לפני שאנחנו נכנסים לריאיון בחדרה הסגפני – כאילו יש חדרים לא סגפניים בבניין גל"צ – אילאיל שחר עושה לי סיור שטח. זוהי שעת צהריים מוקדמת, והמסדרונות הצרים של התחנה הצבאית רוחשים פעילות עמלנית של חיילים ואזרחים. בשלב מסוים זה נראה כאילו הסיור מבוים: פה צצה עוד חיילת בחצאית, שם נצפה עוד חייל עם כיפה וציציות המתבדרות ברוח המזגן, והנה מימין חיילת במבטא רוסי, והפסיפס הישראלי הושלם.
שחר מחייכת למשמע התיאור הזה, ולא מכחישה את הניסיון שהיא עושה, כמנהלת מחלקת החדשות בתחנה, לגוון את אוכלוסייתה: "אנחנו מנסים להביא אנשים שלא בשטנץ הרגיל. המגוון התרבותי חשוב לנו כרדיו ציבורי. חייל מקריית־שמונה מביא משהו אחר מאשר חייל מתל־אביב. כתב צרכנות שגדל בצפון תל־אביב למשל, אחד שלא מדבר אליו לעשות השוואת מחירים כי לא נתקל מעולם באימא שצריכה לחשוב באיזה סופר היא קונה – זה דבר בעייתי. חשוב לי כמנהלת להביא את התחומים החברתיים לקדמת השיח, ובשביל זה אני צריכה אנשים שהנושאים הללו קרובים לליבם ולא רק כאלה שרוצים להיות כתבים פוליטיים ומדיניים".
ובשביל לעשות את זה שיניתם את הקריטריונים לבחירת כתבים?
"אני לא יודעת איך קיבלו אנשים בשנים הקודמות, אבל אני כן רואה את המיונים עכשיו. אנחנו כל הזמן משלבים תחומי ידע ולא מתמקדים רק בידע כללי. יש גם מדעים, פיזיקה, יהדות. זה נותן לנו את האפשרות לבחור את מי שטוב ומוכשר. יכול להיות שפה ושם יעשו העדפה מתקנת, אבל בגדול לא צריך, כי מגיעים אנשים מוכשרים מכל המקומות ומכל המגזרים".
"הצטערנו כשאראל עזב"
שחר (42, נשואה לעיתונאי יהונתן ליס, מתגוררים עם שני ילדיהם בעין־חמד) נכנסה לתפקידה כראש מחלקת החדשות של גל"צ בינואר האחרון. לא שזכורה בשנים האחרונות תקופה רגועה ביחסים שבין הימין הישראלי לתחנה הצבאית, אבל בשבועות האחרונים רמת הטונים הצורמים עלתה סביב סיום העסקתו של אראל סג"ל בתחנה. אף שתוכניתו היומית, ששודרה בשנתיים האחרונות בין 11 ל־12 בצהריים זכתה לפופולריות רבה ואף דורגה ראשונה במדד ההשמעות החוזרות ביישומון של התחנה, הודיע לאחרונה סג"ל על התפטרותו ועל כך שיעבור לתחנת הרדיו 103. בימין דיברו על לחץ מגבוה שהפעיל הרמטכ"ל לביטול התוכנית, בעקבות הביקורת הבוטה שמתח סג"ל לעיתים על צמרת הצבא, ועוד לפני כן – על תנאים נחותים שקיבלה תוכניתו לעומת תוכניות אחרות בתחנה. נטען שבגל"צ עשו הכול כדי שסג"ל – יחד עם תוכניתו הימנית באופן מובהק – יעזוב את התחנה לנפשה. במילים אחרות: חיזוק משמעותי לטוענים שגל"צ הייתה ונשארה תחנה שנשלטת בידי שדרני השמאל, למרות הנסיונות לגוון את אופי הכתבים.
שחר מכחישה את הטענות הללו מכול וכול. "לתוכנית של אראל הייתה עצמאות מוחלטת, כולל האפשרות לבחור את המרואיינים ואת המגישים האורחים והקבועים שלצדו. מאוד הצטערנו לשמוע שהוא עוזב, אבל לגל"צ אין את המשאבים הכספיים שיש ל־103, ולא יכולנו להשוות את ההצעה שקיבל מהמתחרים".
