בחודשים האחרונים התרגלנו לראות בעמודים הראשיים של העיתונות בארץ ובעולם תמונות של היתקלויות אלימות עם הגורם האמון על שמירת החוק: המשטרה. השוטרים בכל התמונות דומים זה לזה – חמושים מכף רגל עד ראש, מדים אחידים, קסדות ואמצעים לפיזור הפגנות. המפגינים בכל מקום שונים לכאורה אלה מאלה; כאן חרדים, בארה"ב שחורים, ובהולנד מה שמכונה אצלנו "צעירים". אולם למעשה, גם בין המפגינים היה מכנה משותף בולט: השתייכותם לקבוצת מיעוט מובחנת. מתבונן זר שהיה מגיע לעולמנו היה מזהה מיד: משהו בסדר הטוב הולך ומתפרק. קבוצות מיעוט מסוגים שונים מתפרעות; מבעירים, שוברים, רצים, צועקים, ובעיקר מתקיפים את החוק, את שומרי הסדר הציבורי.
כל מדינה וקבוצה צריכות כמובן לעשות את חשבון הנפש שלהן, אבל אני מבקש להצביע על כשל מערכתי יסודי בסדר הפוליטי ששורר היום במערב: הסדר הרב־תרבותי.
עד המהפכה הצרפתית, הסדר הפוליטי במערב התבסס על זהות מעמדית. כל אדם ידע לאיזה מעמד הוא משתייך, ומהן הזכויות והחובות הנגזרות ממעמד זה. האצילים ידעו שהם אצילים ומגיע להם הכול, הצמיתים ידעו שהם צמיתים ולא מגיע להם כלום, בעלי האומנויות התכנסו בגילדות שלהם, והיהודים בגטאותיהם ובמשלחי היד שהותרו להם. איש לא חשב להבעיר זפת ולשבור חלונות בעקבות "שלילת זכויותיו".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– והיא שעמדה: הצרות מזכירות לנו לשמוח
– לא בגלל התרבות: יהודים לא משתחווים בהר הבית כי המדינה מונעת מהם
– נתניהו נודר: אסדיר את ההתיישבות הצעירה
המהפכה הצרפתית שינתה את כל זה. היא קראה לביטול הסדר המעמדי ולהענקת זכויות שוות לכל אדם. הסעיף הראשון של "הצהרת זכויות האדם והאזרח", אחד המסמכים המכוננים של המהפכה, קובע: "בני האדם נולדים, ונשארים תמיד, חופשיים ושווי זכויות. לפיכך אפשר לבסס הבדליים חברתיים רק על תועלת הכלל". אין יותר אצילים וצמיתים, יהודים ונוצרים, בעלי אומנויות ואיכרים; כולם כולם זכאים לזכויות אזרח שוות של חירות, קניין, ביטחון והתנגדות לדיכוי.
אולם בהצהרה ש"בני האדם נולדים חופשיים ושווי זכויות" לא היה די, שהרי במשך אלפי שנים בני האדם נולדו לא חופשיים ולא שווי זכויות. יהודים נולדו להיות יהודים, אצילים נולדו להיות אצילים וצמיתים נולדו להיות צמיתים. כדי שההצהרה תהפוך את האנשים לשווים וחופשיים, נדרש אפוא שינוי רדיקלי: לשחרר בכוח את האדם מהזהויות המעמדיות שהוא נולד לתוכם. המהפכה הצרפתית ביקשה לקחת את מה שכונן את הזהות הפוליטית של האדם, ולהציע לו זהות חדשה. היא אמרה לאציל, ליהודי ולאיכר: בכל מה שנוגע לסדר הפוליטי, אינכם יותר אצילים, יהודים ואיכרים; אתם "אזרחים". בחייכם הפרטיים אתם יכולים להתנהג כרצונכם, אבל כשאתם יוצאים החוצה, לרשות הרבים, עליכם להתערטל מהזהויות המעמדיות שלכם ולהופיע כאזרחים צרפתים "חופשיים ושווי זכויות".
אולם, כבר מההתחלה היה ברור שקשה מאוד לדרוש מהאדם להתערטל מכל הזהויות שלו ולהפוך ל"אזרח העולם". הדרישה לזנוח את כל מגדירי הזהות המעמדיים ולהצניע אותם בבוידם, הולידה צורך במוקד זהות מחודש. מוקד זה היה הלאום. הלאומיות המודרנית נולדה יחד עם המהפכה. היא אפשרה לאדם להשיל מעליו את הזהויות המעמדיות ולאמץ מוקד זהות חדש, שמשווה קטנים וגדולים: המדינה הלאומית. הלאומיות הגדירה גבולות זהות מסוימים, ואפשרה ל"אזרח" של המהפכה להיוולד מחדש כאדם "חופשי ושווה זכויות".
