הפסיכואנליטיקאי וילפרד ביון כתב על ה"סזורה" – החיתוך, זה שמתחייב כדי לצאת מן הרחם אל העולם, וחוזר על עצמו בהמשך בפתח כל לידה סימבולית ונפשית. כשהרגל מחפשת את דרכה במעבר בין גדה לגדה, אנו חרדים, לדברי ביון, מפני "שינוי קטסטרופלי", שמא ניפול בתהום המעבר, ולא פחות מפחיד מכך – נגלה שבמציאות החדשה שלעברה אנו צועדים מצפה לנו אסון. אכן, מצבי סף הם מצבים מאיימים: המצב הקודם כבר לא רלוונטי, המצב הבא טרם גילה את פניו.
כולנו נמצאים כבר שנה במצב סף. אנחנו יודעים, או לפחות מקווים, שהקורונה לא פה כדי להישאר לנצח. כמו נוסע פוטנציאלי על מזוודות, ארזנו את הרגלי חיינו ואנחנו מצויים בעמדת המתנה. הקפאנו את החיבוקים, את הנסיעות, את אשליית הביטחון שמלווה את ימי השגרה. הוקפאו גם הערבויות לכל מה שסמכנו עליו. הכול מוטל בספק, הכול תלוי על בלימה.
ואם לא די לנו בכך שהנפש לא יכולה לשאת המתנה שגבולותיה אינם ברורים ועתיד לוט בערפל, הרי שגם ההווה מעוצב כמו הסיוטים הכי גדולים שלנו: סכנת חולי ומוות הכרוכה בחוסר ודאות באשר לאמצעי ההתגוננות הנדרשים, ספק עמוק ושורשי בהוראות, בהנחיות ובדמויות השומרות, שממש כמו בחלומות ביעותים, פרצופן השומר וחיוכן נוסך הביטחון מתחלפים בפניהן של דמויות מנצלות ופוגעות.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מלחמות בוץ: הציונות הדתית עותרת נגד ימינה
– ראש הממשלה מאשר: נערכים חיפושים אחר גופתו של אלי כהן ז"ל
– היורשת המפוקפקת של "פולישוק"
התמוטטות הסדר
בחודש מרץ הקודם נסגרנו בבתים. שבתי אז מגרמניה היישר לבידוד, וכתבתי על האסוציאציות שלי לחוויותיו של אבי מהגטו. גם בקליניקה שמעתי ממטופלים לא מעט הדים דומים של זיכרונות או סיפורים שהודחקו במשך שנים, וצפו נוכח השילוב של חרדת המוות ודרישת ההסתגרות. במקום "ביתי הוא מבצרי", קיבלנו תחושה של "ביתי הוא כלאי".
תוך זמן קצר התעוררה בציבור תחושה קלאוסטרופובית קשה. קלאוסטרופוביה היא פחד ממקומות סגורים, שהאקדמיה ללשון העברית תרגמה כ"בַּעַת סֶגֶר", תרגום שמעולם לא היה רלוונטי כל כך. פסיכואנליטיקאי בשם דונלד מלצר כתב על תופעת ה"קלאוסטרום", שלפיה אצל כל אחד מאתנו קיימת פנטזיה של חזרה לתוך גוף האם שממנו נולדנו. אלא שעם הגעגוע לגן העדן הרחמי, פוקדת אותנו גם האימה הכרוכה בזכר המקום הסגור שכולנו יצאנו ממנו פעם לאוויר העולם; שהרי הפעם הבאה שבה אנו אמורים למצוא עצמנו במצב דומה היא כאשר "לעפר נשוב".
יתרה מכך, במצבי חרדה הנפש האנושית אוהבת לסדר את העולם באופן קוטבי ומוגדר היטב. לקבוע בנחרצות מי טוב באופן מוחלט ומי רע באופן מוחלט, מי לנו ומי לצרינו. עמדה זו, שאני מכנה "העמדה המסרבת למציאות", נחשבת פרימיטיבית יותר מבחינה נפשית, שכן יש בה סירוב עמוק לראייה מפוכחת ש"מסכינה עם המציאות" ומכירה במורכבותה.
