המוזיאון היהודי החדש שיסביר איך אי.טי. קרוב משפחה של כולנו

"נתקע לי האינג'רה" זועקת האוצרת הראשית של "אנו – מוזיאון העם היהודי" ד"ר אורית שחם־גובר בעוד אני מנסה "לבשל" מאכלים יהודיים באמצעות מסך מגע חכם הניצב מולי. רגע לפני שהתוכנה נתקעה, ערבבתי בסיפוק את כל המצרכים עבור הפיתה האתיופית בקערה, וחיכיתי שהעיסה תתפח במשך שלושה ימים. חוץ מהמאכל האתיופי שנהוג בקרב עדת ביתא ישראל לאורך השנים, בישלתי דיגיטלית גם מרק פרסי עם גונדי שנראה כמו מרק עוף עם קניידלך שעליו גדלתי – אבל הוא ממש לא אותו הדבר. על המצרכים הרלוונטיים פשוט לחצתי. קצצתי בצל, הכנסתי תבלינים לקערה ובסוף שלחתי לצמיד האלקטרוני שעל זרועי את המתכון המסורתי. "הכנת מרק לתפארת", מפרגנת שחם־גובר.

אז למה לי אינג'רה עכשיו? השבוע נפתח באופן רשמי מוזיאון חדש בישראל, משהו שלא קורה כל יום, בוודאי לא בשנת קורונה, ובטח שלא בסדר גודל שכזה: המוזיאון היהודי הגדול בעולם – ולא, הוא ממש לא מוזיאון שואה. אפילו נשיא ארה"ב ג'ו ביידן הביע התרגשות ושלח מכתב ברכה לרגל פתיחת המוזיאון.

המוזיאון, הממוקם בקמפוס אוניברסיטת תל אביב, הוא בעצם גלגול של בית התפוצות, מוזיאון ממלכתי שהוקם בשנת 1978 ועבר לאורך השנים כמה מתיחות פנים ושינויים אסטרטגיים, כאשר האחרון שבהם הסתיים כעת: לא עוד מוזיאון שבמרכזו דגמי בתי כנסת מהעולם, או רק מוסד עם ארכיון שמתעד חיים יהודיים ואת השואה – אלא כזה שמציג את החיים היהודיים עצמם – בעידן הנוכחי, אך גם לאורך ההיסטוריה – ובצורה המונגשת לקהל הרחב, צבעונית, יצירתית, לעיתים אף פיזית וכמובן – דיגיטלית ברמה הגבוהה ביותר.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שיתוף פעולה במזרח, שאיפות גבוהות במערב: המרוץ לירח מתחמם
– "פצצת זמן מתקתקת": באפריקה הענייה משוועים לסיוע חיסוני
– הצעת השלום האמריקנית לאפגניסטן: "מועצה אסלאמית" תייעץ לבתי המשפט

את בית התפוצות אני מכיר ומלווה במשך שנים רבות. בסוף שנות התשעים, עת כתבתי עבודה על יהדות תימן, ביקרתי במקום – ויחד עם חבר ניסינו לדלות כמה שיותר חומרים על העלייה הכה מרתקת הזו. מסכי הטלוויזיה היו בשחור־לבן, המבנה היה מיושן. לא היה משהו שמשך אותנו במיוחד, ואלמלא העובדה שסבתא של אותו חבר הייתה עובדת שם, כנראה לא היינו כלל נעצרים במוזיאון הזה.

שחם־גובר: "ראינו אמנם הרבה פרעות ושמד, ולא התעלמנו מהם, אבל שינינו במעט את הבאלאנס. זה לא עוד מוזיאון חשוך ואפל כמו רבים מהמוזיאונים היהודיים בעולם"

שנים רבות לאחר מכן, יצא לי ללוות את העבודות להקמת המוזיאון החדש הזה כעיתונאי וכאיש מקצוע שנושא העולם היהודי הוא במרכז העיסוק שלו. וממש כמו המוזיאון, שהיה קרוי עד לפני שבוע "מוזיאון העם היהודי – בית התפוצות" – אני נאבק מדי יום להילחם בתדמית הכה ארכאית שמתלווה למושג הזה, "תפוצות". עד כדי כך שכשהתחלתי לסקר את התחום, בגיל 28, לא האמינו לי שלא עברתי את גיל ה־50 במקרה הטוב. אז תתחילו לשנן: "אנו – מוזיאון העם היהודי".

