"מורשת של מרגלים", ספרו האחרון של ג'ון לה קארה, הוא אירוע החורג בהרבה מגבולותיו של ספר בודד. הוא כמובן עומד בפני עצמו, אבל הוא גם מהווה פרק מקדים, ומשלים, למפורסם בספריו, "המרגל שחזר מן הכפור"; פרק מקדים שנכתב באיחור קל של 54 שנים. אך בכך לא מתמצה תפקידו. ייתכן שהוא גם חותם את מכלול יצירתו.
כשנפגשתי איתו לקראת פרסום האוטוביוגרפיה שלו, אמר לי לה קארה כי ימשיך לכתוב כל עוד יוכל. ואני מקווה מעומק לבי שברגעים אלה הוא רוכן מעל שולחן הכתיבה שלו, הצופה אל צוקי מחוז קורנוול בדרום מערב אנגליה ואל גלי הים המתרסקים עליהם, וכותב את ספרו הבא. אבל לה קארה בן 86, וניתן לזהות ב"מורשת של מרגלים" סימנים רבים של סיכום וסגירת מעגל. ואם כך, הספר עוסק אפוא לא רק במורשתם של מרגלים אלא גם במורשתו של סופר גדול.
כשכתב על "המרגל שחזר מן הכפור" אמר לה קארה שהספר בדיוני לגמרי, אבל הוא מספר על מה שיכול היה לקרות. הספרות הבדיונית על עולם הריגול, כשהיא במיטבה, חושפת דברים אמיתיים ועמוקים יותר על העולם החשאי והנסתר הזה מאשר המציאות עצמה. וייתכן שלה קארה, שפרסם לפני כשנתיים את האוטוביוגרפיה שלו, מסכם את חייו שלו בצורה כנה ומעמיקה יותר דווקא בספר זה, שהוא רומן בדיוני לגמרי.
ימים אפלים ומורכבים
סיפור המסגרת של "מורשת של מרגלים" מתרחש בימינו אלה, אך לבה של העלילה נטוע בשנות החמישים של המאה הקודמת. המספר הוא פיטר גווילם, גבר באמצע שנות השמונים לחייו. גווילם הופיע כדמות משנה ברבים מספריו של לה קארה, לרוב כעוזרו הנאמן של ג'ורג' סמיילי, מפקדו האגדי. גווילם היה לוחם מודיעין נועז, שפעל באומץ לב וביעילות פעם אחר פעם מעבר למסך הברזל, בלב לבן של ברית המועצות וגרורותיה. הוא תמיד תואר כגבר נאה וגבוה, שובר לבבות סדרתי, ומעלותיו הגדולות היו תעוזה, נאמנות ללא גבול לסמיילי ויכולת מבורכת להימנע מייסורי מצפון מופרזים.
והנה, בספר זה, הוא כבר אחרי כל זה. גווילם הוא פנסיונר של שירות הביון הבריטי, ומתגורר עם אשה מקומית צעירה ויפה ועם בתה האוטיסיטית בחווה נידחת בחוף של בריטני, בצרפת. אך העבר הרחוק רודף אחריו. הוא מזומן למטה של שירות הביון הבריטי, שם מגלים לו שהשירות והוא אישית נתבעים על ידי צאצאיהם של גיבורי "המרגל שחזר מן הכפור". מתברר, וזה לא באמת משנה שזה נשמע מופרך ומלאכותי, שגם לאלק לימאס וגם לליז גולד – הגיבורים הטרגיים של "המרגל שחזר מן הכפור", שנהרגו כשניסו להימלט מעל חומת ברלין ממזרח העיר למערבה – היו ילדים. וכיום, יותר מחמישים שנה אחרי שהוריהם נרצחו על ידי משמר הגבול המזרח גרמני, בהוראת מפקד המבצעים של השטאזי, הם תובעים את המודיעין הבריטי על כך שהביא למותם.
