ולא עושים שום דבר: על הגבורה והקושי שבשגרה הצה"לית

לפני כשנתיים התפרסמה באחד העיתונים הכותרת הבאה: "מ"פ בשריון לצמרת צה"ל – קצינים לא ממלאים פקודות". מאחורי הכותרת המפוצצת הסתתר מכתב בן חמישה עמודים ששלח עידו פיוטרקובסקי, אז קצין בשריון בדרגת רב־סרן, למספר מצומצם של מכרים, שבו הוא מסביר מדוע החליט לפרוש משירות בצה"ל. בימים אלה יוצא ספרו "הבדידות הנוראה הנפלאה הזאת" (הוצאת אוריון), שהוא במידה מסוימת המשך או הרחבה לאותו מכתב – אם כי בכיוון שונה – מכתב שבמשך כמה שבועות הפך לשיחת היום בצה"ל. באופן שעשוי להיות מפתיע, כמעט אי אפשר למצוא בספר הוויה מלחמתית, תיאורי קרבות או כל דבר אחר שתצפו מקצין שטח. למעשה, פיוטרקובסקי מצהיר על כך כבר בעמוד הראשון של הפרולוג: "הסיפור שלי הוא סיפור שגרתי. בלי קרבות מפוארים, בלי הרוגים. סיפור של מפקד פלוגה בעידן של שקט ביטחוני יחסי".

ספר צבא בלי קרבות או עלילות גבורה. קצת מוזר.
"נלחמתי בצוק איתן, וכמ"פ היו לי עוד שתי תקריות יחסית משמעותיות מבחינה צבאית. אבל זו הייתה בחירה מאוד ברורה ומכוונת, שלא לכתוב אף מילה על היתקלות, קרב, פציעה וכדומה – בטח לא להעמיק בנושאים האלה. זו בחירה שנבעה מהבנה שספרים כאלה יש לאלפיהם בישראל, וברחבי העולם ודאי מאות אלפים. אין לי התנגדות עקרונית לספרי מלחמה, אני גם קורא לא מעט כאלה. אבל מעולם לא נחשפתי לספר צבאי שהמוקד שלו הוא שגרת היומיום של המפקד הזוטר־יחסית. זו הוויה שלמה שקיימת בעולם, כל כך הרבה אנשים מתעצבים דרכה, נפגעים ממנה, עוברים באמצעותה חוויות קיצון לחיוב ושלילה – ולא היה מי שיספר את הסיפור שלהם".

"אנשים יוצאים מהצבא עם חוויות שליליות או חיוביות באופן קיצוני שנמשכו שנים, ואין אף גורם שמאפשר להם לעבד את החוויה"

"לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" הוא שיר שמספר סיפור כזה.
"אז קודם כול מדובר בשיר ולא בספר. שנית, הוא נכתב לפני המון שנים. שלישית, לומר שהספר שלי הוא הגרסה בכריכה רכה לשיר הזה – זו תהיה יומרה גדולה מצידי. אבל יש כאן מבחינתי משהו עמוק יותר. כשהתחלתי לשלוח לאנשים סקיצות כדי שיעירו הערות על כתב היד, אחד החברים אמר לי שאני טועה במסגור שלו כ'לא מלחמה אלא שגרה' והמיקום הנכון יותר שלו הוא 'לא משימה אלא אנשים'. מאז הסתכלתי על הספר באופן אחר. הוא מאוד מתמקד בתחושות, לבטים והרגשות, ולא בחלק נטול הרגשות, שהוא המשימה. פחות 'חבל שהם לא איגפו מימין', יותר 'מה הוא הרגיש'. אלה לא נושאים שפוגשים את האנשים הלא־חיילים ביומיום, ואלה רוב האנשים. רוב הזמן קורים לנו אירועים קטנים שפוגשים אותנו במקום נפשי, וזה מה שמאפיין את רובנו רוב החיים. ועל זה רציתי לכתוב. כמו שבמופע סטנדאפ אתה יושב ואומר – 'זה בדיוק קורה גם לי, רק שאף אחד לא אמר את זה על במה' – ככה רציתי שיקרה עם הספר. היה חשוב לי גם להבליט את הצד הפיקודי, כי על הוויה חיילית יש הרבה תרבות וספרות, על הצד הפיקודי וקבלת החלטות לא מצאתי. וגם, אם בהתחלה חשבתי שזה ספר שידבר רק למפקדי פלוגות, היום אני מבין שהוא עוסק בהוויה של הזוטרים. מפקדי מחלקות מצד אחד, אבל גם מפקדי גדודים מצד שני, כל אחד מהם יכול להיות זוטר בהשוואה למישהו אחר. וכשאנשים בתפקידים כאלה קוראים את הספר, הם אומרים לי שאכן מצאו בו את אותם הלבטים שיש להם".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בחירות ברצועה: חילופי תפקידים בהנהגת חמאס?
– חוזרים לחיים: מופעי התרבות שלא תרצו להפסיד
– בדירה אחת: שולפים מהשרוול

