אפוקליפסה אף פעם: כתב אישום חריף נגד הארגונים הירוקים

מפעם לפעם נשמעת טענה מצד פעילי סביבה ירוקים, מדוע הציבור הדתי, הימני או השמרני איננו מצטרף אליהם, שהרי השמירה על כדור הארץ צריכה להיות משותפת לכולם. שמירת הסביבה אכן צריכה להעסיק כל אחד ואחת מאיתנו, והיא מעסיקה גם אותי באופן אישי, אבל תחילתה של תשובה לשאלה הנוקבת הזו עשויה להימצא בספרו של מייקל שלנברגר, שהוא למעשה כתב אישום חריף נגד עשרות ארגונים ירוקים.

אף שארגונים מהסוג הזה נוהגים להצהיר כי הם א־פוליטיים, וייתכן שברמה הבסיסית אכן זה המצב, לפי שלנברגר, בשורש הדברים עומדות דאגות שאינן קשורות לטבע בלבד. לפעמים אלו כוונות טובות שמחמיצות את המטרה, ולעיתים הן נובעות מאג'נדות ותפיסות עולם שונות. הספר מציג דוגמאות רבות ומפורטות לטענה הזו. כל פרק מתחיל בסוגיה "ירוקה", מציג את דעות הארגונים הירוקים בנושא, ואחר כך מפריך אותן בזו אחר זו. בין הנושאים: השימוש בקשיות פלסטיק, מצבם של יערות האמזונס, ייצור חשמל בחוות רוח ושמש, אכילת בשר ועוד.

חשמל הוא מצרך בסיסי

ניקח למשל את הצורך הדחוף לספק חשמל אמין למדינות עולם שלישי. קונגו מוזכרת כדוגמה למדינה שהכפרים שבתחומה חיים ללא חשמל כמעט. במדינה שמספר התושבים בה עולה, גם הצורך באנרגיה עולה. קונגו היא מדינה עשירת מחצבים, ותחנת כוח או סכר עשויים לפתור בעיות חשמל לעשרות כפרים, מה שימנע כריתה והבערה של עצים רבים.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תובע את "שוברים שתיקה" ומדבר: "אנשים התחילו לחשוד בי"
– תעשיית הטקסטיל העתיקה של עם האצולה
– תנו לנשום: ביו"ש דורשים את החלת חוק אוויר נקי

אולם פעילות "ירוקה" נגד מיזמי אנרגיה אלו מונעת הקמה של תחנות מסוג זה. אכן, יש מקום לחשש ממיזמים כאלו במדינות עם משטר מפוקפק, שעלולים לגרום להרס סביבתי, להזרים מיליונים לכיסי יזמים ולהשאיר את האוכלוסייה המקומית באותו מצב בדיוק. אולם לדברי שלנברגר, במקרים רבים הלחץ הפוליטי על חברות אירופיות או אמריקניות להימנע מפרויקטים מסוג זה, גורם לכך שבסופו של דבר המלאכה מופקדת בידי חברות סיניות ורוסיות, ומולן יכולת הפיקוח גרועה בהרבה.

גם אנרגיית השמש אינה מנוצלת בצורה מיטבית. האנרגיה עצמה אמנם חינמית, אולם החוות הסולאריות דורשות מרחבים עצומים, פוגעות קשה בחיות הבר ואינן מספקות תפוקה מספקת ביום מעונן – כך שאין אפשרות לסמוך על מקור אנרגיה זה. בעיה קשה לא פחות היא איכות הפנלים הסולריים, התופסים נפח רב, מכילים מתכות רעילות, דורשים טיפול נכבד בגמר חייהם ומכסים את ההשקעה הראשונית אחרי שנים רבות. בעוד דודי שמש על הגגות הם פתרון טוב ויעיל לצורך נקודתי, חוות ענק כגון חוות אשלים בנגב כרוכות בבעיות סביבתיות רבות.