לא הייתה שום התערבות של הרמטכ"ל?
"בחודשים שבהם אני בתפקיד יצא לי להיפגש עם הרמטכ"ל פעמיים, שתיהן בפורומים די רחבים, והוא לא אמר לי מילה על מישהו שצריך לשנות או להחליף".
אולי הוא פנה ישירות לשמעון אלקבץ, מפקד גל"צ?
"אני מדברת רק על מה שאני יודעת, לא קיבלתי שום מסר או הוראה".
ישנה טענה שהיחס לתוכנית מבחינת כוח אדם ואמצעים היה מלכתחילה בבחינת כתף קרה.
"האמת היא שקשה לעבוד כאן. ראית את החדרים, התנאים האובייקטיבים לא פשוטים. יש צפיפות גם כך, ואז נוספה התוכנית של אראל. מן הסתם הזזנו את כולם חדר, והתוכנית שלו קיבלה את האחרון שנשאר. גם מבחינת כוח אדם נאלצנו לייצר עבורו כמעט יש מאין".
זאת אומרת שיש לטענות הללו על מה להתבסס.
"כן, אבל גם רינו צרור למשל עובד עכשיו עם עורכת אחת. תוכנית שאמורה להיות עם שלושה אנשי צוות, וחיילת אחת עושה הכול. מהרגע שנכנסתי לתפקיד ואראל הביע מצוקה – שהוא רוצה צוות בכיר יותר ואנשים מנוסים יותר – עשיתי הכול כדי שזה יקרה. בעיקר כי זה מסתדר עם התפיסה המקצועית שלי. לכן גם באמצעינו הדלים גירדנו מפה ומשם. הייתה כוונה להביא לו עורך אזרח, ויש מישהו שכבר נקלט וזה היה אמור להיות התפקיד שלו. הליכי הקליטה נמשכים פה כמה חודשים, ככה זה".
נשמע די סיוט לעבוד כאן.
"אנשים שנמצאים פה הרבה שנים רגילים למערכת הקשה. אתה מרגיש כל יום כמי שחוצב באבן, חוזר הביתה מתוסכל וקשה לך. אנחנו מפילים על כל כתב כאן כמה תחומים, זה לא הגיוני ולא אנושי, ואחר כך יש להם עוד שמירות וניקיונות. נס שהמקום הזה לא מתפורר ושאנשים לא מתפוררים פה כל יום. נפגשתי לא מזמן עם מישהו שאחראי על אתר אינטרנט באמת זניח, שאמר שיש לו 30 כתבים. לי אין 30 כתבים בכל המערכת, ובדיגיטל רק עשרה חיילים. העומס כאן לא אפשרי. אנשים באים אליי כל יום ואומרים לי 'די, זה היום האחרון שלי פה, אני לא מסוגל יותר'. מן הסתם גם אראל חווה את הקשיים הללו, אבל אני מאמינה שאם הוא היה מחכה עוד קצת היינו מצליחים לנצח את הבירוקרטיה".
העזיבה של סג"ל היא אירוע משברי מבחינתכם?
"למיטב ידיעתי לא היה פה פן אידיאולוגי אלא טכני. בשלב מסוים הבנתי שהוא במו"מ אחרון עם התחנה המתחרה ושהעניין די סגור. נכון שהיו פה ושם ויכוחים מהותיים על כותרת כזו או אחרת שהוצאנו או לא מהתוכנית למהדורת החדשות, אבל זה קורה עם כל תוכנית, ולא ייחודי לתוכנית שלו. אני גם בהחלט מקבלת את ההערה הזו, שבגלל כוח האדם המצומצם והצעיר לא תמיד מצליחים לזהות את הכותרת הנכונה. אני מעדיפה להסתכל על חצי הכוס המלאה, והיא שעם כל הקשיים אנחנו מצליחים ליצור מהדורת חדשות טובה, מואזנת ומשפיעה".
את מרגישה שגל"צ מאוזנת היום מבחינת ימין־שמאל?
"ישי שנרב קיבל את השעה הכי חשובה בפריים־טיים. יעקב ברדוגו. יש הרבה ימין".