בהסתכלות אחורה, מה באמת אפשר לעשות עם הלבטים האלה טוב יותר מהדרך שבה הם מטופלים כיום?
"השאלה היא באמת מה עושים עם החבילה המשונה הזו שנוצרה שם, בשירות. מי מטפל בזה. לא נכון בעיניי שהדברים האלה לא מטופלים. אנשים יוצאים מהצבא עם חוויות שליליות או חיוביות באופן קיצוני שנמשכו שנים, ואחרי שהכול מסתיים אין אף גורם שפותח את מה שעברו ומאפשר להם לעבד את החוויה. הכול סגור בקופסה. זו לא טענה אנטי מערכתית, אבל החברה הישראלית צריכה לתת את ליבה לשאלה הזו – מה עושים עם אנשים כאלה, שחוו במשך שלוש שנים חוויות נפשיות קיצוניות, וברגע אחד אין להם מה לעשות איתן. באופן אישי, הפעם הראשונה שחוויתי הצלחה בחיים הייתה בבני עקיבא, כמדריך, אבל זה היה קיים רק בזמן הפעולות, שלישי ושבת – וזהו. הפעם הראשונה של הצטיינות לאורך זמן הייתה בצבא. פתאום יש מקום שבו אני מצליח למצות את היכולות שלי. אז אני חוויתי חוויה חיובית מאוד בצבא, אבל גם עליה אני לא יכול לדבר אחרי השחרור כי אין בחברה הישראלית מקום לדבר על זה. העובדה היא שאם אין לך פוסט־טראומה מאובחנת, ומדובר ב־4,000 איש בערך, אין לך שום מענה. נכנסת, נפלטת – ולא קורה עם זה כלום. אין שום תהליך סדור שמאפשר עיבוד, חשיבה".

"במקומות שבהם אני נמצא עכשיו מאוד לא מקובל לדבר על הצבא, זה נשמע כמו לדבר על עלילותיך בחטיבת הביניים. מה קשור עכשיו צבא, התבגרת"

מי לדעתך צריך לקחת אחריות על הנושא?
"אני לא בטוח שהצבא, להפך – כנראה דווקא מערכת אזרחית יכולה להשיג תוצאה טובה יותר. תמיד אפשר להציע להקים איזו ועדה, אני לא שם. אני בא להצביע על כשל שוק שקיים, וצריך לפתור אותו. זו אחת המשימות החשובות מבחינתי שבגללן הספר נכתב".

זוגיות במדים

הוא בן 31, נשוי לרוני – מרפאה בעיסוק בבית חולים פסיכיאטרי. הם ביחד כבר עשר שנים – להלן כמעט כל שנות שירותו בצה"ל. יש להם שני ילדים, בני שנתיים וחצי ושלושה חודשים. הוא במקור מתקוע, ממשפחה דתית, ואם שם המשפחה נשמע לכם מוכר הרי זה מפני שהוא בנה של הרבנית מלכה פיוטרקובסקי.

מה אמא שלך חשבה על הספר?
"בזמן הכתיבה היא שאלה אותי מתי אני מסיים לכתוב את הספר, אמרתי לה שבקרוב, אבל שאני לא רואה מצב שבו היא באמת תוכל ליהנות ממנו, כי בסוף זה תוכן שמכוון מאוד לאנשי צבא. אחת ההפתעות שהיו בדרך הייתה כשהיא סיימה לקרוא אותו, ואמרה לי שהיא ממש לא מסכימה עם ההנחה שלי, היא כן נהנתה ממנו מאוד ולמדה ממנו הרבה דברים. זה עזר לי להבין מי באמת קהל היעד של הספר. הבעיה היחידה היא שהיא לא אובייקטיבית, אז אני עד היום לא יודע עד כמה לסמוך על מה שהיא אמרה".

אחרי השחרור, לפני כשנה וחצי, כתב פיוטרקובסקי את הספר במשך מספר חודשים ואז החל לעבוד בחברה בתחום האג״ח החברתי, מה שהתאפשר לו בזכות התואר בכלכלה שלמד באוניברסיטת בר־אילן במהלך השירות הצבאי.

