אם השם גילי יאלו לא נשמע לכם מוכר, כנראה אתם לא מאוד בקיאים בסצנת האינדי של המוזיקה הישראלית. יאלו הוא אחד היוצרים הבולטים בז'אנר, ולאורך רוב שנות הקריירה שלו, החל מהימים העליזים כסולן להקת ה"זבולון דאב סיסטם" ועד לימים אלה, רגע לפני צאת אלבום הסולו הראשון שלו (שנושא את שמו – "יאלו"), הוא זוכה לאהבת הקהל, ולא פחות חשוב – להערכתם של המבקרים.
רוב האמנים שמוזיקת האינדי היא מגרש המשחקים הביתי שלהם נוטים לסגל לעצמם פאסון ציני וביקורתי. כמעט תמיד קיימת קורלציה בין סוג הטקסטים והבחירות המוזיקליות שלהם לבין הנטייה להעניק לעיתונות ראיונות לוחמניים ומיוסרים. אצל יאלו העסק קצת יותר מורכב. אמנם הוא נושא על גבו, כמו רבים מיוצאי אתיופיה, סיפור חיים שכולל התמודדות לא פשוטה. אבל יאלו, שמתגורר בדירה בפלורנטין, משדר אופטימיות ואפילו חיבה אל הסביבה הישראלית, שממנה צמח להיות מי שהוא היום.
"הקריירה המוזיקלית שלי התחילה בגיל ארבע, על הכתפיים של אבא שלי בדרך לארץ", פותח יאלו בן ה־38 וחושף מיד את שורשיו המוזיקליים העמוקים, "עליתי במבצע משה, וזה יישמע אולי כמו איזה סיפור פולקלוריסטי, אבל באמת ישבתי לו על הכתפיים ושרתי בקולי קולות. הסביבה הקרובה אפילו הגיבה לזה ואמרה שכשאנחנו מגיעים לארץ אני צריך להיות זמר".
עוד לפני שנגיע לבחירה בקריירה כזמר, אתה זוכר רגעים מכוננים מבחינת הילד גילי, מהמסע ההוא?
"ברור שאני זוכר. היינו במחנה פליטים בסודן, שם ריכזו אותנו לקראת העלייה, ואי אפשר לשכוח את האור של מטוס ההרקולס שהגיע לקחת אותנו. זה רגע שלא אשכח בחיים. זה היה האור המלאכותי הראשון שראיתי בחיים שלי וזה היה מאוד עוצמתי. אתה צריך לנסות להבין את הסיטואציה. המשפחה שלי הגיע מכפר באתיופיה שלא היה בו חשמל. האופציות היחידות שהיו לנו זה או אש או כמובן אור השמש. אז מבחינתי זה זיכרון מכונן שבו אני נתקל באור הבוהק הזה והמאוד סימבולי. אני גם זוכר שבמטוס עצמו חילקו לנו שקיות מים וזה היה נראה לי וואו, פלא גדול".
ואז אחרי הפסטיבל של קבלת הפנים, הנחיתה למציאות הישראלית הלא פשוטה.
"כן, נראה לי שתמיד אזכור את השוק התרבותי שהיה לנו. מבחינתנו, כמי שבאו ממדינה כמו אתיופיה, זאת הייתה קפיצה מהירה מדי קדימה. כמו ללכת שלוש מאות שנה אל העתיד. היום, כשאני נמצא במרחק של שנים מאז ועברתי לא מעט, קל לי יותר לנתח את זה. עזוב רגע אותי כילד, תחשוב על אדם בגיל ארבעים או חמישים, שהייתה לו כבר תבנית ברורה ומסודרת בראש על העולם הזה – דרך מחשבה, אמונה, ופתאום הכול משתנה לו מול העיניים. כל מה שהכיר וידע לא רלוונטי יותר, גם ברמת המנהגים הדתיים. זה משהו שיגרום לבלבול אצל כל אחד".
ואיך זה נראה לך בבית, ביומיום?