ארגונים ירוקים יטענו שדרושים עוד מחקר ושיפור טכנולוגי לייעול תחנות הרוח והשמש. ייתכן שכדאי להשקיע כסף במחקר זה, אולם המיליארדים שהושקעו כבר בפרויקטים שונים אינם מפצים על הצורך הגובר בחשמל. חשמל צריך להיות אמין, זמין ויציב. זו הדרישה הבסיסית, והפתרון היחיד שמספק דרישה זו ואינו מתבסס על שריפת פחם או גז – כורים גרעיניים – נתקל בהתנגדות קשה מצד גופים ירוקים. אחרי אסונות צ'רנוביל ופוקושימה אפשר להבין את ההסתייגויות, אך שלנברגר טוען, ומביא שפע מקורות לטענותיו, כי הנזק חמור פחות מהנזק של השבתת עשרות כורים והחלפתם בתחנות לא יעילות. את אותם מיליארדים, לטענתו, עדיף להשקיע בשדרוג ושיפור התחנות האטומיות.

דוגמה נוספת היא בתחום השקיות, וכאן אספר על התרשמות סובייקטיבית שלי. כחלק מהאופנה הירוקה, מסעדות רבות שולחות את המזון בשקית נייר או אל־בד. עשרות אלפי העובדים שמזמינים יום יום משלוח, מקבלים שקית רב־פעמית שאין להם שום צורך בה. במקום שקית ניילון פשוטה, שתשמש גם כשקית אשפה לשאריות, נשלחת שקית רב־פעמית שאין לה שימוש ותיזרק בעצמה. אפילו אם השקית מושלכת לפח המחזור, עלות המחזור גבוהה עשרות מונים מהעלות של שקית הפלסטיק; לא רק העלות הכספית, אלא גם "עלות" זיהומית מבחינת החשמל והשינוע.

מסעדות רבות הפסיקו לשלוח באופן אוטומטי כלים חד־פעמיים מפלסטיק, וזה דווקא צעד נכון. לרוב האנשים באמת אין צורך בכלים אלו. כשלעצמי אני עדיין רוכש שקיות פלסטיק פשוטות, כי את האשפה צריך לזרוק לפח איכשהו. הספר כולל אזכור נרחב לסוגיית הפלסטיק ומעלה טענות שונות מאלה שאנו רגילים לשמוע, ועיקרן הוא שהפלסטיק אינו אויב הסביבה מספר אחת.

מירוק רגשות אשמה

הספר מתאר כאמור גם את תפיסות העולם שמניעות חלק מהארגונים, ואלו שמוצגות בו הן קיצוניות למדי. נראה שבארץ מחזיקים בהן פחות, בוודאי ביחס לארה"ב. גישה קיצונית היא כזו שמציבה את הטבע בחשיבות העליונה, ורק אחריו מגיע האדם. אלא שבסופו של דבר אין אפשרות להחזיר את הגלגל לאחור ולחזור למערות, לשריפה מסיבית של עצים ופחם או לקפיאה בחורף. דרישות האנרגיה רק יגדלו.

תפיסה אחרת שאנו שומעים יותר ויותר, היא שיש יותר מדי אנשים בעולם, וכי אנו עומדים בפני התפוצצות אוכלוסין. אנשים מצהירים שלא יביאו לעולם יותר משני ילדים ולפעמים אף נמנעים מכך לחלוטין, בשל המחיר הסביבתי. שלנברגר מכנה זאת התפיסה המלתוסיאנית – על שם תומאס מלתוס, שבסוף המאה ה־18 חזה אסון עולמי בשל התפוצצות האוכלוסין, תחזית שכידוע לא התגשמה.

אכן, הגידול באוכלוסיית העולם מביא עימו אתגרים, אולם דווקא במקומות העניים ביותר, שבהם גם הילודה הגבוהה ביותר, נדרשת אספקה מהירה של אנרגיה רבה כדי להעלות את רמת החיים. העלאת רמת החיים מצידה תביא בהכרח, כפי שקרה בכל העולם, גם לירידה בשיעור הילודה ובנזק הסביבתי.

טענה נוספת גורסת כי רק מה שטבעי הוא טוב. לפי שלנברגר זוהי תפיסה בעייתית, שכן אין למשל דבר טבעי יותר משריפת עצים. כך עשו אלפי שנים. גם השימוש בחומרים מהחי תרם להצלת החיות. פילים היו נכחדים מזמן בקצב השימוש שהיה בשנהב לפני מאות שנים. לא שאין מה לשפר בתחומים אלו, אולם הנחת העבודה חייבת להיות שיש למצוא תחליף טוב יותר לכל דבר, ולא תחליף שהוא טוב יותר רק בתיאוריה ולא למעשה.