הם טוענים שהבריטים שלחו אותם ביודעין אל קיצם, כחלק ממבצע מודיעיני מסובך ומורכב, שבו היו כלי משחק בידי ג'ורג' סמיילי וחבר מרעיו, ופיטר גווילם, שהיה אחד מהם, נמצא עכשיו במרכז הכוונת שלהם. ממרחק השנים מנסה השירות הבריטי, החושש משערורייה ציבורית, להתרחק ממשחקי הריגול הקטלניים של ימי המלחמה הקרה.
עורכי הדין של השירות מנסים לאלץ את גווילם לגלות מה באמת קרה אז, בימים האפלים ההם, והאם ועד כמה שיחקו מתכנני המבצע בתמימותם ובנאמנותם של לימאס וגולד, ובציניות מחושבת הקריבו אותם כדי להשיג את מטרתם המבצעית. גווילם מוצא עצמו, גם בחלוף עשרות שנים, לכוד במערבולת של נאמנויות סותרות, של רגשות אשם ושל אהבות ישנות שעדיין שוברות את לבו.
לה קארה חוזר אל החומרים האהובים ביותר שלו, אל ימים שבהם המלחמה הקרה הייתה בעיצומה, ימים קודרים, אפורים, רוויי סכנה, אכזריות, עורמה, עוז רוח ורומנטיקה. ב"מורשת של מרגלים" הוא מספר על המבצע שבמהלכו גייס ג'ורג' סמיילי מרגל בלב לבו של שירות הביון המזרח גרמני, וכדי להגן עליו מפני חשיפה נוהל מבצע ההונאה הגדול והמתוחכם להפליא שעליו כתב ב"המרגל שחזר מן הכפור".
הוא יוצר דמות נפלאה נוספת, קצינת מודיעין מזרח גרמנית, יפה, אומללה, נואשת ומעורערת נפשית, המתגייסת לרשת מרגלים ששירתה את המודיעין הבריטי. גווילם הצעיר משמש לה בלדר, ופוגש אותה במקומות שונים במזרח אירופה לפגישות חטופות כדי לקבל ממנה חומרים סודיים. בהמשך הוא מחלץ אותה במבצע נועז ומביא אותה למערב, ובדרך עובר על כל האיסורים שבספר החוקים של ארגונו, ומעל הכול חוטא את החטא האולטימטיבי: הוא מתאהב. יובל שנים אחר כך הוא מנהל מלחמת מוחות נגד חוקריו, אנשי שירות הביון הבריטי, שהעולם האפל והמורכב של המלחמה הקרה זר ומאוס בעיניהם.
פקפוק בשירותי המודיעין
הספר מלא משפטים ואבחנות שעבור אוהביו של לה קארה הינם יהלומים נדירים ויקרי ערך. גווילם, בספרו על אביו, שהיה בעצמו לוחם נועז במנהלת המבצעים המיוחדים הבריטית בזמן מלחמת העולם השנייה, אומר שהוא השאיר אחריו "מורשת של מסירות נפש ששום בן לא יוכל לעמוד בה" (הנה התמה המרכזית בספריו של לה קארה, כמו גם בחייו האישיים – אב המטיל צל ענק על חיי בנו); ובהמשך הוא מספר על פגישתו הראשונה עם ג'ורג' סמיילי, "שבמודע או שלא במודע הוא הציע לי את עצמו כדמות אב, כפי שאכן הפך להיות בהמשך".