לפני כמה חודשים ערך לי מנכ"ל המוזיאון דן תדמור סיור ראשוני במתחם העצום הזה (כ־7000 מ"ר), אבל זה היה עוד לפני שהגיעו המסכים והדיגיטציה. על כן, בביקור שלי השבוע הייתי מצד אחד מרוגש ושמח על השקת המוזיאון הזה, ומצד שני ביקשתי גם להסתכל עליו בצורה ביקורתית. הסיבה לכך היא שבשנים האחרונות נמתחה ביקורת על הנהלת המוזיאון על כך שהיא מקדמת, לטענת גורמים שמרניים, בעיקר אג'נדה פרוגרסיבית, יש שיגידו "רפורמית". באחת התערוכות הוצגה בובת ברבי שמוצגת כאשר היא מניחה תפילין – דבר שעורר סערה גדולה.

לא הנרטיב היחיד

יושבת ראש דירקטוריון בית התפוצות, אירינה נבזלין, צוחקת מהשאלה האם חידוש ובנייה מחדש של מוזיאון דומה להריון ולידה. "ההריון הזה, של בניית המוזיאון, היה הרבה יותר ארוך מאשר הריון של תשעה חודשים עם ילד. כשאשה בהריון, היא יודעת שבסוף ייצא ילד, גם אם היא לא תדע בדיוק מה יהיה האופי שלו – אבל במקרה של מוזיאון, אתה נכנס להרפתקה, ואין לך מושג מה ייצא בסוף".

נבזלין, הנשואה לשר הבריאות יולי אדלשטיין, מסבירה שמדובר גם בפרויקט יקר בהרבה מילד חדש: לא פחות מ-100 מיליון דולר גייסה נבזלין יחד עם הנהלת המוזיאון עבור הבנייה המחודשת. 30 מיליון השקיע אביה, לאוניד נבזלין, דרך קרן נדב, כ-20 מיליון נוספים השקיעה ממשלת ישראל, ואת שאר 50 המיליון גייסה נבזלין בין השנים 2012 עד 2019.

כשאני שואל אותה למה היא בכלל עוסקת במוזיאון העם היהודי כבר 13 שנה בהתנדבות, היא מסבירה בלהט: "הגעתי למסקנה שאנחנו כיהודים בטוחים שהנרטיב היחיד שלנו כעם הוא קורבני, ואני במוזיאון כדי להראות שזה לא הנרטיב היחיד שיש לנו כדי להתאחד. אני רוצה שאנשים ישאלו את עצמם למה, בניסיון לאחד את העם, צריך לשמוע כמה דפקו אותנו, יש לנו הרי מדינה ריבונית, אנחנו כאן הרוב – אז למה להתעסק רק בסיפור שהוא לא רלוונטי להיום?".

מגדל בבל

הכניסה למוזיאון מרהיבה, שורה של מסכי פלזמה צרים וגבוהים, ובהם עשרות גברים ונשים שמספרים במעט יותר מדקה מהי יהדות עבורם. עד שלא מתקרבים אי אפשר לשמוע את מה שהם אומרים, ובליל המונולוגים שלהם יוצר הרגשה של הרבה אנשים שנמצאים בחלל הזה ומדברים. "מרחוק זה נשמע קצת כמו מגדל בבל", אומרת שחם־גובר ומוסיפה שהסרטונים צולמו בשש שפות. "יש אנשים שאמרו שזה מזכיר להם בית כנסת", נותן תדמור את הפרשנות שלו.

