עשרים וארבעה במרץ בשנה שעברה היה יום קשה לספורטאים רבים ברחבי העולם, לאחר שהוועד האולימפי הבינלאומי הודיע על דחיית האולימפיאדה בטוקיו בשנה, בשל משבר הקורונה. ברגע אחד, אחרי שנים ארוכות של עבודה יומיומית קשה, במטרה אחת ברורה בדרך לאירוע השיא בקריירה, נאלצו האתלטים בענפים השונים לחשב מסלול מחדש. "הבשורה על דחיית המשחקים הייתה מאוד לא פשוטה עבורי. הכנתי את עצמי במשך שנים למטרה הכי חשובה בקריירה, וברגע הכול השתנה. ועדיין, זה היה המצב וצריך היה להתמודד איתו", משתפת הג'ודאית תמנע נלסון־לוי, שבגיל 26 נמצאת בשיא הקריירה ונחשבת לאחת המועמדות הישראליות לזכות במדליה במשחקים שצפויים להיפתח בחודש יולי הקרוב.
"בסגר הראשון לא יכולנו לצאת החוצה, אבל שני הרשקו (מאמן נבחרת הנשים בג’ודו, ד"מ) ואיגוד הג'ודו הפכו את העולם כדי שנקבל את התנאים הטובים ביותר האפשריים במצב הקיים. הביאו לנו מזרנים ומשקולות כדי שנעבוד בבית ונעשה מה שאפשר" משתפת נלסון־לוי. "במקרה שלי, כשהכול התחיל אירחתי בבית יריבת אימונים מיפן, שפשוט נשארה אצלי במשך שלושה חודשים והתאמנו יחד מדי יום. מהר מאוד כיוונתי את עצמי למטרה חדשה, לצאת מהתקופה הזו כשאני אפילו טובה יותר, למרות הכול".
לאחרונה נשמעו קולות הקוראים לבטל את האולימפיאדה לחלוטין, אך נלסון־לוי מסרבת להקשיב להם. "האולימפיאדה זו המטרה הכי גדולה בחיים שלי, אני לא רואה שום מצב שיבטלו את התחרויות בטוקיו, והאמת – אני לא מוכנה אפילו לחשוב על זה". אחרי שבעה חודשי ייבוש חזרה נלסון־לוי להתחרות באוקטובר האחרון, ואפילו העניקה לנבחרת את המדליה הראשונה, כשזכתה בארד בטורניר הגרנד־סלאם בבודפשט, הונגריה, אחרי ניצחון יוקרתי על צלמה מונטירו הפורטוגלית. כמה שבועות לאחר מכן, כשנראה שהשגרה חוזרת במתכונתה החדשה, נחתה על נבחרת הנשים מכה נוספת.
הבשורה על דחיית המשחקים הייתה מאוד לא פשוטה עבורי. הכנתי את עצמי במשך שנים למטרה הכי גדולה והכי חשובה בקריירה, וברגע הכול השתנה"
רגע לפני היציאה לאליפות אירופה, שהתקיימה בפראג באמצע נובמבר, חלתה גפן פרימו בקורונה, מה שהשבית מיידית את כל החבורה, שבמקום לנסוע להתחרות על תואר אירופי מצאה את עצמה שוב בבידוד בבית. "זו הייתה מכה אמיתית בשבילי, עוד רגע קשה מאוד, כי הרגשתי מוכנה ובכושר מתאים וכולי הייתי בטירוף להגיע שוב לפודיום בתחרות בסדר גודל כזה, אבל המציאות שלחה אותי הביתה”.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בג"ץ: העברת פרטי לא־מחוסנים זו שחיקת הזכות לפרטיות
– "מי שמגמגמים בנושא הכיבוש, שלא יטיפו לעמדות 'ליברליות'"
– תקווה חדשה צונחת בסקרים, וסער משנה כיוון
הקהל הכי טוב בעולם
הקשיים, כך נראה, רק מחזקים את נלסון־לוי, שזכתה לראשונה במדליית הזהב בתחרות מסדרת הגרנד סלאם, שנערכה בתל־אביב בחודש שעבר תחת מגבלות קורונה חמורות ומול יציעים ריקים. היא החלה את דרכה בסיבוב השני, ניצחה באיפון מתחרה טורקית וחזרה על ההישג ברבע הגמר, הפעם תוך 52 שניות מול יריבה מסלובניה. בחצי הגמר הדיחה את אלופת העולם לג'וניור ב־2019, מגאורגיה, ובגמר השיגה את הזהב כמו גדולה, אחרי שגברה על שרה לוני הצרפתייה תוך 18 שניות בלבד. "לפעמים קרב יכול להימשך גם עשר דקות וזה לא באמת משנה לי, כי המטרה היא לרדת מנצחת, אבל זה כמובן היה כיף לסיים כל כך מהר", היא מספרת.
