גם אחרי שפרשו כנפיים, חזרו הבוגרים לשבור את מעגל המצוקה

בשעה שרוב החיילים ישבו בליל הסדר הקרוב עם בני משפחותיהם סביב שולחן החג עמוס המטעמים, יהיו חיילים שאין להם בית לחזור אליו. אחרי ששהו עד גיל 18 בבתי ילדים ברחבי הארץ, עכשיו משבגרו המסגרת הזו סגורה עבורם. יוצאי דופן הם בוגרי בית הילדים אמונה צבע אלעזרקי בנתניה. גם אחרי שיצאו לחיים בוגרים ועצמאיים, הם יודעים שהשערים תמיד פתוחים בפניהם. כמובן שגם בליל הסדר.

באלעזרקי מתכוננים בהתרגשות לליל הסדר, ועמלים שם על ערב חגיגי במיוחד. "חלק גדול מהבוגרים שלנו יחגגו בצבא", מספר יהודה כהן, שמנהל את המקום המיוחד הזה כבר שלושה עשורים, "אבל מי שלא – יודע שהוא מוזמן אלינו. חלק מהם עדיין בקשר עם המדריכים שלהם, ויחגגו איתם. ולשמחתנו יש גם כאלה שיכולים לחזור להוריהם ולחגוג שם. צריך להבין שמדינת ישראל לא דואגת לאותם ילדים אחרי גיל 18, ואנחנו מצליחים לעשות זאת באדיבותם של אנשים טובים שתורמים לכך ממיטב כספם".

בית הילדים אלעזרקי הוא אחד מחמשת מוסדות הילדים של "אמונה" בישראל. והוא ביתם החם והמקדם של למעלה מ־200 בנות ובנים בגילי 6־18. שעליהם אמון צוות רב־תחומי של כמאה איש. מדובר אמנם בפנימייה דתית, אך לא כל הילדים בה דתיים, וגם לא בהכרח מגיעים מבתים שומרי מסורת. "המרחב הציבורי הוא באווירה דתית, אבל בחדר כל ילד יכול לעשות את מה שהוא רוצה או מאמין", מבהיר כהן.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סקרים, שקרים ומנדטים: כך מתכוננות המפלגות ליום הגדול
– נוהרים למזבלה: מי שמזלזל במצביעים, אינו ראוי לקולם
– מתווה הקורונה לאירועי יום הזיכרון

אני נפגש עם שלושה בוגרים של בית הילדים, כדי לשמוע על תוכנית התמיכה הייחודית שניתנה להם לאחר שהגיעו לגיל 18. אחת מהן היא לאורה אריאלי (21). היום היא מתגוררת בנתניה, והשתחררה לא מזמן משירות צבאי משמעותי כמ"כית במגל (מערך הכשרת הטירונות המקצועי). לפני כן הייתה גם במכינה קדם־צבאית. שום דבר במסלול השאפתני הזה, לא מעיד על מה שאירע לה שנים בודדות קודם לכן.

"בשעה אחת לפנות בוקר הגעתי לבית הילדים עם אחותי הגדולה. הייתי אז בת 12. אני זוכרת שהמנהל אמר לי אז: 'אנחנו פה בשביל כל מה שאתן צריכות'. ומדהים שעד היום אני יכולה להגיד שזה נכון, הם עדיין כתובת עבורי".

למה הגעת לבית הילדים?
"אבא שלי נפטר כשהייתי קטנה. אמא שלי הייתה במצב כלכלי קשה. היא הייתה מרביצה לנו ומתעללת בנו. היא לא הייתה בריאה בנפשה ולא מטופלת. הגעתי לבית הילדים ב'קלט חירום'. המצב היה כל כך חמור שלא נדרש בית משפט כדי להוציא אותנו משם ולשלוח לבית הילדים.

"בהתחלה גרנו אחותי ואני עם בנות בוגרות יותר, בכיתות י' ו־י"א, כך שהן ידעו לחבק אותנו והבינו את הסיטואציה. אני זוכרת את המדריכה שהעירה אותי בבוקר הראשון, ואני זוכרת שהכניסה לשם הייתה מאוד מחבקת. היינו במצב לא פשוט, עם צו הרחקה מהבית במשך חודש".

