"הר הקסמים": מזכרת מאירופה שאיננה עוד

לפני כשלושים שנה חיפשתי משהו טוב לקרוא, ואמי נתנה לי את האפוס הגדול של תומאס מאן, "יוסף ואחיו". "לא תאמין כמה מדרשים הוא למד וחקר כדי לכתוב את זה", אמרה לי. ואכן, תיאור כזה של סיפורי התורה טרם קראתי מעודי. גם שפת התרגום הייתה מתאימה לעברית המקראית. ביקשתי ספר נוסף של מאן, ואמא המליצה על "בודנברוקס". כבן לדוברי גרמנית, גם בשיחה בעברית השתמשו בביתנו בשמו של הספר בשפת המקור. נדהמתי גם מיצירה זו וביקשתי עוד ספרים של אותו סופר, ואז קיבלתי את Der Zauberberg עם האמירה החד־משמעית ש"את זה אתה חייב לקרוא בגרמנית", כאילו שידעתי גרמנית.

המתרגם של הר הקסמים הוא אמנם אותו מתרגם של "יוסף ואחיו", מרדכי אבי־שאול ז"ל, אולם ביצירה זו התרגום לעברית ישנה היה בעוכריי, וגם כך היצירה קשה לקריאה. כבר נואשתי מכך שהיצירה תתורגם מחדש לעברית, וכמעט קניתי עותק באנגלית של תרגום חדש שקיבל ביקורות מצוינות, והנה ראיתי לאחרונה הודעה שהספר תורגם שוב לעברית בהוצאת ספרית פועלים, ומוצע למכירה מוקדמת. מיהרתי ורכשתי לי עותק.

יציאתו לאור של תרגום חדש ל"הר הקסמים", יצירת המופת של תומאס מאן, 65 שנה לאחר פטירתו של הסופר ופרסום התרגום העברי הראשון של היצירה, היא אולי האירוע הספרותי של 2020, שנה שבה עולם הספרות נעצר במידה רבה. בימים כתיקונם אירוע כזה היה מצוין מן הסתם בערב חגיגי בנוכחות שר התרבות ושגרירת גרמניה בישראל. אולי זה עוד יקרה, ובינתיים ננסה אנו לשפוך מעט אור על היצירה ועל תרגומה החדש באמצעות שיחה עם המתרגמת, רחל ליברמן, שמכניסה אותנו לסדנת המתרגם ומעניקה לנו מפתחות להבנת היצירה המורכבת.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קפיצת מדרגה: "כיפת ברזל" עושה זאת שוב
– הפער בין המנהיגים לאזרחים פוגע באמון הציבור
– סקר חדש: ישראלים לא מודעים למימון אירופי של ארגוני שמאל

לשון רעננה ולא מתיימרת

הר הקסמים אינו יצירה שמישהו קם בבוקר ומתחיל לתרגם. זו מלאכה סיזיפית וקשה האורכת שנים, ודורשת התמסרות רבה. ההזדמנות הגיעה מאחר שהזכויות על התרגום עומדות לפוג, וההוצאה החליטה לשמר ספר קאנוני זה בקטלוג שלה. לפיכך היא פנתה לליברמן והציעה לה לתרגמו, מלאכה שנמשכה כשנתיים.

מעבר לסוגיית הזכויות ותפוגתן לאחר שבעים שנה, למה דווקא עכשיו?
ליברמן: "השאלה לדעתי אינה למה דווקא עכשיו, אלא למה רק עכשיו. ספרים רבים מהקלאסיקה הספרותית העולמית זוכים לריבוי תרגומים, ברחבי העולם וגם בישראל. למשל, 'הזקן והים' מאת המינגוויי תורגם לעברית שלוש פעמים, בפעם הראשונה בשנות החמישים של המאה הקודמת ובפעם האחרונה בראשית המילניום. Heart of Darkness מאת ג'וזף קונרד תורגם לעברית חמש פעמים, בפעם הראשונה בשנות החמישים תחת הכותרת 'לב החשכה', ובפעם האחרונה בראשית המילניום תחת הכותרת 'בלב האפלה'.

"משום מה יצירת המופת 'הר הקסמים' לא זכתה לתרגום חוזר במשך עשורים רבים. אחת הסיבות לתרגום חוזר של יצירה קלאסית יכולה להיות הרצון להנגיש את היצירה לקהל הקוראים על ידי המרת לשון ארכאית של תרגום קודם בלשון עכשווית. על אחת כמה וכמה מתבקש תרגום חוזר כשלשון המקור אינה ארכאית: תומאס מאן כתב בלשון רעננה, לא מתיימרת, לא מליצית לעייפה. הדיאלוגים שלו מנוסחים בטבעיות ונשמעים עכשוויים, מותאמים להפליא לדמויות למיניהן, ואם ישנם קטעים בספר שנשמעים אולי 'כבדים', זה לא נובע מהלשון אלא מהתוכן".