"גדלתי כמו רוב העלייה הזו, בבית מאוד מסורתי. המנהגים של היהדות האתיופית עובדים לפי התורה שבעל־פה באופן מובהק יותר, אז כבר במישור הזה, שהיה מרכזי מאוד, היו הבדלים בין היהדות שנפגשנו איתה בארץ, לבין מה שהיה לנו בתוך הבית, וזה יוצר קונפליקט. ההורים שלי לא באמת התחברו למקום. הם מאוד התחברו פיזית לאדמה פה ולמקום הזה שנקרא ארץ ישראל ושעליו הם חלמו, אבל לא היה כמעט שום חיבור להוויה עצמה. צריך לומר את האמת, הם חיים בישראל אבל בעצם בקהילה אתיופית כמו רבים מאוד כמותם שעשו את אותו המסלול. יש לי אח קטן שנולד בארץ, והוא ואני מחוברים אחד לשני מאוד גם בגלל שאנחנו מחוברים יותר לחיי היומיום בישראל.
"היה מעניין לראות שהקושי מכה בעיקר את הגברים. הנשים הסתגלו טוב יותר למצב החדש, אבל זה גם בגלל מבנה המשפחה האתיופית. ההיררכיה בתוכה משחקת תפקיד גדול, ולצד זה מגיע גם הנושא של הכבוד הגברי. מה שקרה זה שהכבוד נרמס לגברים שמוצאים את עצמם לא מתפקדים מול המציאות החדשה, ולצערי זה הביא איתו הרבה מאוד דברים לא טובים שקרו בתוך החברה שלנו".
איך אתה שומר על אופטימיות במצבים כאלו בכלל?
"תראה, בסך הכול החיוב גובר על השלילה בכל התהליך הזה. האנשים הגיעו לכאן וספגו הרבה מתרבות המערב ויש בזה כמובן הרבה מאוד יתרונות. אתה יכול לקבל השכלה טובה יותר ואתה יכול לקבל הזדמנות להיכנס אל תוך עולם הרבה יותר מעודכן ממה שחיית בו לפני כן. וגם ברמה הפרקטית – חיים הרבה יותר נוחים ברמה הפיזית ממה שהורגלנו.
"באתיופיה היו לנו חיים שבהם המוטיב המרכזי הוא שאתה צריך לשרוד. זה יכול להגיע גם לרמות של לא לדעת אם יהיה לך משהו לאכול או לא. זה דבר שפה לא באמת קורה, וכמובן בוא נקווה שזה לא יקרה אף פעם. תראה, בכל שינוי בחיים יש חיובי ושלילי. זה נכון לכל דבר ונכון גם לנושא הזה של קליטה בישראל. אם אני מסכם את הכול עד עכשיו מהמבט שלי, אז הטוב עולה על הרע בתהליך העלייה שלי לארץ. אין לי תשובה אגב לגבי מדד אושר, האם חיים כאלו מערביים מביאים איתם יותר אושר מאשר חיי עוני באתיופיה, עם פחות התמודדויות. זאת שאלה שאני לא יודע אם מישהו יכול לענות עליה".
אהבה עברית
כפי שכבר ניתן להתרשם, ליאלו יש זווית ראייה אחרת מהמקובל בכל מה שקשור לנושא העלייה והקליטה. הוא מישיר מבט אל המציאות, יודע לעשות אחד ועוד אחד ובוחר גם להגיד את הדברים שלא תמיד ינעמו לצד כזה או אחר של המתרס – גם אם לכאורה מצופה ממנו אחרת. "דוגרי, גם אם קוראים לי אתיופי, או יוצא אתיופיה, או אתיופי ישראלי – זה לא באמת משנה לי. אני פחות רגיש לענייני הפוליטיקלי קורקט בעניין הזה".