יכול להיות שניסיונות האיזון מימין הביאו שדרני שמאל, שעד היום ניסו להסוות את נטייתם הפוליטית, להפגין אותה כעת הרבה יותר? רזי ברקאי למשל?
"אי־אפשר לומר את זה כאמירה גורפת. נקודתית יש אירועים שבהם רזי מאוד דעתן, וזה לא בהכרח ימין־שמאל. תראה איך הוא נלחם בחוק ישראל היום ושילם על כך מחירים. רזי לוקח את הנושאים שקרובים לליבו והולך איתם עד הסוף. אם נחפש נמצא דוגמאות למה שאתה אומר בטח נמצא, אבל כאמור אני לא מרגישה את זה באופן גורף".
מה חשבת על ההשעיה של עירית לינור לארבעה ימים, אחרי שאמרה על הנשיא ריבלין "חצוף"?
רזי ברקאי. צילום: אבישג שאר-ישוב
"הקו אצלי מאוד ברור. אני נוסעת עם ילדיי בני ה־11 וה־8 וחצי, ואם אשמע משהו שאני מרגישה בגללו צורך לסתום להם את האוזניים, אני לא רוצה אותו ברדיו שלי. לא חושבת שזה נכון, בטח לא לרדיו ציבורי. ולומר לנשיא חצוף, כל עוד יש לי השפעה – אני לא רוצה לשמוע את זה. אפשר להתווכח כמה ימים מגיש צריך להיות מורחק מהמיקרופון – ואגב זה הביטוי, ולא השעיה – אבל לא נכון להתבטא כך".
ישנו מקרה דומה שבו הושעה שדר משמאל?
"רענן שקד אמר על השרה איילת שקד ש'לפעמים נדמה שהיא לוקה באוטיזם רגשי'. הייתי אז רק ממלאת המקום בתפקיד, אבל בהחלט אמרתי לו שזה לא מקובל עליי ונתתי לו אזהרה. גם בגלל מה שאמר על איילת שקד, אבל גם בגלל שממתי אוטיסט זו מילת גנאי? הורה של ילד כזה אמור להקשיב לרדיו ולהבין שזה משהו רע? רענן משחק הרבה פעמים על הגבול האפור. אחר כך הוא גם כינה את בנט 'בניטו' (שמו הפרטי של הרודן האיטלקי הפשיסטי בניטו מוסוליני; א"ש), אז הוא כבר נקרא לשיחה עם שמעון אלקבץ, העלינו את האזהרה מדרגה".
כן לצעירים
שחר נולדה בירושלים וגדלה בכפר־סבא. את שירותה הצבאי עשתה ביחידת דובר צה"ל כחיילת וכקצינה, ולאחר מכן החלה ללמוד כלכלה ומנהל עסקים באוניברסיטה העברית. לדבריה, בכלל לא חשבה לעסוק בתקשורת. "תוך כדי הלימודים עבדתי בערוץ הראשון כדי להתפרנס", היא מספרת. "הייתי תחקירנית ורכזת מערכת, ואז פתחו מקומון של 'מעריב' בירושלים והפכתי לכתבת החינוך שלו. כשכתב החינוך של 'מעריב' עזב משכו אותי לעיתון הארצי, ובהמשך הפכתי לכתבת מדינית שנייה, תחת בן כספית. לגל"צ הגעתי רק בגיל שלושים, ככתבת מדינית. נכנסתי חודשיים לפני פרוץ מלחמת לבנון השנייה, כך שלמדתי מהר מאוד את העבודה, בעיקר את המעבר משפה של עיתון לשפת רדיו, שתי מיומנויות שונות מאוד זו מזו".
המסלול שלך שונה מזה של הגל"צניק הממוצע. את מסתכלת עליהם אחרת מקודמייך לתפקיד?
"אני מאמינה שכן. גם בגלל שהגעתי לפה רק בגיל שלושים. אני חושבת שנכון שלאדם יהיה יותר ניסיון חיים ושלא יקפוץ מהר מתפקיד לתפקיד. צריך יותר להעמיק. אנחנו משתדלים שעורכי החדשות – לפחות בפריים טיים – לא יהיו חיילים אלא אנשים יותר בוגרים, אזרחים עובדי צה"ל בחצאי משרה שעובדים גם במקומות אחרים".