אתה כותב בספר לא מעט על מערכת היחסים הזוגית של קצין בצבא. בחברה הדתית לאומית שהיית חלק ממנה יש בשנים האחרונות שיח ער על הסיטואציה השכיחה יחסית של אישה צעירה הנושאת לבדה בעול משק הבית כשבעלה הטרי נמצא שבועות על גבי שבועות בצבא.
"כיוון שאני חילוני כיום, לעצם הנישואין אין המון משמעות כי גרנו יחד הרבה לפני שנישאנו. לאחרונה פנה אליי מ"כ מהנח"ל, שכתב לי באינסטגרם שהוא יוצא עוד מעט לקורס קצינים וחברה שלו מאשימה אותו שלא אכפת לו, וכשהוא כבר מגיע אליה הוא נרדם, ושהצבא משדר לו כל הזמן 'תמשיך להיות מצוין, תמשיך להשקיע'. לעומת זאת, אף אחד לא מדבר איתו על הצורך להשקיע בה, בחברתו. וזו אכן נקודה שמבחינתי היא מאוד חשובה. למה לא יצאתי לאפטרים כדי לפגוש את רוני, למה כקצינים אנחנו לא משקיעים בזוגיות. והאמת היא שהסיבה שלא יצאתי לאפטרים כמ"פ לא הייתה כי לא יכולתי, אלא כי אני מסרב להיות חלש צבאית. מסרב להיות לא טוב בקריירה שלי. ברור שהכול מכוסה תחת המילים 'ביטחון ישראל', אבל שנינו יודעים שעם כל הכבוד לביטחון ישראל, הסורים לא באמת על הגדרות בעשורים האחרונים, וערב אחד בשבוע אפשר לצאת. אחי שירת בגוף ביטחוני אחר ואמר לי פעם: 'אתם וביטחון ישראל שלכם, אני עוסק בביטחון ישראל לא פחות מכם וכל ערב אני נמצא בבית'. הסיבה שאני לא יוצא היא אמתלה צבאית, הסיבה האמיתית היא שאני מפחד להיות לא מעודכן בפרטים הכי קטנים. התוצאה היא שבצבא אני לא מקריב כלום, אבל בבית אני מקריב כל הזמן. מכיוון שהספר לא מדבר על ההיבטים הקרביים והמבצעיים, מאוד ניכר שאני נמנע מהזוגיות בגלל השגרה, כי יש לי חולשה אישית שבמסגרתה אני מפחד להיות לא הכי טוב. אם הייתי עובד בחברת ייעוץ נניח, וחוזר הביתה ב־11 בלילה כל יום, היו קוראים לי וורקוהוליק ואשתי הייתה כועסת כי העבודה והכסף חשובים לי יותר ממנה, בצבא זה על פניו לא ככה. אני רוצה לטעון שזה לא מאוד רחוק משם. שונה, אבל לא מאוד".

"אמא שלי (הרבנית פיוטרקובסקי) אמרה לי שהיא ממש לא מסכימה עם ההנחה שלי, היא נהנתה מאוד מהספר ולמדה ממנו הרבה דברים. זה עזר לי להבין מי באמת קהל היעד של הספר"

זו אמירה די נוגה על האפשרות להיות בעל משפחה ראוי ובמקביל לשרת כקצין קרבי בצה"ל.
"זהו, שיש דרך לעשות את זה. ההשראה שלי, מי ששינה לי את התפיסה, היה המג"ד שלי אסולין. הוא לא חשש להיות חלש. בישיבות איתו היה ניכר שלבנאדם יש חמישה ילדים. אנחנו המ"פים היינו בטירוף רק בתוך ענייני הצבא, והוא הרבה פעמים לא היה בלופ כי היו לו דברים אחרים להתעסק איתם. בשיחת הסיכום אמרתי לו – 'אני אתן לך את המחמאה הכי גדולה שאפשר לתת, אבל חכה עד הסוף. אתה לא היית המג"ד הכי טוב שאפשר לדמיין, בטח לא איש המשפחה הכי טוב שאפשר לדמיין. אבל בשילוב של מג"ד ואיש משפחה אתה הכי טוב שראיתי ואראה'. המוכנות שלו להיאבק על להיות הכי טוב שיש גם פה וגם שם – זה משהו שאני ברוב התפקיד לא הייתי מוכן לו, לא הייתי מוכן להקריב משהו מהאתוס הצבאי שלי".