הצורך ביצירת "אזרח" המעורטל מהזהויות הישנות שלו הפך את המהפכה הצרפתית לפרויקט אלים. האלימות של הפרויקט הליברלי שהתחילה המהפכה לא התבטאה רק בתקופת הטרור של רובספייר, אלא נמשכה לאורך יותר ממאתיים שנה, ולמעשה שרידיה פועלים עד ימינו. אלימות זו הופנתה כלפי מיעוטים שסירבו להשיל מעליהם את הזהויות הפרטיקולריות שאפיינו אותם.
יהודים, למשל, חויבו במקומות רבים ללמוד בבתי ספר אזרחיים שביקשו לחנך אותם מחדש, ולהסביר להם שהם אנשים "חופשיים ושווי זכויות" ושאת יהדותם הם צריכים להצניע ברשות היחיד. היא הופנתה גם כלפי מיעוטים אתניים אחרים שחסו תחת מדינות הלאום, כמו תושבי המושבות של המעצמות האירופיות. עמים אלו חונכו להשיל מעליהם את מאפייניהם התרבותיים ולהופיע ברשות הרבים כ"אזרחים" – אנשים ללא זהות תרבותית פרטיקולרית מובחנת, מלבד ההזדהות הלאומית.
בעיית ועדת הקבלה
אלא שהפרויקט של הלאומיות הליברלית כשל. מאתיים שנה בדיוק לאחר המהפכה הצרפתית, עם נפילת חומות ברלין וסיום המלחמה הקרה, הבחינו מנהיגי המערב שהם נכשלו במשימתם: הם לא הצליחו לבער את הזהויות הפרטיקולריות של נתיניהם ולהפוך אותם ל"אזרחים חופשיים ושווי זכויות". מדינות המערב נשארו עם מיעוטים רבים שלא הסכימו לוותר על הזהות הפרטיקולרית שלהם. שחורים והיספנים בארה"ב, מוסלמים באירופה, יהודים־חרדים וערבים בישראל, ילידים־אינדיאנים ומיעוטים אחרים בקנדה – כל אלו נשארו מובלעות עיקשות של זהויות מובחנות שלא נכנעו למאמצי ההאחדה. כך נולד הרעיון הרב־תרבותי.
הרעיון הרב־תרבותי לא זנח את עקרון שוויון הזכויות שהמהפכה הצרפתית הכריזה עליו, אבל ביקש לעשות לו רוויזיה רדיקלית. במקום לדרוש מהאדם להתערטל מזהויותיו כתנאי לקבלת זכויות האזרח, הוחלט להעניק לו אותם ללא תנאי. המדיניות הרב־תרבותית ביקשה לחבק את המיעוטים כפי שהם, עם המאפיינים הפרטיקולריים שלהם, ולשתף אותם בסדר הפוליטי. בסדר הליברלי הישן, "המדינה" היא מקום ניטרלי שאליו מגיעים רק עם הטייטל של "אזרח". במדיניות הרב־תרבותית, "המדינה" היא פסיפס של תרבויות פרטיקולריות שמכוננות יחד סדר פוליטי של שוויון חברתי.
כיצד מייצרים "מדינת כל תרבויותיה", מבלי לוותר על העיקרון הליברלי של שוויון וחירות? הרי לכאורה, עצם הגדרת הזהות לפי העדפות פרטיקולריות סותרת את העיקרון הליברלי. דוגמה מובהקת שממחישה את הסתירה בין רב־תרבותיות לליברליזם הקלאסי היא "ועדת הקבלה". ועדת קבלה ליישוב היא גוף מפלה בהגדרתו. מטרתה לוודא שרק אנשים בעלי העדפות תרבותיות מסוימות ייהנו מטובין ציבוריים כאלה ואחרים. היא קובעת שלא כל האנשים "חופשים ושווי זכויות", אלא יש כאלה שמותר להם לקנות דירה במקום מסוים ויש כאלה שאסור להם. שימורה של זהות פרטיקולרית במדינה מחייב הפעלה של פרקטיקות כמו ועדת קבלה. לכאורה, מדיניות רב־תרבותית אינה יכולה להיות ליברלית.