אפשר לצפות שם בשופטת החרדית־אמריקנית רוחי פרייר, אך גם ברבה אמריקנית קונסרבטיבית בשם שרון בראוס, המוכרת מאוד בארה"ב. יש גם ישראלים המתגוררים ביהודה ושומרון, חרדים, זמר יהודי־ארגנטינאי ואחרים. לאורך היום אני קולט פנים מוכרות, דמויות שראיינתי לאורך השנים. "את הזהות היהודית שלי אני יכול להשאיר בבית כשזה לא מתאים לי", אומר אחד הצעירים בתערוכה זו. בקיר שעוטף את התערוכה מופיעות תמונות של משפחות יהודיות מרחבי העולם, בהם גם משפחה ישראלית־דתית "מעורבת" שבה אחד מבני הזוג הוא ממוצא אתיופי. יש כאן גם זוג להט"בי וזוג היפסטרים. "אנחנו רוצים שכולם ימצאו כאן את עצמם" מסבירה שחם־גובר.

תדמור: "אין לנו אג'נדה. אנחנו מבטאים, משקפים, מראים בצורה הכי שקופה את כל מה שיש ליהדות להציע. אם כואב למישהו בעין לראות את האחר – אין לי פתרון לזה"

שחם־גובר עובדת במוזיאון יותר מעשור כאוצרת, והיא גם סופרת. בין המוזיאונים שאצרה: מוזיאון הפלמ"ח, מוזיאון הרצל, מוזיאון בגין, אתר מצדה, מוזיאון אסירי המחתרות בעכו, הבית השרוף ברובע היהודי בעיר העתיקה ועוד. היא מספרת שאחד הדגשים שעומדים מול עיניה ומול צוות ההקמה הגדול הוא ש"ראינו אמנם הרבה פרעות ושמד, ולא התעלמנו מהם, אבל שינינו במעט את הבאלאנס". בכך היא מתכוונת ש"אנו" לא הולך להיות עוד מוזיאון חשוך ואפל כמו רבים מהמוזיאונים היהודיים בעולם. יש בו פינה העוסקת בשואה והיא החלל היחיד שאין בו מסכים, אבל רוב העיסוק הוא ביהדות עצמה: בתרבות, בספרות, בהיסטוריה ובחיים עצמם. מטרה נוספת שעמדה בבסיס הקמת המוזיאון היא שכל אחד ימצא את עצמו, ו"ירגיש שזה שלו או שלה".

מסך ענק מכיל בתוכו את העם היהודי במספרים: אינפוגרפיקה המתייחסת לנתונים של יהודי העולם ושל מדינות שונות משנת 1970 עד ימינו, על בסיס נתוניו של הדמוגרף פרופ' סרג'יו דלה־פרגולה. לכל אורך המוזיאון יש גם אלמנטים המיועדים לילדים קטנים, וכאן אנחנו רואים מעין תיאטרון בובות בתוך קופסת עץ בסגנון וינטג'. "כל מה שמותאם לילדים הוא 'לואו טק'" מסבירה שחם־גובר, "הנכדה שלי ידעה להשתמש בטלפון כמעט מגיל אפס, לכן רציתי שיהיה משהו שידרוש שימוש בידיים".

במקביל, כ־600 מוצגים במוזיאון שנתרמו או נרכשו – חלקם יחידים מסוגם כמו תלבושת של רקדן רוסי משנת 1912 שהמעצב שלה היה יהודי. באזור הקולנוע הישראלי תוכלו לראות עותק מהתסריט המקורי של הסרט "גבעת חלפון אינה עונה" בכיכובם של "הגשש החיוור" עם ההערות בכתב יד של הבמאי אסי דיין. גם התסריט המקורי של הסרט "ואלס עם באשיר" נמצא שם, מאחורי זכוכית. ואם כבר קולנוע, האם ידעתם שבוליווד, תעשיית הסרטים ההודית, הוקמה על ידי יהודים? אזור שלם עוסק בכך ואף מתמקד בשלוש הכוכבות הגדולות ביותר של בוליווד בעת הקמתה – שהיו יהודיות ממוצא עיראקי. בהוליווד עליה כולם יודעים שהוקמה על ידי יהודים, היהודים נמצאים עד היום בתפקידים הבכירים ביותר בתעשייה. אגב, יש גם ויטרינה עם בובה בדמות החייזר המפורסם אי.טי. מסרטו המצליח של סטיבן שפילברג. "גם החבר הזה נותן ביקור קטן בסרט", קורץ תדמור, וכשאני שואל אם ההקשר הוא רק במאי הסרט היהודי, נכונה לי הפתעה "יש תזה חצי מונפצת שאי.טי. הוא בעצם היהודי, האאוטסיידר התמידי". אבל שחם־גובר דווקא מתייחסת לשאלה ברצינות: "התזה הזו דווקא נכנסה למחקרים אקדמיים, זה לחלוטין עם ביסוס. גם בהדרכת האודיו באפליקציה של המוזיאון יש פרק העוסק בזווית היהודית של אי.טי.". אין ספק שזה עשה לי את היום. אגב, למדתי משהו חדש נוסף. מתברר שה"הפי אנד" שאנחנו מכירים בסרטים ההוליוודיים הוא בכלל המצאה יהודית, המסמלת את הכמיהה של היהודים שהיגרו לארה"ב לחיים טובים יותר.