אלא שבקורונה, אפילו הזכות לסגת לעמדה בינארית זו, שבה העולם לכל הפחות מסודר בדמיוננו בשחור ולבן, כאשר "אנחנו" הטובים ו"הם" הרעים – גם היא נגזלה מאיתנו. שהרי כל אחד מאיתנו הוא גם בחזקת מצוי בסכנה וגם בחזקת זה המציב בסכנה את זולתו. אדם יוצא לכיכר העיר לשתות קפה כקורבן של המגפה, ונעצר בגין הפצתה.
הגבלת התנועה והדרישה להיסגר בבתים – גם מבלי להיכנס לשאלת הצדקתה – גבתה מחיר יקר. משפחות שנאלצו להסתופף במשך שבועות וחודשים תחת אותה קורת גג נקלעו למתחים הולכים וגואים, האלימות במשפחה גברה, ולצדה גברו באופן בולט רמות החרדה והדיכאון. הפניות לשירותי בריאות הנפש הציפו את המערכת. האבטלה והמשבר הכלכלי התחברו לסגירוּת בבית, והגבירו את הסינדרום שמכונה בפסיכולוגיה "חוסר אונים נרכש". משמע, ככל שאנו מאבדים שליטה כך אנו למדים שאין בכוחנו לשנות את המציאות, זה בתורו מרפה את ידינו וכך הלאה במעגל קסמים שלילי.
אכן, ראינו גם תופעות אחרות, מעוררות השראה והתפעלות – של פרץ יצירתי, יוזמות מרגשות של הושטת יד ברמת הפרט והקהילה, חלופות שגרה משפחתיות שתרמו לתחושת אינטימיות וקרבה שלא היו קודם לכן ועוד. לצד אלה היו גם תת־קבוצות שהתעלמו מן ההנחיות ושילמו מחיר בהדבקה ותמותה גוברת. מה שהגביר את ההבנה, והמצוקה הנלווית לה, שאפילו כשאין סגר ובידוד – מוטב להישאר בבית.
ועכשיו אומרים לנו – הנה, תכף זה נגמר, בעוד זמן קצר תהיו כולכם מחוסנים ותוכלו לצאת מן הבתים ולשוב לחייכם. וראו זה פלא, ברחובות לא נשמעות קריאות צהלה, ואפילו לא אנחת רווחה בחדרי חדרים. הכיצד?
מסתבר שלא בקלות משתחררת למידה אינטנסיבית כל כך, מאיימת כל כך, בדבר סכנת המוות הכרוכה ביציאה החוצה. יום יום אמרו לנו: בחוץ מסוכן. התרגלנו להימנע, להתחבא, לא להתחבק, לא להתגודד, ללמוד בזום, לשמוע הרצאות בנעלי בית, להזמין אוכל בטלפון. אפילו בקורונה עצמה אמרו לנו שאם רק אפשר, עדיף לטפל בבית. וכך, במקביל לבעת הסגר שלנו, הפכנו לאגורָפוביים. פירוש המילה "אגורה" ביוונית – כיכר השוק, ו"פוביה" – פחד.
היום־יום שלנו בקורונה מזכיר את שגרת יומו של אדם אגורפובי: הוא פוחד לצאת מהבית. מדוע לקחת סיכון? בבית הוא מרגיש מוגן ובטוח. בחוץ אורבות סכנות לרוב, בתחפושות תמימות: אפשר להיפגע ממכונית, להחליק ברחוב, לטעות בדרך, לפגוש דמויות מאיימות וכמובן להידבק במחלות. בבית אנחנו שולטים במרחב, מכירים כל פינה, מוגנים. ועכשיו אומרים לנו: צאו. באמת? אבל כבר השתכנענו שקר שם בחוץ, שהסכנה אורבת, שאין לדעת. נדמה שאנחנו זקוקים לחיסון כנגד מצבנו הקלאוסטרו־אגורפובי, שמזהיר אותנו באופן בלתי אפשרי: בבית נשתגע, בחוץ נמות.