"לוני ניצחה אותי בעבר כבר פעמיים, הכינו אותי כמו שצריך לקרב הזה. עליתי אליו בטירוף, כדי להוכיח שאני מסוגלת לנצח אותה, ואני חושבת שזה היה הקרב הכי מהיר שניצחתי בקריירה. אין הרגשה טובה יותר מאשר לזכות בזהב ולעשות את זה בארץ, זה מכפיל את ההתרגשות. לפני שנתיים זכיתי בזהב בתחרות גרנד פרי בתל־אביב מול יציעים מלאים וזה היה מדהים. אני מסתובבת בכל העולם ויש לנו את הקהל הכי טוב, שמבין ג'ודו, מעודד ודוחף ושר איתך את התקווה. עכשיו בלי קהל זה היה שונה לגמרי, אבל אחרי התחרות קיבלתי המון חום ואהבה ונדרשו לי חמישה ימים לענות על כל ההודעות שקיבלתי. מגיע כל הכבוד לאיגוד הג'ודו, שהרים אירוע כל כך מפואר ועוד בתקופה כל כך מורכבת".
"לא מלחיץ אותי כשאומרים לי שאני היורשת של ירדן ג'רבי והתקווה למדליה אולימפית, כי אני מאמינה שאני מסוגלת לעשות את זה"
הגרנד סלאם בתל־אביב זכה לתשומת לב מיוחדת לאחר שסעיד מולאי, ג'ודאי איראני שזכה באליפות העולם ב־2018, הגיע לראשונה לארץ. מולאי, שאולץ על ידי האיגוד האיראני לפרוש בכל פעם שאמור היה לפגוש את שגיא מוקי הישראלי, תוך הפעלת לחץ על בני משפחתו, מאס ביחס שקיבל בארצו וערק בסוף אליפות העולם ב־2019. כיום הוא חי בגרמניה ומתחרה תחת אזרחות מונגולית, ובארץ הוא התקבל באהדה גדולה. "מולאי הוא גיבור, דוגמה ומופת, וההגעה שלו לארץ הייתה מדהימה, כי צריך היה הרבה מאוד אומץ לעשות את זה", מחמיאה נלסון־לוי, "אנחנו מאוד אוהבים אותו והאיגוד עטף אותו בכל מה שצריך. הוא הרגיש את היחס אליו ואני חושבת שגם הוא אוהב אותנו. הכרתי אותו לאורך השנים בתחרויות, הוא והמאמן שלו אנשים מקסימים, ואחרי הזכייה שלי הוא בירך אותי וגם כתב לי באינסטגרם. הוא ספורטאי ענק ואישיות יוצאת דופן. אני מאוד אוהבת את הג'ודו שלו והוא השראה אמיתית עבורי".
מחבקת את הלחץ
תמנע נלסון־לוי מדורגת היום שביעית בעולם. היא נולדה וגדלה בירושלים. הוריה עלו מארצות־הברית והכירו בארץ, וששת ילדיהם – שלושה בנים ושלוש בנות – נולדו כאן. "עד היום כל המשפחה שלנו, כולל הסבים והסבתות, חיים בארצות־הברית ולכולנו יש אזרחות אמריקנית", היא מספרת. "אמא שלי היא מורת דרך, וכשהיא הייתה בהיריון איתי היא טיילה בפארק תמנע ומאוד אהבה את השם. היו לה אז כבר שני בנים, והיא החליטה שאם תיוולד לה בת, היא תקרא לה תמנע. הייתי ילדה היפר עם הרבה אדרנלין, וספורט תמיד היה חלק מחיי המשפחה. אבא שלי היה מתאגרף חובב, אמא הייתה שוחה ואחותי הקטנה משחקת כדורגל בעמק חפר ועוברת ביולי לשחק בקולג' ביוטה אחרי שקיבלה מלגה".
