אֱ־לֹהֵי הַמִּלִּים, / שֶׁנָּתַתָּ לָנוּ אֶת הַמִּלִּים לְנֶחָמָה וּלְשַׁעֲשׁוּעִים / וְלִקְרֹא בְּשֵׁם לְכָל עֶצֶם בְּעוֹלָמְךָ, / אָנָּא רַחוּם, אַל תַּעֲלִים אוֹתָן מִמֶּנִּי. / כְּשֶׁאֲנִי בָּאָה לִפְתֹּחַ לִבִּי, תֵּן שֶׁאֲדַיֵּק בַּתָּוִים / וְלֹא אַנִּיחַ לַשָּׁוְא אוֹתִיּוֹת שֶׁנָּתַתָּ, / אֶלָּא שֶׁיִּדְבְּקוּ זוֹ בְּזוֹ כְּמוֹ זִוּוּג, / שֶׁבִּלְעָדֶיךָ אֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ לְהַתְאִים אוֹת לְאוֹת / וְכֵיצַד לַהֲפֹךְ מַנְגִּינַת הַלֵּב לְמִשְׁפָּטִים.
את ספר ביכוריה של יעל סטטמן, "בעניין הבערה", קראתי פעמיים מפאת יופיו. זהו ספר ביכורים רגיש, מורכב ובשל, שהשירים בו מצליחים לדלג מעל שתי מהמורות שרוב כותבי השירה נופלים בהם: משורר שאינו קורא אלא רק כותב, ופרסום מוקדם מדי. סטטמן, ילידת 1984, המתינה עם פרסום ספרה, ושירתה עשירה, מרובדת ויונקת ממקורות שונים המדייקים את קולה הפנימי – מהיהודים הקדומים ועד לדליה רביקוביץ' והשירה הפולנית.
את שירתה של סטטמן אפשר לכנות "נשית", במובן הזה שהיא עוסקת גם בחוויות נשיות כהורות וקשר זוגי, וגם בביקורת חכמה על בעיות שנחשבות נשיות כדימוי גוף וההכרח להיות יפה כל הזמן ובכל מחיר. כמו בשיר המוקדש למראה החלבי והמנותח של הדוגמנית גלית גוטמן: "אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת בָּעוֹר, מְגַשֶּׁשֶׁת בָּאֶצְבָּעוֹת, / בְּהַחְלָקָה אוֹבְּסֶסִיבִית בֵּין הַגַּבּוֹת, / וּבִבְעָתָה מְגַלָּה / שֶׁעָבַרְתִּי אֶת הַקַּיִץ הָאַחֲרוֹן / לִהְיוֹתִי יָפָה". אבל יותר מהביקורת, עיקר כוח הספר הוא בטוּב הניכר בו והיכולת להודות עליו, דווקא משום שהמשוררת רגישה כל כך להיעדרו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– האם הריאיון המלכותי יוביל לפירוק חבר העמים הבריטי?
– אמן חושים לבר מצווה – חוויה של פעם בחיים
– היורשת המפוקפקת של "פולישוק"
בספר אין חלוקה לפרקים. הדבר מעניק תחושת רצף כמעט כשל זרם התודעה, אך פוגע לטעמי בעיכול השירים והשהות ביניהם. כך, שיר על הערצת משורר מתחלף בשיר על היתוש של טיטוס הנתפס כהזדקקות נואשת לטורדנות כפייתית, ומיד אחריו שיר על אהבה נכזבת. ועם זאת, בשונה ממרבית ספרי השירה כיום, כמעט אין בספר שירים העוסקים בחוויית האדם לבדו, אלא כל השירים מתקיימים בתווך הדק של מנעד הקשרים האנושיים: המשוררת וחוויותיה הראשוניות ביותר, קשר זוגי ועד לקשר עם דמויות משמעותיות בחייה – כאלה שאפילו מגע אקראי בהם משאיר בה חותם.
אחד השירים היפים בספר מוקדש לדמות חידתית בשם סֶם ששאלה את הכותבת לשלומה (כנראה בהקשר רפואי כלשהו) ואם אכלה ארוחת בוקר: "וְאֵיךְ שֶׁהִקְשַׁבְתְּ לַסִּפּוּר שֶׁלִּי, / לַסְּחִי הַמֻּגְּלָתִי שֶׁהוּא הַסִּפּוּר שֶׁלִּי, / וְחִכִּית עַד הַסּוֹף לַלִּטּוּף הַזֶּה, / לַשְּׁאֵלָה הַזֹּאת שֶׁהִיא לִטּוּף / וְהִיא כָּרִית לִדְמֹעַ לְתוֹכָהּ / אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר הַשְּׁלִישִׁית / שֶׁלֹא אָכַלְתִּי. לֹא אָכַלְתִּי אֲרוּחַת בֹּקֶר. / לֹא הִכַּרְתִּי אוֹתָךְ לִפְנֵי הַשָּׁעָה / הַהִיא, / וַאֲנִי אֲסִירַת תּוֹדָה לָךְ…"
שירה טובה לא ניתנת לסיכום, אך אם אפשר היה להעמיד את שירתה של יעל סטטמן על מילה אחת הייתה זו החמלה, שגם ברגעיה השבירים והקשים ביותר אין היא מוותרת עליה. וכך, בימים קשים ומתוך מציאות שאינה פוחדת מהשבר, מעניקות לנו מילותיה של סטטמן יופי ונחמה.
בעניין הבערה
יעל סטטמן
הקיבוץ המאוחד
90 עמ'