יודעים שאיננו יודעים
אף קהילה לא יוצאת בקלות מתחושת איום לעבר תחושת ביטחון, ללא אמון במנהיגיה. בשל הכאוס המוחלט השורר ברמת המשטר והאכיפה, בעולם בכלל ובארץ בפרט, ההזמנה לצאת החוצה מלווה במה שהפך עם הזמן לספק טראומטי – אף מילה אינה נתפסת כאמת שניתן לסמוך עליה. חרושת האינטרסים, המניפולציות, השקרים והדיס־אינפורמציה, חרצה בנו פצעי ספק שפגעו ביכולת השיפוט שלנו.
הדבר המבהיל הוא שאנחנו יודעים שאיננו יודעים. אנחנו מבינים שהמציאות הפכה לחלום ביעותים שבו הרעים משתמשים בז'רגון של הטובים, כולם אומרים אותם דברים, ואיך נבדיל? דיבור בשם ערכים, בשם מושגים כ"הצלה" ו"בריאות הציבור", שימשו מהלכים פוליטיים חסרי שחר. איום המגפה וחוסר האמון בהנחיות פעלו לאותו כיוון – תחושת סכנה משתקת. ייקח זמן עד שנחלים לא רק מן הנגיף הביולוגי אלא גם מן הנגיף הפוליטי שחדר לגופנו ולנשמתנו, בדמות הספק של אדם שמהלך בחדר מראות מתעתע.
ממחקרים עם חולדות, שהן חיות חכמות מאוד שמשמשות את מעבדות המחקר לפסיכולוגיה שנים רבות (שאלה בפני עצמה איך זה עדיין מותר בימינו), אנחנו יודעים שהמצב שמעורר את הבלבול החמור ביותר הוא הנחיות לא צפויות. כשחולדה מקבלת הנחיות רנדומליות, מקריות, ללא שום שיטה ברורה ועקבית – היא עלולה לפעול בניגוד לאינסטינקט ההישרדות שלה באופן שיוביל למותה, משום שאינה יודעת כיצד להתארגן מול המציאות. נראה שאנחנו במצב מעט דומה. אנחנו מבולבלים באופן עמוק ומטילים ספק בכול. מה עדיף? להסתגר או לצאת? מה ומי ישמור עלינו?
תיאוריות קונספירציה מרחיקות לכת לגבי החיסון מעידות על כך היטב: אנחנו שפני ניסיונות של חברות התרופות? אולי הן אפילו משתפות פעולה עם האח הגדול שהשתיל בנו שבב וכעת מפקחים עלינו בכל רגע? בעבר יכולנו לאשפז במחלקה פסיכיאטרית על מחשבות מסוג זה. היום הן נבלעות בבליל הניסיונות מכמירי הלב להבין את פני המציאות ולהתחיל לצעוד בתוכה מחדש.
ואחרי כל זה, אני אופטימית. המין האנושי יצא ממצבים קשים יותר, ואני מאמינה שבקרוב הנפש תיזכר, אם אינה מתחילה להיזכר כבר בימים אלה, שבמטוטלת בין חולי לבריאות – הגיע תורה של הבריאות. כמו הפיקח שנחלץ מצרות שהחכם אינו נכנס אליהן, כך לאורך ההיסטוריה תעצומות הרוח האנושית מוצאות מזור לעוולותיה. חלק מן החרדה קשורה באשליה שהמצב אמור לחזור לקדמותו, אבל הנפש יודעת שאין בנמצא אפשרות כזאת. כאבנו, התאבלנו, למדנו כל כך הרבה השנה, ומעבר לתהום מחכה לנו מציאות חדשה, שעלינו להפנות אליה מבט סקרני ובוגר כאחד, המשלב יצירתיות, אומץ וסבלנות.
הסיבה לכך שרגלנו מהססת לעשות את הצעדים הראשונים החוצה מאימת השנה החולפת, היא לא פחדנות ולא פינוק ("כבר התרגלתי", "זה כל כך נוח", אנחנו אומרים בטון מתחטא) אלא צורך מוצדק של המערכת הנפשית לאתחל את מסד הנתונים שלה. תוך זמן מה היא תזהה את פני המציאות, תחשב מסלול מחדש, ומן הטוב והרע תשוב ותבחר בחיים.