בגיל שש החלה נלסון־לוי להתאמן בשיטת גדי סקורניק, שיטת לחימה המשלבת טכניקות מעולם הקראטה, ג'ודו וג'יו ג'יטסו. המציא אותה סקורניק ז"ל, ממקימי ענף הג'ודו בארץ שזכה ב־16 אליפויות מקומיות. "אחי הגדול הצטרף אליי למועדון והתאמנו המון יחד, עד היום הוא תומך בי מאוד ומספרים שבמהלך הקרבות שלי אסור להתקרב אליו, כי הוא על קוצים. כיף לי שכל המשפחה שלי שם בשבילי", היא אומרת.
"האולימפיאדה היא חלום שלי כבר מגיל צעיר, אבל הספורט שעסקתי בו היה אלים מכדי להפוך לספורט אולימפי. אז בגיל 15, קצת מאוחר מהרגיל, הגעתי למועדון מיטב בירושלים ולמאמן יואל ליבסטר, עברתי לג'ודו ומאוד התחברתי לענף. אני אדם מאוד תחרותי והג'ודו הוא ספורט מיוחד ומעניין, שונה מענפים אחרים, עם המון אלמנטים מורכבים".
"אני יודעת שאני שווה מדליה בטוקיו ולשם אני שואפת ומכוונת. הלוואי שהכול יתחבר לי ברגע האמת"
היכולת הגבוהה שהציגה נלסון־לוי הובילה את ליבסטר להמליץ עליה לשני הרשקו, שמונה ב־2010 למאמן נבחרת הנשים, והזמין אותה להצטרף לסגל. "האימונים בנבחרת ישראל הצריכו ממני נסיעה באוטובוסים שלוש פעמים בשבוע, מירושלים למכון וינגייט, ופשוט עברתי לגור בדרכים. אחריי שסיימתי את התיכון, עברתי לגור בוינגייט למשך כמה שנים והיום אני שוכרת דירה בנתניה. ליבסטר נתן לי המון לקריירה ואני עדיין קשורה לעמותה שלו בירושלים, אבל היום אני כבר נמצאת הרבה בחוץ לארץ וצמודה באימונים להרשקו, שעושה איתנו עבודה נהדרת".
המדליה הראשונה המשמעותית שבה זכתה נלסון־לוי, שמתחרה במשקל עד 57 קילוגרם, הייתה ב־2015, בתחרות בינלאומית בפורטוגל, שם זכתה במדליית ארד, אבל את הפריצה האמיתית עשתה שנה לאחר מכן, באפריל 2016, במסגרת אליפות אירופה בקאזאן, רוסיה, אז הפתיעה וזכתה במדליית ארד יוקרתית, באחת מתחרויות הבוגרים הראשונות שלה. "הגעתי לשם כשאף אחד לא מכיר אותי, וזו הייתה שמחה ענקית להגיע לפודיום, כשבדרך גם ניצחתי את המדורגת שביעית בעולם", היא נזכרת, "תמיד ידעתי שיש לי את היכולת להגיע לרמות הגבוהות ושאם אני רוצה משהו, אני אעשה הכול כדי להשיג אותו, אבל ההישג הזה הוכיח לי שאני באמת מסוגלת להגיע רחוק".