"אני מסרב להאמין שאנשים באמת יוצאים מהבית ומשלמים כסף לראות אותי, שולחים לי מילים מחבקות, הודעות מדהימות אחרי הופעות. זה משמח, לא מובן מאליו מבחינתי, ואני מוצא את עצמי מסמיק בלי סוף בגלל זה"
לאחרונה החליט אהוד בנאי להקליט גרסה חדשה לשירו "עבודה שחורה", שמתאר בדיוק חד את כאבם של העולים מאתיופיה, ולהקדיש אותה למבקשי המקלט מאפריקה. ההחלטה הזו עוררה לא מעט ביקורת סביב ההשוואה, אבל יאלו מסרב להתרגש. "השיר של אהוד בנאי מדהים, ואני זוכר את עצמי שומע אותו לא מעט. אבל האמת היא שאין לי דעה מוצקה בנושא, למרות כל הדיונים מסביב. לא החלטתי מה אני חושב ואני גם לא יודע אם אני מתחבר לקישור בין השיר לבין המחאה הספציפית הזו".
למרות שניכר בו כי הוא מצליח לראות את מחצית הכוס המלאה ויודע לשחרר ולהניח בצד כעסים ישנים – יאלו לרגע לא מנער מעל עצמו את נושא המחאה של העדה ואת הצורך שלו להיות חלק ממנה למען עתיד טוב יותר, במדינה שלא תמיד יודעת להסוות כיסי גזענות שלה. ירצה או לא ירצה, גם הבחירה שלו עד היום לשיר רק באמהרית או באנגלית, מספרת לא מעט על המחאה הפרטית שלו.
"אני חלק מהמחאה הזאת", הוא מצהיר, "אני לא רק איזה אחד שמביע דעה מהצד. ואני מבין את התסכול ואת כל המטרות שלשמן המאבק הזה בכלל קיים. דווקא מתוך זה, אני מרגיש צורך להגיד שיש בשנים האחרונות התקדמות, אבל יש עוד המון דברים לעשות.
"עם הזמן יותר ויותר מכירים את הקהילה שלנו, את האנשים המעולים שיש בה. וככל שזה קורה, גם ההבנה בצד השני לסיפור שלנו הולכת וגדלה. הדבר המשמעותי שמשפיע, ואני כל הזמן חושב שהלוואי שיקרה יותר, הוא נציגים שלנו בכלי התקשורת – ברדיו ובטלוויזיה, וזה דבר שמאוד משפיע. לאורך כל השנים שאלנו את עצמנו כל הזמן למה אין יותר פריצה לתקשורת, ובשנים האחרונות יש התקדמות בנושא".
"אני אוהב לכתוב על מסרים הרבה יותר רחבים מאהבה או ממערכות יחסים, ובעברית איכשהו אני כותב הרבה יותר על אהבה"
אתה מבין למה הבחירה לא לשיר בעברית יכולה להטיל ספק בשאלה כמה אתה שלם עם המקום שלך פה?
"תראה, שרתי בעברית. בילדות הייתי הרבה שנים במקהלה שנקראת 'פרחי ירושלים'. שרתי שירים חסידיים, שירי ארץ ישראל, ותתפלא – אבל נהניתי בתקופה הזו. בדרך הייתה גם הלהקה הצבאית, ששינתה כמובן את המציאות לגמרי מבחינתי. שם הבנתי שאני באמת יכול לעשות דברים. למדתי קצת יותר על הכוח שלי וזה נתן לי הרבה מאוד ביטחון עצמי כדי להמשיך עם הקריירה הזאת הלאה.
"עם השנים למדתי להכיר מוזיקה יותר בינלאומית ובגיל 25 הרגשתי נקודת חיבור מאוד חזקה לאמהרית, והחלטתי להתחיל לשיר בשפה הזו. אבל כרגע זה מגיע אצלי יותר ממקום של נוחות, האמהרית והאנגלית. במקביל אני כן כותב חומרים בעברית וברור לי שיום אחד גם זה יֵצא החוצה. אני אוהב לכתוב על מסרים הרבה יותר רחבים מאהבה או ממערכות יחסים, ובעברית איכשהו אני כותב הרבה יותר על אהבה.
"לא תשמע אצלי בעיה עם חיבור לשפה, כל אחת מהשפות שהזכרתי פה יפהפייה, אבל כרגע אני פחות עוסק בהגדרות של המוזיקה שלי בכללי, אז מבחינתי גם בשפות הכול פתוח. אתה צריך לזכור שהעולם פתוח יותר באנגלית, אז אני לוקח את זה בשתי ידיים ומנסה את הכוח שלי שם, ולהוציא את הכי טוב מזה".