זה משהו שפתחת מול רוני גם תוך כדי השירות, או שצף רק בדיעבד?
"רק בדיעבד. הרגשתי שם עוד בעיה. אתה עובר בחיי היומיום שלך כקצין חוויות קיצון, שהזוגיות שלך לא מגיעה אליהן, ואתה לא מסוגל לעבד אותן בזמן אמת כי חייבים לרוץ למשימה הבאה. ואז אתה משתחרר, ופתאום נהיה כמעט לא לגיטימי לדבר על החוויות הצבאיות האלה שעברת. במקומות שבהם אני נמצא עכשיו מאוד לא מקובל לדבר על הצבא, זה נשמע כמו לדבר על עלילותיך בחטיבת הביניים. מה קשור עכשיו צבא, התבגרת. מדובר בחוויות מאוד עוצמתיות, מה בדיוק קורה איתן עכשיו?

אני מעריך שזה קשור גם למעמד הצבא בחברה, שלא נמצא בשיאו בשנים האחרונות.
"נכון. ופעם זה היה אחרת. ראיתי תמונות של חתונות משפחתיות בשנות השמונים, כשהחתן הגיע לחופה עם מדים. היום זה בדיוק ההפך. מגוחך לדבר על מה עשית בצבא, כמעט אין לזה לגיטימציה. אם יש מגזר שיש בו עדיין מקום לדבר הזה – הוא הציונות הדתית. שם זה עדיין טהור".

בלי דמויות גדולות מהחיים

את הרעיון לכתוב ספר הוא קיבל דווקא כשהיה רחוק מכאן, בקורס מפקדי פלוגות של צבא ארה"ב. "יצא לי להרהר שם על הפלוגה שלי, ואמרתי לעצמי 'איזו חוויה משמעותית זו, אני אתחיל לשכוח והכול יאבד לי'. אז התחלתי לכתוב ראשי פרקים רק כדי שכשארצה להיזכר תהיה לי הכרונולוגיה. ככה זה התחיל, שישה עמודים של ראשי פרקים. ואז התחלתי לחשוב על פיתוח של ראשי הפרקים הללו לספר. הלכתי לספרייה הצבאית באותו בסיס בארה"ב, משהו ענק עם עשרות אלפי ספרים, חיפשתי ספר על חיי היומיום של פלוגה – ולא מצאתי. אחרי תחקיר נוסף שבמסגרתו התברר לי שגם בארץ אין משהו דומה, הבנתי שיש פה כשל שוק שכדאי להיכנס אליו".

יש לא מעט ספרים שמתארים את חיי השגרה של חיילים, רק שבדרך כלל מדובר בסיפורים שבסופם מתוארת נפילתו בקרב של אותו חייל.
"כשלמדתי במכללה לפיקוד טקטי, היה יום שהרצו אצלנו אנשים בכירים וגם אם שכולה. לא חשוב בן כמה אתה, כששומעים סיפורים על אנשים כאלה, יש איזה רגע של השראה ואתה אומר – מהיום אני אהיה יותר הם. וכשאתה קורא על אנשים כאלה זה מעורר השראה – אבל לרבע שעה. כי אחרי הנפילה הראשונה תגיד 'איפה אני ואיפה הוא, הוא כזה גדול ואני כזה קטן'. אחת המטרות של הספר היא לקבל טלפון כמו שקיבלתי לפני יומיים, מחייל שאמר לי שבניגוד לספרים אחרים שקרא, נדמה לו שאת מה שאני כתבתי הוא באמת יכול ליישם לאורך זמן. דווקא כי אין פה זיקוקים וסיפור גבורה, ודאי לא דמות גדולה מהחיים".

יש הבדל בין חוויות הפיקוד בשריון, חיל שנתפס כאפור יותר, מאשר בפיקוד בחי"ר?
"השריון אפור בעיקר בתדמית בעיתונים. אני לא אומר את זה בגלל גאוות יחידה אלא כי זו האמת. נכון שחלק לא רוצים להגיע, אבל מי שנשאר לפחות חצי שנה מבין שהחיילים פה מעולים והם אוהבים מאוד את החיל. אני אישית הלכתי לשריון אחרי שנת מכינה ב'בני ציון', כדי להיות איפה שצריך, דווקא לא ללכת לסיירת אלא לגדודים, מקומות עם פחות זוהר. אמרתי – 'אני אעלה שם את המוטיבציה'. ואז הבנתי שזה פשוט לא ככה, הפיקוד בשריון הרבה יותר קל מאשר בגולני או בגבעתי. כוח האדם איכותי יותר בשריון מאשר בחי"ר, חד משמעית. זו עובדה, גם מבחינת קב"א וגם מבחינת הרכב החיילים. כמעט אין בעיות ת"ש, או לפחות הרבה פחות מאשר בחי"ר. בתקשורת נבנה איזה אתוס סביב חוסר המוכנות ללכת לשריון, אבל בפועל זה מקום פשוט טוב להיות בו".