נוח לך עם מציאות שבה כתב־חייל בן 19 עומד מול ראש הממשלה ושואל אותו שאלות?
"אני לא יודעת אם זה צורם לי או לא, אבל אני כן מנסה להעביר להם את התחושה שהם צריכים להבין היטב את מקומם, לא להיות חצופים ולהתנהל נכון. המערכת בנויה כך שבגיל מאוד צעיר הם מגיעים לעמדות כוח, ואנחנו עובדים קשה כדי שיבינו את האחריות שמוטלת עליהם".
החיילים שלך כיום שייכים לדור שגדל ברשתות החברתיות. את רואה בכך יתרון או חיסרון לעבודתם העיתונאית?
"ישנה סכנה בכך שאנשים באים לעבודה כאן כשהם רגילים להיות המרכז. זה מה שקורה ברשתות החברתיות. כשהתחלתי לעבוד כעיתונאית לפני 16 שנה, ראיתי בזה שליחות. אני הייתי צינור להביא את המידע, ויצאתי להביא סיטואציות מכל הכוונים. עיתונות אולד סקול. זו גם הסיבה שלא התראיינתי עד היום ושכמעט אין תמונות שלי. אני לא הסיפור, שליחת ציבור במובן מסוים. והחבר'ה כיום מרגישים שהם הרבה יותר במרכז, והסיפור הוא רק כלי לקדם בו את עצמך. מביאים את האינפורמציה, אבל אחרי חודשיים בתפקיד כבר מלבישים עליה הרבה פרשנות. ואני אומרת להם רגע, אתם צעירים, תביאו את הסיפור. חכו עם הפרשנות לגיל 25".
כן לנשים
במקביל לתפקיד מנהלת מחלקת החדשות, אילאיל שחר ממשיכה לשמש ככתבת המדינית של גל"צ. "זה מאוד קשה", היא מודה. "לא אשקר, ואודה שעל התחום המדיני אני שמה כיום קצת פחות פוקוס. המצוקות פה ידועות, אין עודף כוח אדם".
"לא הרגשתי שאני צריכה לשקם פה משהו או להיות ההפך ממישהו. אני מביאה את עצמי לתפקיד ומנסה לעשות את הדברים כמו שצריך"
במסגרת תפקידה הראשי היא אחראית על הכשרות הכתבים ועל שידורי האקטואליה של התחנה, שמהווים כמחצית משעות ההאזנה המרכזיות, כלומר מהבוקר ועד חצות הליל. היא מודעת לאנומליה של תחנת רדיו צבאית במדינה דמוקרטית: "אין לי ספק שאם היו צריכים להחליט היום על הקמה של תחנה צבאית, ברור שאף אחד לא היה חושב להקים תחנה כזו. אבל היא קיימת, וחבל לסגור כלי תקשורת שהפך לחשוב ובעל ערך בבמה הציבורית. ישנו דיבור האם להעביר את התחנה מאחריות צה"ל למשרד הביטחון, ישנם דיונים משפטיים סבוכים, ואני אפילו לא יודעת לומר אם אני לגמרי בעד או לגמרי נגד. זה מורכב".
הרלוונטיות של גל"צ נותרה כשהייתה?
"ברור שהמציאות והטכנולוגיות החדשות מאתגרות את תחנות הרדיו באשר הן, וגם את גל"צ. אבל אני חושבת שעדיין ישנה חשיבות לרדיו. לא לכולם מתאים להיכנס לאוטו ולשמוע את הפודקאסט שלהם. הרבה אנשים צורכים דרכנו את החדשות שלהם, ורואים את זה בנתונים. מאות אלפים שומעים את השידור החי בדרך לעבודה או ממנה הביתה, ולכן חשוב להביא קודם כול את האינפורמציה, לתת למאזין לדעת מה קורה. את הפרשנות אפשר לשמור ליותר מאוחר".
שחר החליפה בתפקיד את אבי ברזילי, שנחשב למנהל קשוח שהצליח לצבור אויבים לא מעטים בתחנה. בכתבה שהתפרסמה לפני שנה באתר "העין השביעית" האשימו עובדים בתחנה את ברזילי בסגנון ניהול כוחני, בהתעמרות ובחוסר גיבוי לעובדיו. שחר ידועה כבעלת יחסי אנוש מצוינים, ואני שואל אותה אם במינוי שלה רצה מי שרצה להביא לתפקיד מישהי שתהיה בדיוק הפוך מקודמו.
