32 מיליון צפיות ביוטיוב בנוסף למועמדות לפרס הגראמי היוקרתי.
איך זה להיות מועמד לגראמי?
"זה נחמד לזכות ולהיות מועמד לפרסים. כל אמן מחפש שהעבודה שלו תזכה להכרה. בסוף אני רוצה שכמה שיותר אנשים יאהבו את מה שאני עושה. הייתי שמח שהרבה ילדים יקראו את הספר שלי ושהרבה אנשים יאזינו לאלבום שלי. להיות מועמד לגראמי עוזר להגיע לדברים האלה. אני לא מתייחס למועמדות כנקודה שאני מנסה להגיע אליה, אלא כמקפצה למטרה שאני רוצה להגיע אליה. אבל שלא תביני לא נכון, מאוד שמחתי להיות מועמד לגראמי".
מקפצה נוספת הייתה הופעה בתוכנית האירוח המצליחה של ג'ימי קימל, שם ביצע לביא את "Her Morning Elegance" לצד בובת מפלצת אדומה. "זה היה מרגש. להופיע מול חצי עולם בשידור חי זאת חוויה שאי אפשר לעשות עליה חזרות. לכן דאגתי מראש שתהיה לי סצנה על הבמה שאהיה עסוק בה. הבאתי את הבובה ותכננתי כל מיני רגעים כדי להסיח את מחשבתי".
אבל גם אחרי ההצלחות האלו, הוא לא נח לרגע על זרי הדפנה. "אני כל הזמן מנסה ליצור המשכיות. הבעיה היא לא למצוא זמן להכול, אלא איך לא לבזבז את הזמן. אני מקדיש כמה שעות ביום לעבודה – אם זה לספר או לאלבום או לפרויקט וידאו. הרעיון הוא ששום דבר שקורה באותו יום לא יגזול מהכתיבה. זה לא קל אבל זה אפשרי. צריך לרצות לעשות את זה ולא להתעייף".
אתה כותב לעצמך, מביים את הקליפים שלך בעצמך, מה לגבי שיתופי פעולה? לכתוב לאחרים, או לאפשר למישהו אחר לביים לך קליפ?
"אני לא פוסל שום דבר, אבל זה צריך להיות שיתוף פעולה שאני מרוויח ממנו. האמת היא ששיתופי פעולה זה הדבר שהכי פחות מעניין אותי. אני כל כך רוצה להספיק לעשות דברים שלי שנראה לי שלעבוד עם אנשים אחרים גוזל לי זמן. אני כבר רוצה להיות בפרויקט הבא שלי".
ולמרות זאת, שיתוף פעולה כזה קרה באלבום האחרון של לביא, כאשר הזמרת והכוכבת הצרפתייה ונסה פאראדי הצטרפה אליו לדואט ולקליפ יפהפה בשם "Did You Really Say No" – וידאו ראשון מתוך טרילוגיה. "זה היה שיתוף פעולה מעניין. רציתי מישהי שהיא גם זמרת, גם שחקנית ושהקליפ ייראה כמו סרט קולנוע. הוא אמנם נמשך רק ארבע דקות אבל רציתי שיספר סיפור אהבה בין גבר לאישה. זה סוג של שיתוף פעולה שמאתגר את היצירה".
איך נוצר הקשר עם ונסה פאראדי?
"דרך חברת התקליטים שלי בצרפת. היה לנו מזל. שלחנו לה את השיר, היא במקרה הייתה פנויה ואהבה את זה".
ואיך הייתה העבודה מולה? היא הרי כוכבת ענקית.
"היא אישה אצילית. היא כוכבת מגיל עשר ויש לה התכונה שקיימת אצל הרבה אמנים מבצעים שצברו קריירה ארוכת שנים. היא יודעת לבחור טוב־טוב עם מי לעבוד – ואז היא מתמסרת. עם כל מיני אנשים שעבדתי איתם לאורך החיים, שיתופי פעולה זה דבר קשה, אבל היא פשוט נתנה לי לעשות מה שאני רוצה. שלחנו לה את השיר והיא חזרה אלינו ואמרה שזה יפה, סיפרה שהיא ניסתה לשיר קצת ושהיא מקווה שזה ימצא חן בעינינו. מין ענווה כזו.
"גם כשסיימנו את ההקלטות היא אמרה 'אני באמת אוהבת את זה, מקווה שתאהבו את זה גם'. ואותו דבר עם הווידאו: שלחתי לה את התסריט והיא אהבה אותו. היא באה לצילומים, ועל הטייק הראשון נתנה לי את מה שרציתי. זה היה שיתוף פעולה טוב ומקצועי, זה לא שהפכנו לידידים אחר כך או משהו כזה".
הקליפ השני של לביא מתוך הטרילוגיה, "Second Hand Lovers", נוגע בחוויה של גברים ונשים שעוברים ממערכת יחסים אחת לשנייה, כאשר כל סיבוב גובה מהם מחיר. לפני שבוע התבשר לביא כי הווידאו זכה בפרס קליפ השנה בפסטיבל ה־SXSW האמריקני היוקרתי, כשהוא מביס אמנים מוכרים בהרבה כמו אגדת המוזיקה ג'יי זי. הישג מרשים במיוחד בהתחשב בפערי התקציב העצומים בין השניים.
