יש משהו חמים כל כך בחזרה לטקסטים של א"ב יהושע. ממש כמו רקלה לוצאטו, גיבורת "הבת היחידה", גם הקורא חש כאילו הוא שב אל בתיהם של הסבים והסבתות שלו, מקום שבו מאירים לו פנים תמיד ומקומו מובטח, מעבר לכל ויכוח או מחלוקת. אבל החמימות של יהושע, שהיא חמימות כנה, מסתירה הפעם יצירה קודרת מאוד, ודווקא יופייה של הגיבורה, נועם הליכותיה ואומץ לבה, מעצימים את העצב שחש הקורא עם סיומה.
נתחיל במצבה המשפחתי של רקלה, שאיננה רק בת יחידה להוריה, אלא גם נכדה יחידה של שני זוגות הסבים שלה, שהאחד מהם קתולי והשני יהודי. מה משמעות הדבר? האם זהו פרט סתמי שמספק לנו המחבר, או שמא יהושע מזהיר את התרבות המערבית מפני כיליונה ההולך וקרב?
אין זו הפעם הראשונה שבה עוסק יהושע בתרבות שחולפת מהעולם. כבר ב"מסע אל תום האלף" סיפר לקוראיו על ראשית קיצה של התרבות היהודית־מזרחית, גם אם בדיעבד, כשהוא מתאר ברקע את מאבקה של היהדות בנצרות. את המאבק בין יהודים לנוצרים תיאר באמצעות הסצנה שבה הרופא המומר מסמן באצבעו ימינה ושמאלה, מי לחיים ולמי למיתה, ואומר שילדיו הנוצרים יחיו וילדי היהודים ימותו, במין תמונה מחרידה שרומזת לתפקיד שמילא דוקטור מנגלה באושוויץ. המאבק בין תרבות אשכנזית לתרבות יהודי המזרח מסתיים ב"מסע אל תום האלף" בצורה הרבה יותר מפורשת. יהושע הוציא את גיבורו בן עטר, הסוחר המצליח מטנג'יר, למסע שבסופו עימות בין הזהות היהודית־אשכנזית לזהות היהודית־מזרחית, בוויכוח על החרם שהטיל רבנו גרשום על נישואים עם אישה שנייה. סופו של המסע בניצחון החרם האשכנזי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תובע את "שוברים שתיקה" ומדבר: "אנשים התחילו לחשוד בי"
– תעשיית הטקסטיל העתיקה של עם האצולה
– תנו לנשום: ביו"ש דורשים את החלת חוק אוויר נקי
אבל דומה שבספר הנוכחי זונח יהושע את הוויכוחים הבין־דתיים והבין־עדתיים, ובהצבתה של רקלה – נכדתם של היהודים והקתולים גם יחד – הוא מבשר לקוראיו על קיצה של התרבות המערבית. ייתכן אמנם שרקלה תחיה אחרי הוריה, אבל בוודאי שלא תישא את שמותיהם, שכן אישה בדרך כלל מוותרת על שם המשפחה שלה למען שם המשפחה של בעלה. התרבות היהודו־נוצרית, שרקלה מייצגת אותה, תיתם לגווע. הימחות השם היא קללה עתיקה כידוע, ולא רק בקרב יהודים, ובמשתמע מהדברים, השם "לוצאטו" עתיד לעבור מהעולם. עוד אשוב להידרש בהמשך לשם כמייצג זהות.
עלינו לשבח
לא רק הבחירה בעץ המשפחתי המידלדל מייצגת בעיניי את סופה של התרבות המערבית. גם הבחירה בוונציה כמרכז התרחשות העלילה מסמלת זאת, ולא רק ישירות, אלא בעיקר באמצעות זכרן של יצירות אחרות שהעיר משמשת להן רקע. ונציה היא אתר שמשמש סופרים רבים, עוד מראשית המאה העשרים, לסמל את התנוונותה ושקיעתה של אירופה, כמו למשל ב"מוות בוונציה" של תומאס מאן, או ב"מכתבי אספרן" של הנרי ג'יימס. ייתכן שגם יהושע בחר למקם בה את עלילת ספרו, כדי לקשור את השקיעות התרבותיות הקודמות שתוארו בספרות על רקע העיר הזאת, עם זו שהוא מציג כעת.
האומנם עלילת "הבת היחידה" מסמלת חזון אפוקליפטי קודר על התרבות המערבית המתנוונת בין זהויותיה המתחלפות, או שמא מדובר בסיפור משפחתי שבמרכזו ילדה מקסימה? זו גדולתו של יהושע, שממש כמו ברומן הראשון שלו, "המאהב", שבו עסק בחברה הישראלית שאחרי מלחמת יום הכיפורים, והציב במרכזו את דפי, הגיבורה הנהדרת שמלווה אותי מאז, גם "הבת היחידה" הוא שיקוף משפחתי של זהות יהודית הנקרעת בין ארץ הקודש ובין איטליה – מדינה שבה שוכן הוותיקן, מרכז החיים הקתוליים. והילדה היפהפייה רקלה מגלמת את שני העולמות הללו בעצם ישותה.
ההתלבטות בין שני העולמות אינה שמורה רק לרקלה, אלא משותפת גם ליתר המשפחה. כך למשל מתמודדת איתה הסבתא הקתולית שלה: "ואף שמשפחת לוצאטו אינה מקפידה על כשרות, סבתא פאולה בכל זאת חוששת להכשיל אותם באיזו הפרה של איסור דתי נסתר, ולכן היא ממציאה מאכלים שיעקפו מהמורות אשר כרו רבנים במשך הדורות. במשך השנים השתכללה בתבשילי דגים, בפסטות בכל מיני צבעים, במרקים חמים וקרים, בסלטים עשירים ובקינוחים זוהרים" (עמ' 49).