האופן שבו ההגות הרב־תרבותית פתרה את המכשול הזה היה באמצעות הכנסת מושגים כמו "הזכות לתרבות" לתוך ההיגיון הליברלי האוטונומיסטי. הרעיון הרב־תרבותי המשיך לראות באדם יצור שאינו מוגדר לפי הזהות הפרטיקולרית שלו, אלא שלאותו אדם חסר זהות הוענקה זכות חדשה: הזכות לתרבות. עקרון החופש והשוויון הליברלי אמור להעניק לכל אדם חופש לחיות את חייו באופן מלא. אולם כדי לחיות חיים מלאים, אמרו ההוגים הרב־תרבותיים, האדם זקוק לתרבות, ותרבות היא דבר שאינו יכול להתבטא ברשות היחיד בלבד. נמצא אפוא שליברלים אמיתיים צריכים לאפשר ואף לתמוך במדיניות האפליה שמיעוטים נוהגים בתוכם.
כל זה טוב ויפה, אלא שבמובלע, הוכנס תנאי אחד שיאפשר את הרוויזיה של הרעיון הליברלי: המיעוטים השונים נדרשו לוותר על הפוליטיות של דרך החיים שלהם, ולהפוך ל"תרבות". היהדות החרדית תפסה את עצמה תמיד כקהילה שמשמרת את תפיסת האדם הקדם־מודרני, כלומר אדם שאינו "חופשי ושווה זכויות" אלא "יהודי", ולא סתם יהודי, אלא בן לקהילה מסוימת שמכתיבה היררכיה ברורה, חובות וזכויות. אך פתאום, מבלי שנשאלה, היא הפכה ל"תרבות" – כלומר העדפה אוטונומית של פרטים מסוימים בחברה.
הוגי הרב־תרבותיות, האמנה החברתית החדשה, הכניסו ברוב טובם את המיעוטים השונים לתוך הסדר הליברלי. הם שכחו רק דבר אחד: לבקש מהם לחתום על תנאי החוזה.
השתדלנות הפכה לשחיתות
הסעיף הראשון של הצהרת זכויות האדם והאזרח קובע כאמור כי כל בני האדם נבראו חופשיים ושווים. אולם הסעיף השני של אותה הצהרה גוזר מכך מיד כי: "מטרת כל התאגדות פוליטית היא שימור זכויות האדם הטבעיות והנצחיות". כותבי ההצהרה הבינו כי כדי לקבע את השוויון והחופש בין אנשים, עליהם לאסור כל התאגדות פוליטית שאינה מכוונת למטרה זו.
קודם למהפכה, הזהויות המעמדיות הישנות היו לא רק זהויות חברתיות אלא גם צורה מסוימת של התאגדות פוליטית. הדרך שבה המעמדות השונים הגנו על הסטטוס שלהם היה דרך ייצוג האינטרסים שלהם, ושלהם בלבד, לפני השליט. בעגה יהודית קוראים לזה "שתדלנות". אולם השתדלנות, שהייתה הנשק העיקרי להגנת זכויות מיעוטים, הפכה בעקבות המהפכה לאויב הראשי של הסדר החדש. השתדלנות איימה להחזיר את הסדר הישן על כנו, ולייצר אפליה בין המעמדות השונים. "שתדלנות" הפכה לעבירה פלילית, המכונה בימינו בפשטות "שחיתות".
השמרנים אוהבים ללעוג למהפכנים הצרפתים על הנאיביות שלהם ועל חוסר התחשבותם בטבע האדם. אולם נראה שמבחינות מסוימות התבונה הפוליטית שלהם עלתה בהרבה על של בני דורנו. מהפכנים אלו הבינו כי אינם יכולים לאחוז בחבל משתי קצותיו, ושאי אפשר להעניק לאנשים שוויון זכויות אזרחי אם בינם לבין עצמם הם עדיין מחזיקים בזהויות פוליטיות שאינן מקדמות את הטוב האזרחי הכללי. היה להם ברור שאם אנשים ימשיכו לראות בזהויות המעמדיות שלהם זהויות פוליטיות, הם לא יוכלו לנהל דמוקרטיה ליברלית אלא ייגררו ל"פוליטיקת זהויות" של מאבקים בלתי פוסקים בין קבוצות שונות.