במהלך חקירתו על ידי עורכי הדין של השירות הבריטי תוהה גווילם: "האם אבן נגולה מעל לבו של אדם כשמתברר לו שחששותיו הכבדים ביותר התממשו? לא במקרה שלי". ואחר כך הוא אומר: "אני מרגיש כאילו אני נאבק עד אחרון החיילים, ואחרון החיילים הוא אני". והרהור של אלק לימאס, שדיבר על כל הסוכנים, המרגלים ומשתפי הפעולה: "אולי כל האנשים שלנו אובדניים. כמה פשוט לא מספיקים לעשות את זה [להתאבד], המסכנים". ובמקום אחר, בפסקה אחת, מתמצת לה קארה את העוינות והתחרות בין זרועות הביטחון השונות של בריטניה: שירות הביון סולד משירות הביטחון, ולכן מעדיף לשתף פעולה עם המשטרה (הסקוטלנד יארד), והמשטרה זועמת על שירות הביטחון כי הוא מתערב בענייניה, ומתעבת את שירות הביון (המכונה "הכיכר").
ככל שנקפו השנים ניכר בספריו של לה קארה ספק מתעצם והולך בתועלת הגלומה בשירותי מודיעין. דומה שעם תום המלחמה הקרה איבדו בעיניו הארגונים החשאיים את טעם קיומם, והם החלו לשרת אינטרסים של רודפי בצע מושחתים ושל משתפי הפעולה שלהם במסדרונות השלטון. גיבורי ספריו של לה קארה כבר אינם גיבורי המלחמה החשאית שהתנהלה בסמטאות ערים קומוניסטיות קודרות, אלא אנשים תמימים וטהורים שכמובן משלמים על כך מחיר כבד.
בעקבות הלב
קראתי את "מורשת של מרגלים" בנשימה עצורה, ללא יכולת להניחו מהיד, למרות פגמיו הבולטים. סיפור המסגרת לא אמין ובמה שנראה כהיסח דעת אפילו לא נפתר כמו שצריך. הדוחות הישנים שדרכם מספר לה קארה את פרשיות העבר נכתבים בשפה ספרותית ולא מקצועית. אין מי שכותב דוחות כאלה.
מי שעוקב אחר כל ספריו של לה קארה יודע שבשלב מסוים הוא שינה את הגיל של גיבוריו, כדי שלא יהיו קשישים מדי לעבודת הריגול. אבל, ספוילר קטן, בסוף הספר מופיע ג'ורג' סמיילי הנפלא, וגם על פי החישובים המקִלים ביותר הוא עבר מזמן את גיל מאה, וזה פשוט לא יכול להיות. אבל ללה קארה זה לא חשוב, וזה לא חשוב גם לנו, קוראיו. כי קיבלנו, כנראה בפעם האחרונה, עוד פרק בחייהם של גיבורים שהפכו לחלק מחיינו.
באמצע הספר חשבתי שפתאום אני מבין משהו. אם יש דמות בספריו של לה קארה הקרובה לדמותו שלו, זהו פיטר גווילם. ולא בגלל הביוגרפיה המקצועית שלו – גווילם היה איש מבצעים אלים ונועז, והקריירה של לה קארה בעולם המבצעים החשאי הייתה קצרה ולא מפוארת – אלא בגלל הלב. נדמה לי שכשמדובר בעולם האהבה, לה קארה מזדהה עם גווילם, למרות שהוא מעולם לא יודה בכך.
זהו גווילם שמתוודה, לא לה קארה: "האהבות, חצאי האהבות, רבעי האהבות. אבל האישה היחידה שערגתי אליה הייתה דוריס [המרגלת המזרח גרמנית ששימש לה בלדר]. האם לא הייתי שותף בעקיפין לכל שעה מחייה, בשנתה או בערותה, משך שנה שלמה? האם לא הגבתי לכל דחף שלה, לכל פרץ טוהר, תאווה, התרעמות ונקמנות? ספרו לי על אישה אחרת שהכרתי זמן רב כל כך, ובאינטימיות רבה כל כך". ודוריס גומלת לפיטר במשפט אחד שכתבה, והוא נפלא ונוגע ללב, והוא ג'ון לה קארה במיטבו: "אתה כל הגברים שאני אוהבת".
מורשת של מרגלים, ג'ון לה קארה, מאנגלית: קטיה בנוביץ', כנרת, זמורה־ביתן, 2018, 252 עמ'