יוסף הגוס, בוגר: "זה היה מדהים, היינו יכולים לחזור לדירה הזו שהכרנו. דאגו לנו והתקשרו אלינו כל פעם לשאול 'מה איתך? מה עובר עליך?'"

גם לאחר שסיימה תיכון, הבינה אריאלי שלא תוכל לגור אצל אמה. הפתרון עבורה היה דירת הבוגרות "בית ירדנה", הסמוכה לבית הילדים. שם נשארה במשך כל שנות שירותה הצבאי. "גרתי שם משהו כמו שלוש שנים. ובפנימייה תמיד אמרו לי 'אם את צריכה משהו – אנחנו פה'".

חששת שברגע שתסיימי תיכון לא יהיה לך איפה לגור?
"האמת שלא, כי ידעתי שיש לי איפה להיות. מגיל צעיר ראיתי שיש בנות שמסיימות את הפנימייה ועוברות לגור בדירת הבוגרות, וזה מה שגרם לי לתחושת יציבות שכל כך חשובה לי".

מהפך בתפיסה

זו למעשה הייחודיות של המקום: הבוגרים יכולים להמשיך לגור בסמיכות אליו ולהיעזר בשירותיו שנים רבות לאחר שסיימו את הליווי הרשמי. "בדירת הבוגרות יש חדר אחד לכל שתי בנות, ואין מדריכות בבית – שזה שינוי גדול ממה שהיה כשהיינו צעירות יותר", מסבירה אריאלי, "האווירה חופשית יותר, ובשלב מסוים אפילו עברתי לגור לבד בחדר – אם כי מרוב שהתרגלנו לחיות ביחד עם עוד חבר'ה בחדר מגיל כה צעיר – זה היה לי לא פשוט".

צילי שפיר, רכזת הבוגרים הרווקים במוסד, מסבירה: "בבית הילדים מציעים בעצם בית לבנים ובית לבנות. זה נמצא קרוב מאוד לפנימייה אבל לא צמוד אליה, כדי לאפשר לבוגרים שלנו את החופש שלהם מצד אחד ואת הנוחות מצד שני. אנחנו דואגים שהבית יהיה מצויד בכל מיני אביזרים, אבל בסוף הם אחראים על מה שקורה שם".

כשהם חוזרים לדירה משירות צבאי או לאומי – מישהו מחכה להם? מישהו אופה לכבודם עוגה כמו בבית רגיל?
שפיר: "בגלל הקרבה לפנימייה הם יכולים להגיע ולקחת מה שהם צריכים. יש למשל מכבסה בפנימייה שהם מכירים היטב, אבל הרבה מהם דווקא רוצים לכבס לבד, כדי להרגיש שהם כבר התבגרו ויכולים להסתדר. מבחינת אוכל אנחנו משתדלים לשלוח לשם מצרכים או אוכל מוכן בסופי שבוע. זה תלוי בכל אחד. יש כאלה שהיו שמחים לקבל שניצלים וקציצות מהפנימייה אבל יש מי שהיו מעדיפים להכין לבד. מי שרוצה – יכול לגמרי לקבל את המעטפת".

אריאלי: "בגיל עשרים אני כבר לא צריכה או רוצה שיכבסו לי או יסדרו לי, העצמאות הזו מאוד חשובה לי ולחלק מחברותיי. מצד שני, זה היה מדהים שיכולתי להגיע בשעת לילה מאוחרת לדירה, ולקפוץ רגע לפנימייה כדי לקחת כמה מצרכים לבישול".

בית הילדים הוקם ב־1969 על ידי אלפונסו וגלדיס צבע ז"ל, זוג רב חסד, שהיה מעורב במעשי צדקה רבים עוד במרוקו וגם לאחר העלייה ארצה. כיום, ילדיהם ממשיכים את דרכם במעורבות ותמיכה בבית הילדים.

