צריך לשמר את ארץ התנ"ך

עם תנופת הפיתוח המתרחשת גם במרחבי יהודה ושומרון, יש לברר את הדרך שבה אנו מבקשים לבנות ולשמר את ארץ התנ"ך. בביקור בגבעת־הראל, במסגרת המאבק להסדרת ההתיישבות הצעירה, שמעתי תלונות על דרך הגישה הצרה ליישוב. שאלתי אם הם ראו חווה או כפר בטוסקנה עם כביש גישה דו־מסלולי רחב, עם קו הפרדה לבן וקווים צהובים בשוליים. טענתי שהם חייבים לברר מה הם רוצים להיות בעתיד: בוורלי־הילס, או כפר בבנימין.

המתח בין החובה להתפתח ולבנות כדי לאפשר לדור הצעיר עתיד בגוש עציון, ובין חובת שימור ערכי הנוף והמרחב החקלאי, הוא מתח קיומי מתמיד ומוכר. אין נוסחה וקריטריון ברורים להכרעה בדילמה זו, שאינה ייחודית לגוש עציון. יהודים שידעו בעבר להתקיים בסבך בלתי פתור של מתחים, משתוקקים, בהשפעת שיטות ניהול מתקדמות, להכרעה נטולת ניגודים ומתחים. ממשנתו של הרב יצחק גינזבורג למדתי כי יש להתייחס למתחים דווקא מתוך הכרה בחיוניותם, ולשאוף להכלתם מתוך יצירתה של נקודת מפגש מסנכרנת. להיות יהודי פירושו לנווט בין מתחים בלתי פתורים, ללא פתרון קבוע וסופי.

לוח השנה העברי הוא דוגמה לסנכרון מתוך מתח בין שתי גישות שלכאורה לא ניתן ליישב ביניהן. אין נוסחה מתמטית ללוח מאחד בין הגיונו של לוח השמש להגיון לוח הירח. ובכל זאת, יהודים מבקשים שפסח יהיה תמיד באביב כפי שמבטיח לוח השמש, ומבקשים גם שהפסח יחול תמיד בליל ירח מלא, כפי שמבטיח לוח הירח. בלוח העברי, חודש העיבור הוא המרכיב המגשר בין שתי השיטות, ומדי מספר שנים הוא מושלך אל משוואת חישוב הלוח, כ"קבוע מסנכרן".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קפיצת מדרגה: "כיפת ברזל" עושה זאת שוב
– הפער בין המנהיגים לאזרחים פוגע באמון הציבור
– סקר חדש: ישראלים לא מודעים למימון אירופי של ארגוני שמאל

דימוי הולך ונמוג

אין מחלוקת על כך שאנו זקוקים להרחבת ההתיישבות. אסור שיישובים יזדקנו ויהפכו לבתי אבות, בלי מקום לדור צעיר וללא גני ילדים מלאים. במגזר הכפרי היהודי במדינת ישראל – בניגוד למגזר הכפרי הלא־יהודי – הזדקנות היישובים בהיעדר התרחבות לזוגות צעירים היא מצוקה נפוצה. גם במועצה האזורית עמק־יזרעאל, הצמיחה הדמוגרפית בשנה האחרונה הסתכמה בלא יותר מ־1.25%. ובכל זאת, אנחנו רוצים ומוכרחים לשמר את מרחבי החקלאות. כשמדברים על הבעיה תחת הכותרת "החקלאות תנצח", מתכוונים להדגיש שהחקלאות במדינת ישראל אכן מצויה במאבק על קיומה.

בסיור שערך בזמנו השר משה כחלון עם צוותי תכנון בקיבוץ רמת־יוחנן, לקראת תכנון בניית אלפי דירות, התייצב מולם אלישע שלם, חבר קיבוץ, צנחן ותיק בן למעלה משמונים. בבגדי עבודה, עם מזמרה בחגורה, התריס שלם: "אתם הולכים להחריב את המטעים ולעקור אלפי עצים, להרוס מה שקאוקג'י וחייליו לא הצליחו להרוס ב־1948". כל זאת בשיטת הוותמ"ל, ועדת תכנון למתחמים מועדפים לבנייה למגורים. בשיטה הזו החריבו מרחבי מטעים מניבים לאורך כל רצועות החוף ועמק זבולון. המגמות בגוש עציון דומות, אולם ערכו הסגולי של המרחב מדרום לירושלים מעצים את מורכבות הדילמה.

למאבק על מגמות ההתפתחות של יישובי גוש עציון יש שתי נקודות מבט: הראשונה מבקשת להציב את התכנון במסגרת מבט כולל לשימור ערכי מורשת ונוף במרחב; השנייה מבקשת לעגן את ערך המפעל החקלאי וחיוניותו במרקם הכולל של חיי הרוח והמעשה המושרשים במרחב.