מתי את בעצמך קראת לראשונה את הר הקסמים, והאם בתרגום או במקור?
"את הר הקסמים קראתי לראשונה לפני עשורים רבים, כשהייתי בת עשרים. הייתי חדשה בארץ, סטודנטית לתואר ראשון, וכתבתי עבודה סמינריונית על הספר. קראתי את היצירה בלשון המקור, בגרמנית".

מה היה הקו הרעיוני מאחורי התרגום? אילו החלטות קיבלת מראש ופעלת על פיהן?
"הקו הרעיוני המרכזי שמנחה אותי בכל תרגום ספרותי הוא המחויבות שלי כלפי הסופר, המתבטאת בכך שאני עושה כל שביכולתי כדי להגיש לקורא הישראלי את היצירה שהסופר הגיש לקוראיו המקוריים. משמעות הדבר היא שאני חותרת לכבד את לשון הסופר, את נעימת כתיבתו, את התכנים הגלויים ואת אלה הנסתרים והמשתמעים, את רוח היצירה, וכל זאת תוך שאיפה לספק לקורא מוצר מוגמר שנשמע כאילו נכתב במקור בעברית.

"זו מלאכה מורכבת ועדינה, והיא כרוכה במספר רב של צעדים אחורה וקדימה, ככל שאני אוגרת, תוך כדי התרגום, תובנות לגבי כל אחד מההיבטים שמניתי. אגב, אין פה קבלת החלטות מראש, כי בכל קריאה חוזרת של היצירה – ותרגומי הספרות שלי כרוכים במספר רב של קריאות חוזרות – אני צוברת תובנות חדשות. תובנות כאלה יכולות להתייחס למשמעות של ביטוי זה או אחר (וב'הר הקסמים' יש לא מעט ביטויים והרכבי מילים שהם פרי מוחו של הסופר), או לזיהוי הדהוד של תכנים מסוימים ('הר הקסמים' רווי 'הדהודים', כלומר מוטיבים שחוזרים על עצמם ופזורים על פני היצירה), או להבנת תוכן נסתר או משתמע. תובנות כאלה חייבו אותי לעיתים קרובות לפשפש אחורנית בתרגום שלי ולשנות ניסוחים".

מתרגמים נוהגים לעיתים להוסיף הערות והסברים לטובת הקורא בשפת היעד. בתרגום שלך ל"הר הקסמים" ויתרת על האופציה הזו. מה עמד מאחורי ההחלטה הזו?
"בחלק מהספרים שתרגמתי אכן הנהגתי הערות שוליים כדי לספק הסבר או מידע לקורא, שהכללתו בגוף הטקסט הייתה מכבידה על הקריאה. ב'הר הקסמים' העדפתי להימנע כליל מהערות שוליים, משני טעמים. ראשית כול, לא רציתי לפגוע ביופי היצירה אלא להשאירה כמות שהיא במקור, מוגשת לקורא כטקסט מאתגר למדי, ועם זאת טקסט שמספק תשובות על שאלות שמתעוררות, חלקן בו במקום וחלקן בפרק מאוחר יותר. יתרה מזו, מאחר שתומאס מאן הרבה לשלב תשובות והסברים בתוך הטקסט, ראיתי בכך היתר להוסיף בעצמי בגוף הטקסט תוספות קטנות לא מעטות שהתבקשו כדי לאפשר קריאה רצופה ומובנת. כך למשל, הוספתי תרגום של ביטויים או פסוקים בלטינית, פיסות מידע זעירות על יצירות ויוצרים המאוזכרים בטקסט, והבהרות לגבי כינויי גוף בגרמנית ובצרפתית. אבל לא ראיתי לנכון להוסיף מידע היסטורי על דמויות שאין להן תפקיד של ממש ביצירה, כמו האפיפיור אִינוֹקֶנטיוּס השלישי".

האם נעזרת בתרגומים לשפות אחרות, ואם כן של מי?
"עיינתי בתרגומים אחרים, האחד לאנגלית מאת ג'ון א' וודס (1996), והאחר לצרפתית מאת מוריס   בטס (1931), בעיקר בקטעים בעייתיים, כדי להשוות את הפרשנות שלי עם זו של המתרגמים האלה".

מציאות רבת רבדים

כיצד את רואה את הרלוונטיות של היצירה הזו לימינו?
"לא מדובר רק במסמך היסטורי המתאר מיקרוקוסמוס של החברה האירופית בראשית המאה ה־20, מה שהופך אותה לרלוונטית למי שמתעניין בתקופה זו, אלא ביצירה שעוסקת במוטיבים על־זמניים: הצעיר המתייסר (מעין גרסה מוקדמת של "הילד בן שלושים, יש לו חום גבוה"), החיפוש אחר טעם החיים, החיפוש אחר האמת, המחלה, המוות, האהבה והאהבה הנסתרת (יש בספר לא מעט רמזים ליחסים הומו־ארוטיים).