"היו לי יחסים טובים מאוד עם ברזילי", היא משיבה, "והייתה כלפיו הערכה מקצועית רבה בתחנה. לא הרגשתי שאני צריכה לשקם פה משהו או להיות ההפך ממישהו. אני מביאה את עצמי לתפקיד ומנסה לעשות את הדברים כמו שצריך, וגם ב'מעריב' האמנתי שבדרך של דיאלוג והכלה אתה משיג תוצאות טובות יותר מאשר בהנחתות. בהקשר הזה יש משהו נכון בכך שאני אישה בתפקיד הזה. החיילים הם אנשים מאוד צעירים, וצריכים הרבה פעמים שיכילו את הבעיות שלהם ושיקשיבו להם".
זו אמירה לא מאוד פמיניסטית.
"אבל זה נכון. כמובן שיש גם גברים עם אינטליגנציה רגשית גבוהה, אבל איפשהו נוח יותר לבוא למנהלת אישה ולדבר איתה על הקשיים והבעיות לעומת מנהל גבר, בטח כשמדובר בחיילות. אני חושבת שצריך לעבור הרבה דלתות מטאפוריות כדי לפתוח את הלב בפני מפקד גבר. יכול להיות שזה לא בדיוק משרת אותי מהצד השני – אני פחות יודעת לשמור דיסטנס ולהיות קשוחה – אבל אני כן משתדלת לדרוש ולחתוך דברים כשצריך".
דתיים סופרים כיפות. את סופרת שמלות?
"לא, אבל לפני כמה שנים באו אליי כמה עיתונאיות צעירות מהתחנה וביקשו שאשים לב לכך שאת הבנות משבצים ככתבות חינוך ובריאות, ואת הבנים ככתבי משטרה ושטחים. אני מנסה לצאת מהדפוס השוביניסטי הזה ולשבץ לפי הכישורים והיכולות. יכול להיות שבתחום החרדים צריכים דווקא כתב, כי לכתבת לא ייתנו להיכנס לישיבות למשל, אבל בשאר התחומים אני לא רואה סיבה למה לא. וכמובן גם להפך – אם יש גבר שמעניין אותו בריאות וחינוך, למה לא לאפשר לו?"
יש לך שאיפה להיות מפקדת גל"צ הראשונה?
"כן – אולי בעוד שבע, שמונה, עשר שנים. אני לא מסמנת לעצמי מטרות, זאת אולי אחת הבעיות שלי. אני מאמינה שצריך להגיע למקום כשאת מוכנה, ושהמקום יהיה מוכן אלייך".
"נתניהו לא צריך להתפטר"
מה חושבת שחר על ראש הממשלה, בניגוד לאולמרט?
כמי שחרתה על דגלה את אובייקטיביות הדיווח, קשה עד בלתי אפשרי למצוא התבטאויות של אילאיל שחר שימתגו אותה כמחזיקה בעמדות ימין או שמאל. דווקא בשל כך מעניין לשמוע מה יש לה לומר על מצבו של ראש הממשלה נתניהו, שאותו היא מסקרת באופן צמוד כבר שנים ארוכות, לאור שלל חקירות המשטרה סביבו. "כשאולמרט היה בחקירות, אני זוכרת מקרה נקודתי שבו הצוות שלו נסע לטורקיה לנהל מו"מ מדיני, וחשבתי אז שזה מעשה שלא ייעשה. אתה לא יכול להוביל את המדינה להרפתקה כזו בעודך נחקר. היום המצב שונה מכמה בחינות, בעיקר מכיוון שהמצב של אולמרט היה הרבה יותר קשה, הן מבחינה קואליציונית והן מבחינה מדינית".
כלומר, לדעתך נתניהו לא צריך להיות בנבצרות או להתפטר.
"נכון. לדעתי הוא לא צריך להיות בנבצרות או להתפטר, אבל מצד שני רע לי שהתרגלנו לראשי ממשלה שנחקרים".