איפה הרבנים?

לאנשים מופרעי קשב כמוני המוזיאון הזה גורם לתחושה בלתי נגמרת של פומו. אין מסלול קבוע בקומה הזו, ובכל רגע צצים להם מסכים, מיצגים או יצירות אמנות יוצאות דופן: ג'וק בוקס בעיצוב עץ מיושן אבל עם מסך עדכני – שבו תוכלו לבחור על בסיס כמה פרמטרים וזמרים יהודים להרכיב להיט משלך; מכונת הכתיבה של הסופר היהודי יצחק בשביס־זינגר; הגיטרה של הזמר המנוח לאונרד כהן מהופעתו האחרונה בישראל בשנת 2009, אז בירך את הקהל באצטדיון רמת־גן בברכת הכוהנים; צווארון של נשיאת בית המשפט העליון האמריקני המנוחה רות ביידר־גינסבורג, שתרמה בעצמה חצי שנה לפני מותה ועוד. רשמתי לעצמי תזכורת לבקר שוב כדי שאוכל לנשום בין מיצג למיצג ולהתעמק.

לקראת סוף הקומה מופיע קליפ מרהיב על מסך ענק, תחת הכותרת "יהודים משפיעים" – עם שיר של שאנן סטריט ודודש קלמס ("הדג נחש"). בסרטון האנימציה מרקדות להן הדמויות שעליהן שרים השניים – עשרות שמות כמו מארק צוקרברג, דניאל כהנמן, דן שכטמן, עדה יונת, ש"י עגנון, מארק ספיץ, בוב דילן ועוד. השיר מורכב בעצם מעשרות שמות של "יהודים משפיעים". בסוף השבוע האחרון נמתחה ביקורת מצד גולשים חרדים על כך שהסרטון, שפורסם ברשת, כמעט לא כלל רבנים.

"לאנשים מופרעי קשב כמוני, המוזיאון גורם לתחושה בלתי נגמרת של פומו. בכל רגע צצים מסכים, מיצגים או יצירות אמנות יוצאות דופן. רשמתי לעצמי לבקר שוב, כדי שאוכל לנשום בין מיצג למיצג ולהתעמק"

שחם־גובר מספרת שהייתה רוצה מאוד, בין שלל הפריטים בוויטרינות (למשל תיק ערכת קוסמטיקה מהראשונות של אסתי לאודר), לשלב פריט של הרבי מלובביץ' שמופיע כאחד מאותם "משפיעים", אלא שחסידיו לא שיתפו פעולה. "רדפנו אחרי המזכירים של הרבי מלובביץ' במשך שלוש שנים, וביקשנו שייתנו לנו משהו. הנציגה שלנו בארה"ב מכירה אותם וביקשה מהם לשלב את אחד השופרות שלו במוזיאון. בכל פעם הם אמרו שזו לא תהיה בעיה, אבל זה לא קרה. חבל, זה היה ממש מתאים כאן – אבל אני עדיין מוכנה להכניס שופר שלו אם הם ישנו את דעתם".