ההישג המפתיע העלה את רף הציפיות ממנה ברגע אחד, והן התעצמו עם פרישתה של המדליסטית האולימפית ירדן ג'רבי כמה חודשים מאוחר יותר, אז סומנה מיידית כיורשת. "ג'רבי היא ספורטאית אדירה ואדם מיוחד, אבל אני לא מנסה להיות ירדן, אני רוצה להיות תמנע ולהוציא את המקסימום מעצמי. לא מלחיץ אותי כשאומרים לי שאני היורשת שלה והתקווה למדליה אולימפית, כי אני מאמינה שאני מסוגלת לעשות את זה", היא קובעת. "אין ספק שהמדליה באליפות אירופה העלתה את הציפיות ממני, אבל היא העלתה קודם כול את הציפיות שלי מעצמי. אני לא נלחצת מזה ויודעת רק שצריך לדעת לנתב את זה למקום חיובי. אני קמה כל בוקר במטרה להיות טובה יותר מאתמול, ואני מחבקת ואוהבת את הלחץ שבו אני נמצאת, זה חלק מהעניין. ג'ודו זה ענף קשה, אפשר לעבוד כל החיים שלך למען המטרה ואז בזמן אמת לזכות בתהילה או להפסיד ברגע וליפול. העבודה המנטלית חשובה בענף שלנו, ואני משקיעה בה".
נלחמת כמו כרישה
מאז הפריצה לא הצליחה נלסון־לוי לשוב לפודיום המנצחים באליפות אירופה או אליפות עולם, אבל צברה שלל הישגים בתחרויות בינלאומיות, בעיקר מסדרת הגרנד פרי, שם זכתה עד היום בשש מדליות ארד, שתיים מכסף ושתיים מזהב. היא עמדה בפעם הראשונה על פודיום המנצחים במרץ 2018, לאחר שניצחה בטורניר אגאדיר במרוקו, שם גברה בגמר על קיה קייזר הסלובנית. "היה מרגש מאוד לזכות במדליית זהב במדינה כמו מרוקו. ביום התחרות שמעתי קצת קריאות בוז מהקהל, מתחרה מרוקאית שניצחתי לא רצתה ללחוץ לי את היד, אבל זה היה אחד הרגעים המרגשים שעברתי בקריירה עד היום – לעמוד שם על הפודיום, לראות את הדגל שלנו במקום הכי גבוה ולשיר את ההמנון". באוקטובר אותה שנה עברה חוויה נוספת, כשזכתה במדליית הארד בגרנד סלאם באבו־דאבי. "למרות שמאוד רציתי, לצערי שם לא יכולנו להסתובב, כי האבטחה סביבנו הייתה מאוד הדוקה, וכל מה שראיתי היה הדרך משדה התעופה למלון ובחזרה, אבל בכל זאת הרגשתי שמאוד אוהבים אותנו וזה חימם את הלב. היה שם שייח' שאירח אותנו בריזורט מדהים, הכי טוב שהייתי בו בחיים", היא נזכרת. "בשנים האחרונות טסתי הרבה מאוד, וזה אחד הדברים שאני הכי אוהבת במה שאני עושה, הזכות הזו לראות עולם, ועוד בדרך שלא רבים רואים אותו. לצערי בקורונה זה קצת שונה כי אסור לנו לצאת מהמלון ולהסתובב, אבל זה עדיין כיף אדיר. כשאנחנו טסים אנחנו מסתירים את הזהות שלנו, כי יש הרבה שלא אוהבים אותנו, אבל לשמחתי גיליתי שיש גם רבים שדווקא כן".
"תמיד ידעתי שיש לי את היכולת להגיע לרמות הגבוהות ושאם אני רוצה משהו אני אעשה הכול כדי להשיג אותו"
העובדה שאת כל הזמן חלק מנבחרת, הופכת את הדברים לקלים או קשים יותר?
"יש לנו נבחרת מאוד מיוחדת, אנחנו ממש כמו משפחה וזה לא מובן מאליו. אני חושבת שגם במקרה הזה הקרדיט מגיע לשני הרשקו, שמקפיד ועובד קשה כדי שזה יקרה ושהכול יעבוד כמו צריך. אנחנו נמצאות כל היום ביחד, בייחוד בחו"ל, לפעמים לכמה שבועות ברצף. ברור שלכל אחת החברות שלה, אבל בשורה התחתונה אנחנו מאוד מגובשות, אוכלות יחד, מבלות זמן איכות וזה כיף".