ילדי הבית מופנים למקום על ידי משרד הרווחה, באמצעות השירות לילד ולנוער. מדובר בילדים שהוריהם אינם יכולים לדאוג להם: חלקם יתומים, אחרים מופנים לשם באמצעות צו בית משפט בשל חוסר בתפקוד ההורי.

עד שנת 1990 שימש בית הילדים כבית לילדים עד גיל 13. המפנה הגדול בתפיסה, במהות ובעשייה החל עם הגעתם של יהודה וריקי כהן, בני הזוג המנהלים את הבית מאז ועד היום. בני הזוג כהן הבחינו מיד בעובדה המטרידה שחלק גדול מהילדים, ביניהם אחים ואחיות מאותן משפחות, הפכו דור שני ואף דור שלישי למצוקה. התובנות היו ברורות: כדי לשבור את המעגל הנוראי הזה, צריך לחולל שינוי ממשי בחיי הילדים, ושינוי כזה יכול לקרות רק אם בונים מודל חלופי של הורות – ומיישמים אותו.

כמו אמא ואבא

מעבר לסיפוק הצרכים הבסיסיים של אוכל, בגדים ומיטה לישון בה, עם השנים פותח בבית הילדים מודל עבודה משולש, במטרה לתת את ה"מענה ההורי" הכולל ביותר. הקודקוד הראשי במודל זה הוא היציבות, ושני הקודקודים הנוספים הם מימוש היכולות הלימודיות והמענה הרגשי. מתוך ההכרה שזהו הבסיס לכל מה שהורה סביר ותא משפחתי תקין חייבים לספק לילד לצורך התפתחותו כבוגר עצמאי בריא ותורם לחברה.

בבית צבע אלעזרקי תופסים את היציבות ואת הקביעות כמשמעות המרכזית של הורות – לתת תמיכה לילדך תמיד, בכל רגע, בשגרה ובאירועים מכוננים, ובכל גיל – גם אחרי גיל 18. כמו שהורה אינו עוזב את ילדו המגיע לגיל 18, כך גם הגוף ההורי של בית הילדים אינו יכול לומר לבני ה־18 שפורשׂים כנפיים – זהו, עד כאן דאגנו לכם, גידלנו וטיפחנו אתכם, מפה והלאה תסתדרו לבדכם. בלי היכולת להיות שם בשבילם תמיד – הבוגרים עלולים להיפלט חזרה למעגל המצוקה. אבל מה לעשות כשהמדינה כבר לא מתקצבת מימון לבוגרים של בתי ילדים? כאן נכנסת לתמונה תוכנית הבוגרים של בית צבע אלעזרקי, הנתמכת על ידי ידידים רבים בארץ ובעולם.

גם יוסף הגוס (24), חייל משוחרר מנתניה שלומד היום בקריה האקדמית אונו, התגורר בדירת הבוגרים במשך שנות שירותו הצבאי. "הגעתי לבית הילדים בכיתה ב' עם אחותי הקטנה", הוא משחזר. "אמי נפטרה כשהייתי קטן ואבא התקשה לגדל ארבעה ילדים מסיבות כאלה ואחרות". יוסף היה חלק מתוכנית שנקראת "פנימיית יום". אחרי הלימודים היה מגיע לפנימייה, שם היה מקבל ארוחה חמה, עזרה בשיעורי בית, חוגים ותשומת לב – ובסביבות השעה שמונה בערב היה חוזר לבית אביו.

אתה זוכר את היום שהגעת לפנימייה?
"האמת שכן. אני זוכר את ההרגשה שאני לא יודע באמת לאן אני הולך. היו גם חששות לעזוב את הבית. ואז הגעתי לפנימייה, שהפכה לבית נוסף, שונה מכל מה שהכרתי. זה מקום שבאמת מכיל אותך, עם צוות שנמצא שם מסביב לשעון, שעובד איתך ודואג לך כמו אבא ואמא". בכיתה ו' כבר עבר לפנימייה באופן מלא. "זה הבית", הוא קובע.