יש לנו בעיה קשה בכל מה שקשור לתכנון המרחב. גם תוכנית המתאר הארצית החדשה, תמ"א 1, לוקה בעיוורון בסיסי, כיוון שאין בה התייחסות תכנונית והתחלה של גישה להשתלבות מרחבי יהודה ושומרון ובקעת הירדן במרקם הכולל של התכנון הארצי. את גוש עציון חייבים לשלב במרקם התכנוני הכולל, כחוליה מרכזית בחיבור בין השפלה להר חברון ממערב, ולמדבר יהודה ממזרח. אם אכן "ירושלים הרים סביב לה", יש לשאול: מה יישאר מאותם ההרים? כמעט כלום לא נותר מהדימוי התנ"כי ההולך ונמוג. התכנון האדריכלי להתפתחות המרחב חייב להתמקד בהמשגת קווי המתאר שמגדירים: איך צריך להיראות המרחב? איך צריך להיראות האופק?

חשבו על קבר רחל. הייתה לנו תמונת מורשת חקוקה היטב בתודעת הזיכרון הלאומי. מבנה נטוע על אם הדרך, במרחב פתוח בין גבעות הזיתים. מה נשאר? המבנה עדיין עומד, אך מזמן חדל להיות אותו המקום. התלות של המבנה במרחב הסובב אותו היא המכוננת את היחס שבין ההיכל בבית המקדש ובין העזרה. תארו לכם שמשמרים את ההיכל בלי לשמר את העזרה. חז"ל הסבירו שהזיקה בין ההיכל לעזרה דומה לזיקה שבין כל הר הבית לירושלים, וזו גם הזיקה שצריכה להתקיים בין ירושלים לשאר ארץ ישראל.

הדבר דומה לזיקה האדריכלית בין הכיכר האדומה ובין הקרמלין: אם יבנו על הכיכר האדומה, ארמונות הקרמלין ימשיכו להתקיים בתור בניין, אבל בלי הזדקרותם מתוך המרחב הריק של הכיכר, עוצמתם תדעך. הזיקה הנכונה בין המרחב הבנוי למרחב הריק היא המחוללת את עוצמת הרושם.

נדמיין כיצד נראית הכניסה לירושלים ממערב. מה רואים במבט הראשוני מן הדרך העולה מתל־אביב? תחילה רואים את הר המנוחות, בית קברות ענק וחסר יופי, ומימינו שכונת הר נוף הצפופה. זו אינה תמונת הכניסה המתאימה לירושלים, "משוש תבל". האם כך אנו רוצים לראות גם את הכניסה לירושלים מדרום? עלינו לבחון מה היינו רוצים לעצב כמבט ראשון למי שעולה אל הר חברון משפלת יהודה, מה יהיה המראה הראשון לנגד עיני העולה מעמק האלה אל גוש עציון. האם זו התמונה הרצויה, מסה של בתים בסגנון ביתר־עילית, בגבעת משואות־יצחק?

עלינו לשוות לנגד עינינו את דרך האבות. אמת המידה צריכה להיות השאלה כיצד נצליח לשמר משהו שיאפשר גם לדורות הבאים להתחבר אל מה שראה אברהם בדרכו עם יצחק אל העקדה בהר המוריה, את מה שראה יעקב ביציאתו מבאר שבע בדרכו לחרן, ומה שראה בדרכו חזרה אחרי קבורת רחל בדרך אפרתה.

הרוח העוברת ביער

את גוש עציון יש להמשיג גם לאור המורשת הקרובה שלנו, אותו גוש עציון שקדם למלחמת העצמאות. בילדותי, עוד לפני שחרור הגוש במלחמת ששת הימים, שמעתי את הוריי מדברים בכמיהה על הגוש. הכרתי בעל פה את שירו של חיים גורי על נפילת הל"ה, "הנה מוטלות גופותינו". כשהשתתפתי עם אבי בעלייה המחודשת לכפר עציון באלול תשכ"ז, הדהדו בי המילים: "כבים נגוהות אחרונים והערב צונח בהר, ראה לא נקום להלך בדרכים, לאורה של שקיעה רחוקה, לא נשאג בגנים עת הרוח עוברת ביער". זה היה התיאור הממצה של חוויית גוש עציון. זו הרוח הפראית המכה עם ערב בגבעת הסלעים, זהו אודם השקיעה הנשקף בקבלת שבת מבתי כפר עציון.

בנייה רוויה תיקח את השקיעה הרחוקה ואת הרוח העוברת ביער. תכנון אדריכלי חייב להכיר את החוויה הזו, לתת לה מקום במרקם הנופי שאותו מבקשים לשמר לדורות. למרחב החקלאי יש תפקיד משמעותי בפסיפס הנוף. כשם שפירנצה וגבעות טוסקנה מכוננים זה את זה בזהות נופית משולבת, כך צריכה להשתמר הזיקה בין העיר ירושלים למרחבי ההרים סביב לה. אין לדמיין את יפי ארמונות פירנצה בלי המרחב החקלאי של טוסקנה, וכך אין לתאר את נשגבות ירושלים הבנויה בלי המרחב הנופי, הכפרי, החקלאי, הסובב אותה. אם הבנייה תתמלא ברצף צפוף מבאר־שבע עד ג'נין, איך ניגע בסיפור שמספרת לנו הדרך העתיקה שבה הלכו האבות, דוד והמכבים?