בניגוד למהפכנים אלו, אדריכלי הסדר הרב־תרבותי שכחו כמדומה את הסעיף השני של הצהרת הזכויות. הם סברו שהם יכולים להכניס את המיעוטים לתוך המגרש הליברלי, ולצפות שהם יאמצו מרצונם הטוב את עקרונות היסוד של קידום "הטוב המשותף" ויזנחו את האינטרסים הפרטיים שלהם. זוהי טעות חמורה שאנו משלמים עליה מחיר יקר.
איני חסיד של הסדר הליברלי הישן, ואני מזדהה עם הרבה מאוד מהביקורת של הוגי הרב־תרבותיות כנגד הדיכוי שהוא השית על מיעוטים. אולם פתרון הבעיות של הליברליזם הישן אינו מצוי בסדר הרב־תרבותי. מסקנה זו מתקבלת מהשינויים המהירים והרדיקליים בסדר הפוליטי שאנו חווים בשנים האחרונות, והיא מתחדדת ביתר שאת בתקופת הקורונה.
נאחזים באשליה
פעמוני האזעקה היו צריכים להידלק כבר לפני זמן רב: השיח הפוליטי המתלהט, המחנאות, שלילת הלגיטימציה של היריבים. כל התופעות הללו, שמאפיינות את הפוליטיקה במערב בשנים האחרונות, רומזות כי משהו חמור השתבש. האזרחות נעלמת. הממלכתיות אובדת. המידה הטובה של הליברליזם הולכת ונעשית נדירה יותר ויותר. הכבוד למדינה והענקת הלגיטימיות לכל עמדה פוליטית, ללא התחשבות בצבע העור והאמונה של מי שמשמיע אותה – כל זה הולך ונעלם. הסכסוכים הפוליטיים חוזרים למחנאות שנסובה סביב זהות מעמדית. נדמה שחזרנו לימים שלפני המהפכה, אלא שעתה האויב המשותף הוא השלטון הליברלי שמנסה לבטל את המעמדות, ולא המלוכה שמנסה לשמר אותה. תמונות המיעוטים המפגינים צריכות לזעוק באוזנינו: הסדר הרב־תרבותי נכשל. צריך לעצור אותו עכשיו, ולמצוא בסיס חדש לסולידריות לאומית.
אלא שנדמה שנגזר עלינו להמשיך לראות עוד ועוד מאותו דבר. אם האופנות של האליטה האמריקנית הן אמת המידה לניבוי טרנדים מקומיים עתידיים, הרי שנראה כי המדיניות הרב־תרבותית הולכת רק להקשיח את עמדותיה. האליטה האמריקנית אינה מנסה למצוא מחדש בסיס לסולידריות לאומית, כזה שאינו דכאני כמו הליברליזם הישן אך גם לא מפלג כמו המדיניות הנוכחית. אדרבה, היא עושה כל שביכולתה על מנת להחזיק בעור שיניה באידיאולוגיה הרב־תרבותית. כולם מאותתים לה שהיא כשלה, אך היא ממשיכה בכוח להיאחז באשליה.
אבל גם אם מצבה של ארה"ב נראה טרגי כל כך, אין לנו הכרח לחקות אותה. מכל העמים כולם, לעם היהודי יש הסיכוי הטוב ביותר לצאת מהמבוי הסתום של הסדר הפוליטי העולמי. יש לנו בסיס איתן לסולידריות, בסיס שאינו נזקק לאידיאולוגיה הליברלית הישנה, שדורשת מהאדם להתערטל מאוצרות הרוח והתרבות שלו עם הכניסה לרשות הרבים. הבסיס לסולידריות היהודית הוא המסורת. המסורת היהודית, זו שהפיחה חיים ברעיון הציוני מראשיתו והפכה את הלאומיות היהודית למשהו כל כך שונה מתנועות לאומיות אירופיות, יכולה להציל אותנו שוב.
בימים קודרים אלו, נראה שרעיון זה רק הולך ומתרחק. המילה "ציונות" כמעט אינה נשמעת עוד בפוליטיקה שלנו, והמסורת של העם היהודי הפכה לגורם מפלג. אולם כמאמר המשורר, "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומיה – עוד לא אבדה תקוותנו". אני מאמין שבלבב פנימה נפשם של היהודים היושבים בציון עדיין הומייה לימים יפים וטובים יותר, שבהם היהדות תחזור להיות כוח מאחד ומלכד.