איך ההרגשה לשפוך טקסטים ומסרים באמהרית כשמולך קהל שאולי בחלקו חוזר לבית הבורגני שלו?
"אני מאוד אוהב להופיע ואני עדיין לא מבין את החיבור של הקהל אליי, אבל לא במובן שאתה מדבר עליו, אלא במובן שעדיין קשה לי לעכל שזה קורה. אני מסרב להאמין שאנשים באמת יוצאים מהבית ומשלמים כסף לראות אותי, שולחים לי מילים מחבקות, הודעות מדהימות אחרי הופעות. זה משמח, לא מובן מאליו מבחינתי, ואני מוצא את עצמי מסמיק בלי סוף בגלל זה. שלא תבין, אני חי כרגע בצניעות אבל בכבוד ובשמחה ממוזיקה, אין לי שאיפות להתעשר ממנה. מהמוזיקה שאני עושה מן הסתם קשה יותר להתפרנס בארץ, אז העיניים הולכות החוצה".
אינדי בדיעבד
המילה "אינדי" מגדירה ז'אנר של הרכבים, להקות ואמנים שעושים מוזיקה שלאו דווקא מכוונת אל המיינסטרים. הביטוי עצמו לקוח מהמילה Independent (עצמאי) שסימלה בעיקר בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים והתשעים את חברות התקליטים העצמאיות שאזרו אומץ להוציא אלבומים להרכבים לא קונבנציונליים, שמאתגרים את האוזן ויוצרים ממדים חדשים במוזיקה, גם אם הם לא רווחיים בעליל. כל זה בניגוד לחברות התקליטים הגדולות והמוכרות שחיפשו רק את מי שהטיל ביצי זהב וידע לספק להיטים גדולים וממוסחרים.
איך אתה מסביר שעל אף שסצנת האינדי הזאת שאתה חלק מרכזי ממנה, כביכול מאוד פתוחה וליברלית, אבל בפועל גם מאוד הטרוגנית. לא תראה ב"אינדינגב" הרבה יוצאי אתיופיה למשל. למה?
"תדע לך שאני בעצמי לא הבנתי מה זה אינדי עד לפני כמה שנים. ההורים שלי לא שמעו מוזיקת אינדי, אלא מוזיקה אתיופית. ואז עברתי לתל־אביב והתחלתי לעבוד עם מוזיקאים אחרים שפתחו לי צוהר להרבה סוגי מוזיקה אחרים. הבנתי בעצם רק בדיעבד שאני עושה 'אינדי', שאני שייך לסצנת האינדי. זה הכול עניין של מיקום מהבחינה הזו. למשל מישהו שנמצא ברמלה יהיה חשוף יותר לגלגלצ ולמיינסטרים. זה מה שהוא מכיר וזו המוזיקה שהוא יאהב.
"לגבי החבר'ה מהעדה, צריך לזכור שאין שכבה בוגרת שאפשר ללמוד ממנה. אין הורים שידחפו אותך למוזיקה הזאת. בסוף אלו הסיבות לכך שהסצנה הזאת פחות מאגדת בתוכה מוזיקאים אתיופים או קהל אתיופי".
ופתאום להיות לבד מול כל העולם, בלי הגב של הלהקה?
"ההרכב שהייתי חלק ממנו היה מדהים, כל אחד שם היה תותח בתחומו. עשינו כל פסטיבל אפשרי בארץ בסצנת הרגאיי, היה לנו טור מדהים בארצות־הברית והגענו לפסיבל ענק בג'מייקה, "Sunfest". שם גם הרגשתי שהגעתי לשיא מסוים ושמשם בא לי ללכת למקום שבו אני אוכל לפקד על המהלכים ולעשות את הכיוון שאני חושב עליו. לגבי מידת ההנאה, זה עניין של תקופה. שם הייתי סולן אבל בלי אחריות על טקסטים ומוזיקה, ופה הכול נשען עליי. אני צריך להבין, לחשוב לבד ולקחת את המושכות. יש בזה משהו מאוד עוצמתי כשאתה זה שמחזיק את המושכות האלו בידיים שלך".