רקלה היא נערה בגיל בת מצווה כמעט, שאמה התגיירה, הסבא שלה קתולי מאמין ואביה יהודי. לא רק סבתה של רקלה מתמודדת עם יהדותה של נכדתה, אלא גם סבה. בחגיגת בת המצווה שלה אמורה רקלה לומר את תפילת "עלינו לשבח", וכשהיא מבקרת בבית הסבים לארוחת חג המולד היא מציעה לשיר לפניהם את התפילה ולתרגם להם את הנאמר בה. כשהם מקבלים את הצעתה היא שרה להם: "עלינו לשבח לאדון הכול, לתת גדולה ליוצר בראשית, שלא עשנו כגויי הארצות, ולא שמנו כמשפחות האדמה. שלא שם חלקנו בהם, וגורלנו ככל המונם. שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע. ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים…". אבל כשהיא רוצה לתרגם לסבא הקתולי שלה את המילים הללו, המבזות את דתו, היא נתקעת. הוא אמנם סבא גוי, אבל היא אוהבת אותו ולא רוצה להעליב אותו. ומכיוון שהיא באמת ילדה מקסימה, בסופו של דבר היא גם מבקשת מהרב אזולאי שמדריך אותה להחליף את הברכה הזאת בברכה אחרת, שלא תבזה שום חלק במשפחתה.
דוק של עצבות
גיבוריו של יהושע מעוצבים, כרגיל, ביד אמן. כמעט הייתי נסחפת לומר ביד של עושה ויטראז'ים, שכן הדמויות המשתקפות באמצעות המאפיינים השונים מגלות שלל זהויות: לרגע נדמה שההשתקפות שלהם בעלת צבע אחד, ובמשנהו בעלת צבע אחר. כזה הוא לדוגמה שמה של הגיבורה רקלה לוצאטו; לוצאטו הוא אמנם שם יהודי אופייני, אבל השם אינו מעיד על יהדותו של מי שנושא אותו דווקא, שכן השם מקורו באב, והיהדות מקורה באם.
זמנה של עלילת הספר סמוך לחג המולד, ימים של התרגשות בעולם הנוצרי. בבית הספר שבו היא לומדת רוצים שרקלה תגלם את אם הא־לוהים במחזה שהם מעלים, אבל אביה, שאינו איש דתי דווקא, אוסר עליה באיסור חמור לעשות זאת, שכן המחזה אמור לעלות בתוך קתדרלה, והוא אינו רוצה שבתו תשתתף בו, אולי משום שהוא חושש שיופייה של הכנסייה ימשוך את לב בתו.
אבל לא שמחת הלידה מעסיקה את בני משפחת לוצאטו היהודים, אלא דווקא אימת המוות, שכן גידול התגלה במוחו של אביה של רקלה. רופא טורקי אמור לנתח אותו באחד מימי החג בבית החולים בוונציה, ומחלתו של האב היא שמניעה את העלילה ומכתיבה את צעדי גיבוריה. האומנם יצליח האב לשרוד את הניתוח המסובך בראשו ולשוב לעשתונותיו, לפיקחותו ולחריפותו? גם אם כן, הקץ רק יידחה, שכן נראה שגורל שמה של משפחת לוצאטו נחרץ מראש לעבור מהעולם, ועל כן דוק של עצבות משוך על היצירה הזאת מראשיתה.
חיבוק בצלילה לתהום
יהושע פועל בספר הזה לא רק כסופר שמספר סיפור, אלא גם כמי שמעורר זיכרונות לסיפורים שכתב בעבר ולדמויות ששיבץ בהם: את בן עטר, גיבור "מסע אל תום האלף" כבר הזכרתי, והשנייה שהזכרתי היא דפי, הנערה החיפאית המביטה באיש שמתקתק במכונת כתיבה מעבר לוואדי – גיבורת "המאהב", הרומן הראשון שלו. גם היא, בעצם, בת יחידה, הדומה במידה רבה לרקלה. אלא שדפי, אף שנבראה בימים הנוראים של אחרי מלחמת יום הכיפורים, נשאה עמה איזו חיוניות לוהבת ארץ־ישראלית מאוד, רחוקה ומעוררת כיסופים. לעומתה רקלה, גיבורת "הבת היחידה", נושאת עמה בשורה קשה ושתוקה של גלות ושל אובדן זהות ושם, דווקא בהווייתה המלבבת שאיום השקיעה מתהפך מעל ראשה.
יצירות מופת, שלא לומר מיתוסים, מתארים לעיתים קרובות מאבק בין שני כוחות קרובים זה לזה, ששניהם בני אותו מין. כמו קין והבל, כמו רחל ולאה, או כמו מקבת ובנקו, כאשר היצירה הספרותית מספרת כמובן את סיפורו של מי שידו הייתה על העליונה. אבל "הבת היחידה", בכל יופיו, אינו תיאור של מאבק בין שני כוחות, כי אם חיבוק ששני הכוחות הללו מחבקים זה את זה בצלילתם לתהום.
מכיוון שיהושע התראיין בהרחבה על אודות מצבו הרפואי, דיבר עליו בגלוי ואף אמר ש"הבת היחידה" הוא ספרו האחרון, לא נותר לי אלא לקוות שהיצירה העגמומית הזאת, שחשכת החורף האירופי עוטפת אותה וחודרת אליה, לא תהיה יצירתו האחרונה, ושקוראיו יוכלו להתענג על כתיבתו עוד שנים רבות.
הבת היחידה
אברהם ב. יהושע
הספריה החדשה, 2021, 165 עמ'