מה זה אומר בית מבחינתך?
"יש לי חבר שממש גדל איתי, היינו יחד בפנימייה מכיתה ה' ואנחנו חברים עד היום. הוא היה איתי במכינה ובצבא, עברנו את הכול ביחד – הוא ממש כמו אח שלי".

אסיה פאר־חדד, בוגרת: "את שבת החתן עשינו בפנימייה, נשות צוות ליוו אותי למדידות של שמלת הכלה. לחדר הלידה ליוותה אותי רכזת הבוגרים לשעבר, ואת הבריתות של שני הבנים הגדולים שלי עשינו בפנימייה"

אחרי התיכון הלך הגוס ללמוד בישיבת ההסדר אור עקיבא ולאחר מכן התגייס לנח"ל. בשבתות החופשיות היה מגיע לדירת הבוגרים הצמודה לפנימייה. "זה היה מדהים, היינו יכולים לחזור לדירה הזו שהכרנו. דאגו לנו והתקשרו אלינו. צילי הרכזת הייתה מתקשרת כל פעם לשאול 'מה איתך? מה עובר עליך?'".

הוא המשיך לבקר בבית אביו, אבל מתעקש: "יש לי בעצם שני בתים: הבית של אבא והבית של הפנימייה".

חנוכה עם הנכדים

אסיה פאר־חדד (28), נשואה ואם לשלושה ילדים קטנים, היא בוגרת הפנימייה, והיום עובדת בה כרכזת. "חזרתי הביתה", היא מחייכת.

כילדה גדלה בכרמיאל, במשפחה עם בעיות רווחה קשות, ולבית הילדים הגיעה בגיל 12. "ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת שש, והיינו מטופלי רווחה בגלל אלימות במשפחה. אלימות של אמא כלפיי", היא מספרת בכאב. "בגיל 12 החלטתי שאני בורחת מהבית, ולאחר מכן קיבלתי שתי אפשרויות: פנימייה סגורה או פנימייה דתית. מבחינתי שתיהן היו הצעות גרועות – הרי באתי מבית רוסי בלי שום קשר ליהדות".

לבסוף היא בחרה בכל זאת בפנימייה הדתית. "כשהגעתי לפנימייה ראיתי את המנהל עם זקן וזה הלחיץ אותי. הוא אמר לי 'תכף אסביר לך מה הקטע של הזקן', כאילו הוא הבין מיד את החששות שלי. במשך שבוע הלכתי עם מכנסיים בפנימייה, שזה משהו ממש לא מקובל, אבל אחרי זה כבר עברתי לחצאית".

חודש אחרי שהגיעה לפנימייה התרחש אירוע דרמטי נוסף. "אמא שלי נפטרה, ובעצם באותו הרגע התחלתי את חיי החדשים". לפאר־חדד כבר לא היה בית לחזור אליו בסופי השבוע, ובפנימייה סידרו לה שתי משפחות: דתית וחילונית. הקשר עם המשפחה החילונית לא צלח, והיא הידקה את הקשר עם המשפחה הדתית, שבתחילה הייתה אמורה לארח אותה רק בחגים. "הם אנשים מדהימים, אנשי חסד".

ומה קרה אחרי השחרור?
"הרגשתי שאחרי שירות צבאי קשה במג"ב אני רוצה לחזור למקום שיפנקו אותי ויחבקו אותי, אז למרות שידעתי שיש לי אופציה לגור בדירת הבוגרות – גרתי אצל אותה משפחה".

הגוס שמח על הבחירה שקיבל לגור בדירת הבוגרים: "היינו תשעה חבר'ה בדירה, וסייע לנו מאוד שהיה מי שתמך בנו, ואפילו בישל עבורנו לפעמים אחרי כמה שבועות ארוכים בצבא". לפני כשנה, אחד מתשעת החיילים בבית חלה בקורונה, וכל השותפים נכנסו לבידוד בדירה. "ברגע שנכנסנו לבידוד, הגיעו צילי ועוד כמה אנשים מהצוות של הפנימייה והביאו לנו אוכל, שאלו לשלומנו וליוו אותנו – מרחוק אמנם – בכל רגע.