תקרית טראומטית בנפאח

בספר, כאמור, לא תמצאו תיאורי קרב וסיפורי גבורה. ובכל זאת, מפורט בו אירוע צבאי יוצא דופן, שבמסגרתו היה פיוטרקובסקי קרוב מאוד להיות אחראי על מותם של ארבעה חיילים. מהכתיבה, וגם כשאנו משוחחים על כך בריאיון, ניכר שמדובר באירוע טראומטי עבורו. "זה בהחלט מסוג האירועים שגם ארבע שנים אחרי כן, אני לא חושב שעובר שבוע בלי איזו דקה של זרם מחשבה בסגנון 'מה היה קורה אילו'", הוא מודה ביושר, ומספר: "זה קרה ליד צומת נפאח ברמת הגולן, בסוף שלושה חודשי אימון מתישים. השבוע האחרון, היום האחרון, השעה האחרונה. והתרגיל האחרון היה 'מגע גדודי' – פתיחה באש של כל הגדוד ביחד, במטרה ליצור יתרון ומכת מחץ ראשונית על האויב. הפתעה כזו, אחרי שמסמנים מטרות. חילקנו מטרות לכל טנק וכולם היו נרגשים לקראת ירי הפגז בדיוק ברגע הנכון. אחרי כמה שניות צריך לזוז אחורה כדי שהאויב לא יזהה אותך, ורק אז אתה חוזר שוב לעמדת האש. אחד הצוותים, שלא הצליח לבצע ירי במכה הראשונה, חזר לאחור, אבל לא לגמרי. בצוות היה הרבה בלגן, חבר'ה צעירים, הם לא שמעו אחד את השני בקשר, ובשלב מסוים התותחן זיהה את המטרה אבל לא זיהה שבקו התותח שלו יש עוד טנק, והתבצע ירי שפגע בטנק. אז נכון, מדובר בפגז עם ראש גבס שפגיעתו קלה יותר מפגז רגיל. ונכון שהם פספסו בכמה סנטימטרים את הצריח. אבל אחרי כל זה, בגיל 26 אתה נמצא במצב שבו כמעט היית אחראי למותם של ארבעה אנשים. אני נמצא ארבעים מטר משמאלם, על טנק אחר, ורואה את העשן מיתמר. בכוונה אמרתי 'אחראי' ולא אשם, כי בכלל לא משנה אם אתה אשם או לא. אם הם היו חלילה נהרגים, כל התירוצים שהייתי מתרץ לעצמי בהמשך החיים לא היו עוזרים. מבחינת התחקיר איש לא מת ואפשר להתקדם, וזה מה שהצבא רוצה שתעשה, אבל מה לעשות שהנפש לא נותנת לך לעזוב. צריך לתת מקום לאירועים כאלה בשיח, ולתת לאנשים הרגשה שגם אם אנשים לא שילמו בחייהם או נפצעו, אלו אירועים מעצבים וחשוב לתת להם את היכולת להיות מעובדים".

"אתה עובר בחיי היומיום שלך כקצין חוויות קיצון, שהזוגיות שלך לא מגיעה אליהן, ואתה לא מסוגל לעבד אותן בזמן אמת כי חייבים לרוץ למשימה הבאה"

הספר יצא לאור לפני כמעט חודש, ויש לו חיים משלו. מה הספקת ללמוד על החיים האלה בינתיים?
"זו שאלה טובה שאין לי עליה עדיין תשובה. כאמור, הספר התחיל מניסיון שלי לשמר את הזיכרון, עבר לטיפול בכשל שוק ועכשיו נראה. חילקו אותו לראשונה לפני מספר שבועות בקורס מפקדי פלוגות.לכאורה זה המקום שלו, אבל לא מעט ממי שקוראים אותו אומרים שזה בכלל לא ספר צבאי, בדיוק כמו שהספר 'זן ואמנות אחזקת האופנוע' הוא לא ספר על אופנועים. האם הוא צודק? ימים יגידו".