עד כמה אינטנסיבי סדר היום שלך?
"מאוד, כל החיים שלי סביב הג'ודו, 24/7. אני מתאמנת פעמיים ביום, בנוסף לטיפולי פיזיותרפיה, שמירה על חיים ספורטיביים ותזונה נכונה. אני 200 אחוז בג'ודו".
את נאלצת לוותר על הרבה דברים בשביל הספורט?
"כן, אבל אני לא חושבת שאני מקריבה משהו, כי זה מה שאני בוחרת. כבר בתיכון ויתרתי על טיולים שנתיים, על המסע לפולין ואפילו על כמה בגרויות שהייתי צריכה להשלים. סיימתי עם בגרות בסוף אבל ברור שיש דברים שמפספסים, גם אירועים משפחתיים, כמו החינה של אחי לפני שנתיים, כשהייתי במחנה יפן ולא יכולתי לבוא וזה צבט לי בלב. אבל למזלי המשפחה מבינה כמה זה חשוב לי, והם מעודדים ותומכים ועוזרים לי להרגיש יותר טוב".
אפשר לנהל זוגיות בצורת חיים כזו?
"אני אישית לא מחפשת עכשיו זוגיות, כי כל־כולי מרוכזת בשאיפה לחזור בעוד חצי שנה עם מדליה אולימפית, אבל אני חושבת שבהחלט אפשר לשלב את זה אם רוצים". נלסון־לוי שייכת כיום לסגל הארד האולימפי, שמקנה מלגה חודשית צנועה של כמה אלפי שקלים בחודש, אבל היא עדיין מחפשת ספונסר מסחרי, שיוכל לעזור לה למקסם את היכולות שלה. "מבחינת מעטפת ספורטיבית אני מקבלת כל מה שאני צריכה – אימונים, טיפולים וטיסות, והמועדון שלי בירושלים עוזר לי מדי פעם, אבל מפריע לי שאין לי שקט כלכלי", היא מודה, "אני ממש מקווה שבעקבות ההישגים האחרונים שלי, גוף מסחרי כלשהו ירים את הכפפה ויעזור לי להגשים את החלום".
"אין ספק שהמדליה באליפות אירופה העלתה את הציפיות ממני, אבל קודם כול את הציפיות שלי מעצמי"
על מה את חולמת?
"חד וחלק על מדליית זהב אולימפית. אני מרגישה בכושר שיא, שדברים מתחברים לי לאט־לאט, ואני שמחה שאני מגיעה בביטחון לתחרויות ומצליחה לסיים תמיד באזור המדליות. אני יודעת שאני שווה מדליה בטוקיו ולשם אני שואפת ומכוונת, והלוואי שהכול יתחבר לי ברגע האמת ביולי, שאעמוד במשימה ואביא את התוצאות".
יש תמנע שונה על המזרן ומחוצה לו?
"אני מקווה מאוד שכן, אבל את זה צריך לשאול מישהו אחר. כשאני על המזרן לא מעניין אותי כלום, אני כמו כרישה שבאה לפרק את היריבה שלה. בחיים עצמם אני מתנהלת קצת יותר בנועם ושלווה".
יש רגעים שפתאום נמאס?
"יש רגעים שפחות הולך, ההתקדמות פתאום איטית או שיש פציעה, אבל מבחינתי זה חלק מהדרך ושלבים שצריך לעבור. לפעמים פחות כיף ונעים, אבל האתגר הוא להתמודד ולהמשיך הלאה. בימים פחות טובים, כשאני בארץ, אני אוהבת לבלות זמן פנוי עם חברים ומשפחה, זה עוזר לי להתעודד. יש לי עכשיו גם אחיין בן שנה וחצי, שאני מאוהבת בו, וזה כיף אדיר".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"אני מאוד אוהבת את מה שאני עושה, כולל את הדרך שאני עוברת גם אם היא לפעמים קשה. כשעושים מה שאוהבים החוויה היא שונה וטובה. אני נהנית מכל רגע – מהטיסות, מהימים הקשוחים, התחרויות, הזכיות – כיף לי. הייתי אומרת גם שש אם יכולתי".