"אני רוצה לציין את יהודה וריקי, המנהלים של הפנימייה. אי אפשר להבין כמה זה מטורף מה שהם עושים, וכמה ילדים הם גידלו. הם מלווים ילדים מגיל קטן ורואים אותם היום נשואים עם ילדים. לא ייאמן כמה חסד יש בשני האנשים האלה".
פאר־חדד: "ברגע שאתה יודע שמי שמנהל את הפנימייה עושה את זה כבר שלושים שנה, קל יותר לעבור תהליך ולהתבשל בקצב שלך. הביטחון הזה נותן לילד הקטן שמגיע לבית הילדים לעבור תהליך יותר עמוק עם עצמו".

צילי הרכזת הגיעה לבית הילדים לפני 15 שנה, כבת שירות. היא המשיכה לעבוד שם כרכזת צעירה אחרי השירות, וחזרה למקום לפני שמונה שנים כמלווה של הבוגרים והבוגרות. "אנחנו פה בשבילם, כדי לוודא שאף אחד לא נופל", היא מצהירה.

"יש לנו היום כמעט 200 בוגרים ואנחנו יודעים מה קורה עם כל אחד. האם קשה לו או לה בלימודים? כמה קיבל במבחן? אנחנו גם פוגשים את בני או בנות הזוג של הבוגרים שלנו. המנהל שלנו יהודה ואשתו ריקי מלווים את הזוגות לחופה, ויש אנשי צוות שגם מגיעים לחדרי לידה ולאירועים של הילדים. החבר'ה שלנו בצבא יכולים להרים טלפון כשהם חוזרים מפעילות באחת בלילה ואנחנו שם כדי לשמוע אותם. אנחנו בוכים איתם ותמיד נמצאים בהשבעות, בכל גיוס. אנחנו מגיעים לכל יום הורים, ולא נהיה מוכנים שהם יהיו שם לבד. זה לא יקרה".

פאר־חדד ממהרת לחזק: "אני זוכרת את החשש שלי מזה שבטקסים לא יהיה לי אף אחד בקהל, כי אין לי משפחה. החברות שלי במג"ב היו מקבלות חפלה משפחתית גדולה עם חולצות ואוכל טוב. התקשרתי לפנימייה ואמרתי להם שיש לי טקס, הם אמרו 'נזרוק טופי, נביא מטעמים ונעשה לך פדיחות. לא תרגישי בחוסר'. איכשהו יצא שמכל החפלות שמעו את הפנימייה הכי טוב. הם עשו לי פדיחות, ואני הרי הייתי צריכה להיות מג"בניקית קשוחה. נקרעתי מצחוק.

"האנשים הראשונים שפגשו את בעלי היו יהודה וריקי. יהודה אמר: 'אנחנו נפגשים ב'לחם בשר' בנמל. אני מזמין אתכם ורוצה לראות עם מי את מתחתנת'. גם את שבת החתן עשינו בפנימייה, ונשות צוות מהמוסד אפילו ליוו אותי למדידות של שמלת הכלה. לחדר הלידה ליוותה אותי אחת מרכזות הבוגרים לשעבר, ואת הבריתות של שני הבנים הגדולים שלי עשיתי בפנימייה. את הברית של השלישי לא יכולנו לעשות שם בגלל הקורונה. הבימבה הראשונה של הבן שלי היא בעצם מתנה מהפנימייה – במסגרת מסיבת החנוכה השנתית של כל הבוגרים".

שפיר מספרת שבהדלקת נר ראשון מגיעים לפנימייה באופן מסורתי כל ה"ילדים" הבוגרים ו"הנכדים" – ילדיהם. כל אחד מה"נכדים" מקבל מתנה לפי גילו ומינו – ודואגים גם שזה לא יהיה משהו שקיבל בשנה קודמת. "הבוגרים שלנו מחכים להראות לילדים שלהם את המקום שגדלו בו. אבל הנה, תראה את אסיה ואת שאר הבוגרים – הם במקום אחר. הם משכיבים את הילדים שלהם לישון – לא שום רכז או רכזת. הם שברו את המעגל הזה".