אני מקשה בפני תדמור מדוע באמת אין רבנים וכמעט שלא רואים יהודים אורתודוקסים במיצג הספציפי, וניכר שהשאלה מוציאה אותו משלוותו: "המיצג הזה עוסק בהשפעת היהודים על תרבות העולם", הוא אומר, וחוזר על דבריו כדי להדגיש זאת. "זה המקום שבו יהודים פוגשים את העולם בימינו, לכן, מטבע הדברים לא תפגוש הרבה רבנים שנמצאים בקטגוריה הזאת. הרבי מלובביץ' מוצג כאן כי הייתה לו השפעה על תרבות העולם. למרות שגם הרב עובדיה יוסף מוזכר כאן, מה הייתה השפעתו על תרבות העולם? לא הרבה. אני לא אומר זאת בגנותו", הוא ממהר לחדד. "אין רבנים מרכזיים בהיסטוריה היהודית שלא תמצא כאן, מהרמב"ם ועד הרבי מלובביץ'. הרב דוד בוזגלו מופיע במקרה פעמיים, כי הוא היה גם פייטן".

אנחנו יורדים בגרם מדרגות ארוך, ומגיעים לקומה השנייה, העוסקת בהיסטוריה. אפרופו דבריו של תדמור, בקומה זו מופיעים אינספור אזכורים לרבנים, לטקסטים יהודיים עתיקים ולמסורת היהודית בצורה הכי ישירה שיש. בניגוד לקומת הכניסה כאן יש מסלול קבוע, והתוכן הרבה פחות פופולרי ויותר עמוק. זה מתחיל בסרט בן שבע דקות על "מסעות היהודים", בעצם כל ההגירות היהודיות מאברהם אבינו ועד היום. אנחנו עוברים מחורבן בית ראשון לתקופה שבה פעלו מרכזים יהודיים בארץ ישראל, בבל ואלכסנדריה, וצופים בסרט על שלומציון המלכה. שחם־גובר מספרת כי "היה מאמץ מאוד גדול 'לגרד' נשים כדי להציג אותן – זה היה אתגר לא פשוט בכלל". ליד יצירתו של האמן הישראלי פלג דישון, שבנה מיצג המדמה את עבודתם של הכהנים בבית המקדש לפי ימות השבוע, סיפרה אחת מעובדות המוזיאון שנלחצה מאוד מהשאלה כיצד יגיבו חבריה התל־אביביים כאשר יסיירו במוזיאון. "אני לא רוצה שהם ירגישו שיש כאן הדתה", והתגובות דווקא היו מצוינות. מפרספקטיבה חילונית, כמות היהדות המסורתית שמוצגת כאן היא גדולה לאין שיעור מכל מוזיאון אחר.

הווינדוס של היהודים

סרט אנימציה קצר ומרהיב עוסק ביהודים אנוסים בספרד, בטכניקת רוטוסקופיה (אנימציה המבוססת על צילומי וידיאו) ובו משפחת אנוסים אופה מצות במרתף וברגע שנשמעת דפיקה בדלת הם חוששים שתפסו אותם – אלא שזהו אב המשפחה, ולבסוף הם מתחבקים ושרים יחד. יצירה אחרת מציגה אוסף של נוצות עם משפטים של "כפרות" מודרניות כמו למשל "על חטא שחטאתי בצפייה רבה מדי בטלוויזיה" או "על חטא שחטאתי בהטרדה מינית". פרויקט מרגש נוסף מציג זמרות ישראליות ששרות משיריהן של כוכבות יהודיות מצפון אפריקה של המאה ה־19 כמו זוהרה אלפסיה ולילה מוראד. בין הזמרות ששרות את שיריהן ומספרות עליהן ניתן למנות את נטע אלקיים, מרים טוקאן ושרי אלפי, וניתן להאזין לכך באוזניות. טאבלט גדול מתאר את השכבות השונות של דף התלמוד ומשווה אותו למעין "ווינדוס של העם היהודי".

הקומה מסתיימת בהקמתה של מדינת ישראל, כאשר על מסכי ענק מוצגת "ישראל במספרים" – אינפוגרפיקה עם נתונים על ישראל מאז הקמתה ועד היום – יחד עם השוואות כמו מספרי המפגינים בהפגנות הפנתרים השחורים מול מספר המפגינים נגד הסכם אוסלו.