ובכל זאת, אחיזה ממשית במרחב, בנוכחות יהודית שוקקת חיים, מחייבת מרחבי בנייה חדשים. במכלול הדילמות האלה נצטרך לברר: מה יישאר לנו מייחודו של גוש עציון בלי שימור החקלאות? איך נסביר לדורות הבאים מה מבטאות המילים "לכה דודי נצא השדה, נלינה בכפרים נשכימה לכרמים, נראה אם פרחה הגפן"? איזו גפן תפרח לנו? איפה יהיו לנו כפרים ללון בהם?

גם הכפר וואלג'ה, במורדות נחל רפאים, לא יישאר כפר, ובלי טרסות חקלאיות לא תהיה נביעת מעיינות. לא בכדי, לחורשה שנטעו ראשוני כפר עציון במורד הוואדי, ממזרח למחנה הקיבוץ, קראו "חורשת שיר השירים". זו תמונת המורשת מהרי גוש עציון: לבלוב האביב ושלכת הסתיו. מה יישאר אם הכול יתמלא בבתים?

בורגנים שלא החזיקו טורייה

משה סמילנסקי, שהיה פרדסן ברחובות, דודו של ס' יזהר, קבע כך: "אם חקלאות כאן, מולדת כאן". היהודים אף פעם לא אהבו אדמה. זה התחיל בחטא המרגלים, ההולך ונמשך עד ימינו. טוב היה להם להתענג בשלוות המדבר, בתלישות מכל חובה לחיבור למקום. הכניסה לארץ איימה עליהם בחשש מהמעבר לישיבת קבע ולחיי עמל. רוב תושבי גוש עציון, במיוחד בצידו המערבי, הם בורגנים טובים שלא החזיקו טורייה בחייהם.

לתפיסתי, עלינו לטהר את עם ישראל מתלישות חיבורו למקום, לתקן אותו מאותו פגם כמעט מולד שעליו מתפללים: "מפני חטאינו גלינו מארצנו והתרחקנו מעל אדמתנו". התרחקנו מעל אדמתנו, ולכן גלינו מארצנו. את החקלאות צריך לשמר ולפתח בעזרת מערכות חינוך, בחיבור ערכי שאינו כפוף רק לשיקולי עלות־תועלת ולהתניית תוכנית עסקית.

בלי מצוות התלויות בארץ, היהודים הם כמו בלון בלי חוט שקושר אותו לקרקע. לאחר מתן תורה, יהודי יכול לכאורה לקיים את זהותו התורנית בכל מקום בעולם. לשם כך נקשר עניין מצוות השמיטה וכלל המצוות התלויות בארץ להר סיני, לומר כי אי אפשר להיות יהודי שלם אלא באחיזה ממשית באדמת הארץ המובטחת.

יורי זלסקין, יהודי מבריה"מ שהיגר לארה"ב, כתב ספר בשם "המאה היהודית", ובו הסביר עד כמה היהודי הוא הנייד האולטימטיבי, בקיום שמעל ומעבר להזדקקות למקום קבוע. במבוא לספרו כתב:

העידן המודרני הוא העידן היהודי. מודרניזציה פירושה להפוך לעירוני נייד, בעל מורכבות אינטלקטואלית. מעודן מבחינה גופנית, גמיש בעיסוק המקצועי. מודרניזציה פירושה ללמוד כיצד לטפח אנשים ולא שדות או עדרים, מודרניזציה במילים אחרות פירושה שכולם הופכים ליהודים… אף אחד אינו מושלם בלהיות יהודי יותר מאשר היהודים עצמם, בעידן ההון הם היזמים היצירתיים ביותר, בעידן הניכור הם הגולים המנוסים ביותר.

את הפגם המורשתי הזה ביקשנו לתקן בארץ ישראל. אם לא נתחבר לאדמה ונשמר אותה, לא יהיה לנו קיום כאן. נהיה עלה תלוש ונידף, ולא נחזיק מעמד.

מרחב גוש עציון זקוק לתכנון אדריכלי שמסנכרן את כלל הצרכים, כולל שימור תמונת הנוף המסורתית, ותנאים להמשך נגיעה ממשית בקרקע. למען אלה שיבואו להתארח, מבקשי דרך ומבקשי חוויית "נלינה בכפרים", יש לגבש תוכנית במבט כולל, היכן יישארו כפרים ובאילו דרכים יגיעו אליהם. שימור הארץ הקדושה, במיוחד במרחבי גוש עציון, הוא אתגר אדריכלי וחובה בסיסית לארץ חמדת אבות, ולמען הדורות הבאים.

דברים שאמר אלוף (במיל') גרשון הכהן על עתיד החקלאות בגוש עציון בכנס שנערך לאחרונה בבית ספר שדה כפר עציון