כפי שניתן כבר להסיק, האלבום החדש של לביא "Bedroom Crimes", עוסק כולו במערכות יחסים אינטימיות בין גברים ונשים. "האלבום קצת דומה לספר הילדים במובן של פורטרטים של אנשים, במקרה הזה זוגות, באמצע הלילה. הם נמצאים בעיצומו של מה שאני קורא לו 'פשע חדר שינה'. לא פשע פלילי אלא פשע של הרגש. הרי התנהלות שרוצה בתוצאה מסוימת היא בהכרח מניפולטיבית. אתה לא חייב לשקר, מספיק שאתה מתאים את עצמך לסיטואציה – כבר יש כאן איזה חטא קטן".
האלבומים שהוצאת עד כה היו באנגלית, יש לזה סיבה מסוימת?
"אני כותב גם בעברית, ובהמשך יגיע גם אלבום בעברית".
לא כותב לילדים
"ספר השתיקות (הממש חשובות!)" הוא לא ספר הילדים הראשון של לביא. את ספרו הראשון "The Bear Who Wasen't There" (הדוב שלא היה שם) הוא כתב באנגלית. הספר זכה להצלחה עולמית ותורגם ל־12 שפות. עברית לא הייתה אחת מהן.
איך זה קרה?
"בהוצאת הספרים העדיפו להוציא את 'ספר השתיקות' קודם, ואולי בצדק. הוא גם נכתב בעברית. הספר הראשון נכתב באנגלית אבל יצא קודם כול בגרמניה. רציתי לעבוד עם מאייר מסוים, וולף ארלברוך, שהוא מאייר מהולל ואייר המון ספרים שאני גדלתי עליהם. הוא הסכים לעבוד איתי, אבל התנה את ההסכמה בכך שנוציא את הספר בגרמניה קודם, בגרמנית. אני מקווה שעכשיו הוא גם יֵצא לאור כאן, בעברית".
עלילת הספר עוסקת בדוב שנקלע למצב משונה שגורם לו לא לזכור מיהו. "הוא מנסה למצוא משמעויות בדברים שהוא רואה, גם בעזרת דמויות שהוא פוגש וגם בעזרת הדהודים פנימיים של מה שנראה לו נכון. וכך הוא מרכיב לעצמו את המציאות שלו בכל רגע נתון".
הספר מיועד לילדים גדולים יותר? הוא נשמע מורכב.
"הקונספט מורכב, אבל הוא משתמש במילים פשוטות, והוא מצחיק ונעים והאיורים יפים מאוד. לדעתי הוא מתאים לכל הגילים. הוא קצת יותר ארוך, אבל ילדים אוהבים אותו – לכן גם תורגם לכל כך הרבה שפות. הוא גם עבר עיבוד לבמה ונכון לעכשיו יש בגרמניה חמישה תיאטראות שמעלים את העיבוד שלו".
ומה לגבי ספרים למבוגרים? זה משהו שאתה חושב עליו?
"אני לא יודע, אני חושב שלא בקרוב. אני אוהב לכתוב ספרי ילדים. האמת היא שהספרים שלי לא ממש פונים לילדים, במקרה בחנויות הספרים הם נמצאים על מדף ספרי הילדים כי העולם מחולק לקטגוריות. אבל הספרים האהובים עליי הם פו הדב, פיטר פן, הנסיך הקטן, עליסה בארץ הפלאות והספרים שכתב של סילברסטיין. אלה לא ממש ספרי ילדים, אלה ספרים שמצליחים להעביר באופן מאוד מזוקק חשיבה פילוסופית על החיים, בהיעדר ציניות מוחלט. זה משהו שאני מאוד אוהב. גם את סרטוני הווידאו שאני יוצר ילדים אוהבים מאוד.
"לא נראה לי שאני עושה הפרדה. חיים בי כל מיני אגואים. אני כל הזמן בן ארבע, בן שמונה, בן 15, בן 22. אני כותב לעצמי בכל מיני גילים שלי. ואני חושב שזה קורה לכל האנשים. כל בנאדם שיכול לשבת מול הטלוויזיה וליהנות מסרט מצויר של דונלד דאק – זה בגלל שבאותו רגע הילד בן השבע שבו תופס פיקוד.
"בואי נדמיין את האגו שלנו כמעגל כזה של פרצופים בגילים שונים, ובכל פעם פרצוף אחר נמצא בחזית. בני־מזל הם האנשים שבחזית שלהם נמצאות הדמויות הצעירות שלהם. לא הדמויות הדואגות, הכעוסות, העייפות. וזה לא ממש קשור לגיל. יש אנשים מבוגרים רבים שאת רואה שמי שמדבר איתך זה הילד שבהם. ויש ילדים שמי שמדבר זה הקלאפטע הזקנה. נראה לי שאצלי, לפחות בזמנים של שקט, מי שמדבר זו הדמות הצעירה, הילד. ובזמן לחץ יוצא המבוגר, שהוא לא ממש מעניין. התפקיד שלו הוא רק ניהול – לדבר על חברת התקליטים, עם היחצנית. הדמויות הצעירות שלי הן האחראיות על הסינרגיה עם העולם. במקרה שלי זו היצירה".