מקריאת הספר עולה הרושם שתנועות הירוקים תוקפות כל פתרון באשר הוא. סכר? לא טוב. טורבינות רוח? גרוע. פצלי שמן? רע. אנרגיה גרעינית? איום ונורא. אכן, לכל סוג של אנרגיה יש חסרונות, אולם התנגדות טוטלית, ללא עריכת שקלול כלשהו, לא תקדם פתרון. מישהו יכול לדמיין את מצרים ללא סכר אסואן? אולי רק עם רבע מהאוכלוסייה.

פרק נוסף בספר מראה שרבים מהידוענים המטיפים בשער בנושא האקלים, לא שינו דבר באורח חייהם. רובם ממשיכים למשל לטוס במטוסים פרטיים. הם אולי תורמים כספים, אבל כסף לא יכול להביא לחיסכון בפחמן, רק למרק את רגשות האשמה. הספר מביא דוגמאות רבות לכך שהתנגדויות המוצגות כדאגה לסביבה נובעות מאינטרסים הפוכים.

יותר גידולים בפחות אדמה

גרטה טונברי (כך בספר), הנערה השוודית שהתפרסמה כמובילת מאבק עולמי בסוגיית האקלים, מתוארת בספר כמי שליבתה רגשות פחד וחרדה בקרב בני נוער רבים – בהם בתו של המחבר – בדיווחיה כי מיליארדים הולכים למות. את ההפחדות הללו יש להפסיק, טוען שלנברגר, מה גם שרבות מהן אינן מבוססות.

העולם מתחמם, הקרחונים נמסים, חיות הבר מתמעטות וכך גם יערות האמזונס, ובכל אלו אכן צריך לטפל. אלא שעל פי שלנברגר גישת הארגונים הירוקים נכשלה בכך כישלון חרוץ, ולפיכך הוא מציע דרכים אחרות להתמודד עם משבר האקלים. קודם כול – יש להתכונן אליו במידת האפשר. הצפי לעליית פני הים ידוע, ואם הולנד מצליחה להסתדר לא רע כשרוב שטחה מתחת לפני הים, גם מקומות אחרים יכולים. ההשקעה הכספית העצומה צריכה להיות מנותבת לניצול יעיל של משאבים. על קרקעות פוריות יש לגדל מזון בשיטות יעילות ובעזרת מיכון תעשייתי, מה שידרוש הרבה פחות יחידת שטח לקילוגרם מזון וישחרר אלפי קילומטרים רבועים לשימוש טבעי של יערות. מאבק מוצלח בסוגיית האקלים, עובר דרך שיפור התנאים באזורים העניים.

פרט לאלה, שלנברגר חוזר ומציע את האפשרות היחידה לדעתו והיא אנרגיה גרעינית, שהיא הזולה ובעיקר היעילה ביותר מבחינת כמות האנרגיה המופקת מהשטח ומחומרי הגלם הנדרשים. בעידן שבו כלי הרכב – מכוניות, משאיות ואוטובוסים – עוברים להיות חשמליים, הזיהום יתרחק ממרכזי הערים, אולם תחנה גרעינית תרחיק את הפליטות גם מאזורי התחנות עצמן, בדרך כלל באזורי עוני.

אג'נדה אינה עניין שלילי בהכרח, אלא שיש להיות מודעים לקיומה. גם הוצאת שיבולת מונעת מאג'נדה, ולכן יש לקרוא גם ספר זה בעין ביקורתית. ועדיין הוא ראוי לתשומת לב רצינית, שכן טענותיו מגובות באסמכתאות מרובות. יש לדון בדברים לגופם ולתת את הדעת עליהם, מתוך מטרה משותפת לכולם – למצוא פתרונות אמיתיים ויעילים לבעיות האקלים והסביבה.

אפוקליפסה אף פעם
כיצד הירוקים מנציחים עוני ופוגעים בכולנו
מייקל שלנברגר
מאנגלית: יובל סימן טוב
שיבולת, 2021