בקומת הקרקע של המוזיאון מתייחסים ליסודות התיאולוגיים־רעיוניים של היהדות, "בטבורו של המוזיאון יש לנו מיצג העוסק בשבת", אומר תדמור, ומסביר את היצירה הדיגיטלית המופיעה במרכז האולם, שבה מודדים את 143 השעות שבין הרגע שהשבת נכנסת במדינה כמו ניו־זילנד, 11 שעות לפנינו, ועד שהיא יוצאת במדינות צפוניות. אם מסתכלים כלפי מעלה בדיוק מאותו המקום רואים את כל קומות המוזיאון ואת התקרה העשויה בטון.

כאן לומדים על מעגל השנה היהודי, על ברית בין הבתרים, על ברית המילה, בר ובת מצווה, נישואין, אמירת קדיש והלכות אבלות – הכול דרך אמנות כמובן. אלמנט נוסף הוא התנ"ך: מיצג המראה את השפעת התנ"ך על התרבות ("מים לדוד המלך"), ספרי תנ"ך מהעולם, בין השאר במנדרינית ובכתב ברייל.

אם תגיעו עד לכאן ויישארו לכם סבלנות או קשב, תוכלו לצפות בסרטון אנימציה קורע מצחוק של היוצרים וכוכבי הרשת ניר וגלי שעוסק בשמות מהתנ"ך, "כל השמות האלה עם 'אל' בסוף חרושים", אומר ניר לגלי. "איך קוראים להוא מהמכולת? 'אין־אל?'"

תדמור, אשר הגיע מעולם התקשורת (לשעבר עורך ראשי משותף בידיעות תקשורת, מנכ"ל טלעד, מנכ"ל ערוץ 24 ואף עורך ראשי של הירחונים מקבוצת ידיעות אחרונות) שורק את ההיסטוריה היהודית, שנים, מספרים ועובדות כאילו היה היסטוריון. כשאני שואל אותו האם כבר התכונן לביקורות מהשמרנים מחד ומהפרוגרסיבים מאידך על חלק מהמיצגים, הוא משיב שהוא קודם כול רוצה להקשיב, אבל מבקש שיגיעו למקום בגישה חיובית. "אם מבקר בא מתוך מצב נפשי של 'אהבת ישראל' ו'בואו נמצא את המשותף' – הוא ימצא המון מזה. אבל אם הוא יבוא מתוך מצב נפשי של 'איך לא ייצגו אותי' – אז חבל. אמא שלי מגרמניה ואבא שלי מסרביה. אין פה סרביה במוזיאון, וזה בסדר".

"כל מיצג נבדק על פי עשרות פרמטרים תוכניים: מגדר, זרמים, עדה, מיקום גיאוגרפי, תקופה. אנחנו משקללים את כל הדברים, אבל זה לא מדע מדויק. אנחנו לא מתאמצים להכעיס אף אחד ולא נעלים אף אחד, אין לנו אג'נדה. אנחנו מבטאים, משקפים, מראים בצורה הכי שקופה את כל מה שיש ליהדות להציע. אם כואב למישהו בעין לראות את האחר אין לי פתרון לזה".

רגע לפני שהסיור מסתיים, כשאני מלא בחוויות של תקופות וזרמים שונים ביהדות, אני לא יכול שלא לחשוב האם המוזיאון הזה יגרום באמת לכל היהודים להרגיש בבית. אין ספק שמספר דברים שראיתי בתערוכות יגרמו אי־נוחות לחרדי שיבוא למוזיאון. שאלתי את שחם־גובר על העניין, ולדבריה "הוא יכול להימנע מהקומה העליונה, העוסקת בתרבות. אפילו באיורים המוצגים בקומה השנייה השתדלנו מאוד שלא יהיה משהו שיש בו פוטנציאל לפגוע או לעצבן חרדים. מהתערוכה שקיימת אצלנו בשנים האחרונות, אני רואה שאמנם הממסד החרדי לא בעדנו, אבל החרדים מגיעים".