"מלבד זה, ישנו מאפיין ההופך את היצירה לרלוונטית במיוחד לתקופתנו: שום דבר אינו מה שהוא נראה. תומאס מאן, באירוניה מופלאה, חושף בפנינו רובד אחר רובד של מציאות מוטלת בספק. הפרחים המעטרים את ארון הקבורה הם לא רק הדר וכבוד למת אלא גם אמצעי הסוואה לגווייה המצויה בשלבי ריקבון; הצעיר הפשוט רחוק בעצם מלהיות פשוט; האישה המלבבת והנשית היא בעצם גם גברית; החייל האדיב וההגון הוא גם גזען ואנטישמי; המחנך ההומניסט גם נמשך אל החניך בהיבטים אחרים; הישועי הוא בעצם יהודי אופורטוניסט; הרופא הציניקן והמניפולטיבי הוא גם אדם אוהב ורגיש לזולת; הזקן האידיוט הוא גם חכם ומפוכח; האישה ההמונית והטיפשה, שהצעירים אניני הטעם לועגים לטעויות שלה, היא אולי מתוחכמת בדרכה, ולפחות חלק משיבושי הלשון שלה מכוונים.

"תומאס מאן מציג את הכול ואת כולם מנקודת מבט של יחסיות, ומבטא את היחסיות בין היתר בעיסוקו הרב ביסוד הזמן – אולי בהשפעת תורת היחסות של איינשטיין, שהכתה גלים בראשית המאה העשרים ושגם מאוזכרת ביצירה. עצם הצגת הסתירות הרבות היא מעין דה־קונסטרוקציה של מוסכמות ושל המציאות, ראייה פוסט־מודרנית שמבטלת אמיתות יציבות. אירופה של ראשית המאה העשרים שולחת תזכורות לימינו אנו".

האם אפשר לקוות לתרגום חדש של "יוסף ואחיו?" אני לא היחיד ששואל.
"התשובה על כך אינה מונחת לפתחי, אלא לפתחם של המוציאים לאור. אם יוצע לי לתרגם את 'יוסף ואחיו', אשקול בחיוב להרים גם את הכפפה הזאת".

מים ללא חוף

תרגומה של ליברמן אכן מובן יותר לקוראים, שכן הוא עושה שימוש בשפת ימינו. לתרגום הישן יש חן משלו, אבל הוא אולי מעין ניסיון לתרגם בסגנון שיהיה דומה לכתיבתו של עגנון באותם זמנים. כך היה מקובל בשנות החמישים, שספרות גבוהה מתורגמת במשלב גבוה. אולם היצירה במקור כתובה בגרמנית רגילה, אמנם מלפני מאה שנה, אך זו לא השתנתה כל כך מאז, בוודאי לא כמו העברית.

לא ערכתי השוואת תרגומים מדוקדקת, ואביא רק שתי דוגמאות. האחת, לתרגום המילה Puschel בגרמנית. בתרגום החדש הוא "פונפון", ובתרגום הישן "כדורת מצויצת". אמנם לאחר ההבנה בדיעבד במה מדובר זהו תרגום הגיוני, אבל בקריאה ראשונה לא בטוח שהייתי מבין למה הכוונה.

ננסה להצביע על הבדלים בפסקה ארוכה מעט יותר. במקור כך:

Schließlich trennte man sich. Man konnte nicht ewig stehen, und das Kolloquium war uferlos. Die drei Berghofgäste wandten sich wieder ihrer Heimstätte zu.

כך תרגם אבי־שאול:

לבסוף נפרדו. אי אפשר היה לעמוד שם לבלי סוף, והשיחה הייתה כמים ללא חוף. שלושת תושבי ברגהוף פנו וחזרו אל מקום מלונם (כרך ב' עמוד 128).

וכך מתרגמת ליברמן:

לבסוף נפרדו אלה מאלה. הרי אי אפשר לעמוד לנצח, והוויכוח ממילא לא הגיע לכלל מיצוי. שלושת המתארחים שבו לבית המרפא (כרך ב' עמוד 119).

לשונו של אבי־שאול כוללת ביטויים רבים מלשון התלמוד. כאן זהו הביטוי "מים ללא חוף", שאולי היה אמור להיות "מים ללא סוף", אך השתנה קצת משום שהמילה "סוף" כבר מופיעה. למעשה הומצא פה ביטוי חדש, שאינו קיים לא בעברית ולא בגרמנית. במקומות אחרים מובא הביטוי התלמודי "נמנו וגמרו", שגם לא הגיע ממאן. בעבר הייתה למתרגם חירות גדולה יותר, אך בימינו מקפידים להישאר צמודים למקור.

גם בתרגום החדש, הקריא והברור מבחינת המילים, היצירה תהיה מאתגרת לקריאה, אולם זה האתגר שמאן מציב לקוראיו, ובפרט לקוראים שאינם גרמנים. לקורא בן ימינו, המשופע גירויים חיצוניים, מצפה אתגר נוסף בדמות התיאורים הארוכים של כל דבר, מהארוחות ועד פלאי הטבע, ההרים והשלג, בפרט בתחילת הרומן. ניחא, בתיאורים אפשר לדלג מעט, מאחר שעיקר התובנות בספר טמונות בדיאלוגים הרבים, ובהם המאמץ הנדרש הוא להבין את הפילוסופיה מאחוריהם. חלקם חשובים יותר, חלקם פחות, אולם בכל אחד מוצאים משהו.