איך ההרגשה לקום יום אחד ולגלות שאחת ועוד אחת הם לא שתיים? או כפי שעלולים לגלות בשנים הקרובות, כ־460 אלף ישראלים יהודים על פי ההלכה, רובם ככולם מקרב יוצאי ברית המועצות לשעבר – שהמדינה לא מכירה ביהדותם?
סוגיית הגיור עלתה שוב לכותרות ומסעירה את הרוחות בישראל, אבל יש סוגיה לא פחות בוערת שאינה זוכה למספיק התייחסות והיא סוגיית בירורי היהדות, הכואבת ומורכבת פי כמה וכמה.
בשנות התשעים עלו מתוקף חוק השבות כ־1.1 מיליון עולים מברית־המועצות לשעבר, מתוכם כ־300 אלף הוגדרו כלא יהודים בתעודת הזהות. 800 אלף הוגדרו כיהודים, אך כשאנחנו מגיעים לדון בהם, מיד עולה החטא הקדמון של המדינה, שלא טרחה לתאם בין מוסדותיה – הרבנות הראשית ו"נתיב" – (לשעבר לשכת הקשר), ובמקום להושיב נציג של הרבנות ליד הנציג של נתיב וכך לאשר את יהדותם גם לצורכי דת – הם אושרו ליהדות רק על ידי הפקידות, ותחת יהדותם נרשמה כוכבית קטנה – "לא לצורכי דת". כיום הכוכבית הקטנה הזו הפכה למפלצת.
בזכות התערבותם והשתלבותם המלאה של צאצאיהם התעוררה המפלצת. אם בעבר יוצאי ברית־המועצות היו מתחתנים בעיקר בתוך עצמם ולא עניין אותם להינשא ברבנות, היום, ילדיהם, שחלקם אינם יודעים מילה ברוסית, ששירתו בצבא וזהותם היהודית והישראלית נהירה להם, מגלים בדרך כלל כשהם באים להינשא והם מעוניינים לעשות זאת בדיוק כמו שאר חבריהם, כדת משה וישראל – שהם צריכים "להוכיח את יהדותם". הם נתקלים בחומת הבירוקרטיה הישראלית שהייתה יכולה להימנע מהם, כאמור, ללא אותו חטא קדמון. לרוב הם מסיימים את התהליך כשטעם מר בפיהם ובתחושת תסכול גדולה מאוד, גם אם הצליחו להוכיח את יהדותם.
ככל שעוברות השנים, הופך התהליך למורכב יותר. לעיתים האמא או הסבתא כבר אינן בין החיים ואף על פי שהן הוגדרו כיהודיות במסמכים רשמיים של מדינת ישראל בשעת העלייה ארצה – יידרשו צאצאיהן לשלוף מסמכים במקרה הטוב מהבוידעם, ובמקרה הפחות טוב מארכיונים שכוחי א־ל בעיירות נידחות.
בארגון "שורשים" מבית צהר שמטפל בממוצע בכ־350 תיקי בירור יהדות בחודש, מדברים על הצלחה של הוכחת יהדות בכ־93 אחוזים מהמקרים, ועל "מתוק שיצא מעז" דווקא בעקבות הקורונה: בעקבות שימוש בזום קוצר התהליך מחודש עד חודש וחצי מורטי עצבים לכעשרה ימים. לדעתם יש צורך דחוף ליזום פרויקט לאומי שבו המדינה פונה מיוזמתה לצאצאי יוצאי ברית־המועצות, לפני שמגיעים לשעת האפס של החופה, ולהסדיר את מעמדם כיהודים גם בעיני הרבנות. בכך תוכל המדינה, גם אם לא למנוע לחלוטין את הרגשות הקשים, המתחים והתסכול שבבקשה הזו, לפחות להפחיתם במידה ניכרת.
בשנה האחרונה נוסד ארגון "לובי המיליון", בידי אלקס ריף, יונתן דובוב, פולה ברקן, ברי רוזנברג, בלה אלכסנדרוב, ואדים בלומין ואנה פרוביז. הארגון פועל למען שינוי המציאות הכלכלית, החברתית והתרבותית של 1.2 מיליון הישראלים דוברי הרוסית שחיים בארץ, ואנשיו מציעים שורה של צעדים אופרטיביים: 1. החזרת סמכות רישום נישואין לרשמי הנישואין המקומיים. 2. איסור על בתי הדין הרבניים להפנות לבדיקות די־אן־איי לשם חקירת יהדות. 3. הגבלת פתיחת בירורי יהדות לעניין מרשם האוכלוסין לשלושה חודשים לאחר העלייה. 4. רישום ילדים כיהודים על פי יהדות אמם בסמוך ללידתם.
אחרי ההסבר הזה רצינו שתבינו בלב, ולא רק בראש, מה אומרות שתי המילים "בירור יהדות", ולכן לפניכם מונולוגים של אלכס ולדמן, אריה פייגין, מיכאלה לוין־שמיר ואנה פרוביז.
זיכרונות הילדות של סבתא מדברת יידיש
ד"ר אלכס ולדמן, (40), חוקר היסטוריה יהודית מזרח–אירופית, נשוי למירי ואב לשניים
אוקטובר 1990, אני בן עשר ואני נותן יד לאבא שלי. מטוס סובייטי הביא אותנו לשדה התעופה בבודפשט ומכאן אנחנו עתידים לעלות על מטוס ישראלי. כשאני מרים את ראשי אני רואה מגן דוד כחול על זנב המטוס הלבן. יש משהו בלב שישר מגיב לזה.
נוהגים לומר שהחיים הסובייטיים מחקו סממנים יהודים. זה קצת נכון והרבה לא נכון. מדויק יותר לומר שהם מחקו סממנים של אורח חיים יהודי. סממנים יהודיים זה דבר הרבה יותר רחב. אחרת איך אפשר להסביר את זיכרונות הילדות שלי שבהם סבתא מדברת יידיש? ואיך אפשר להסביר את עצם העובדה שסבתא שלי הנחילה לבת שלה, אמא שלי, שהיא יהודייה ומסיבה כזו או אחרת גם היא בעצמה התחתנה עם יהודי? יש משהו בלב, בניסיון לשמר את הזהות, שלא נמחק כל כך מהר.
סבתא שלי אמנם לא דיברה היטב עברית, והייתה נבהלת משליחים, אבל נהגה לראות אופרות סבון כמו "היפים והאמיצים", ששודרה באנגלית עם כתוביות בעברית. האותיות העבריות היו חקוקות אצלה עמוק מאוד. אני זוכר שפעם שמעתי שיר של שלמה ארצי. היא אמרה לי: 'אבא שלי היה מבסוט אם הוא היה יודע שאתה שומע שיר בעברית'. אנחנו לא יודעים עליו הרבה, אנחנו כן יודעים שהוא נרצח בשואה בשנת 41'. וזה גם חלק מהסיפור של היהדות הסובייטית: השואה מחקה במחי יד את הדור הוותיק, ומה שנשאר זה יותר הזדהות אינטואיטיבית מאשר הזדהות של שורשים ברורים.
לצד היותנו אזרחים סובייטים, גדלנו כיהודים. לא היה עולם יהודי מקיף וכוללני. אכלנו מצה בפסח וידענו שיש ישראל. כשבשנות התשעים נפתחו השערים והמצב בברית־המועצות השתנה, העלייה הייתה דבר טבעי, ולמחשבה שישראל היא מדינת היהודים היה משקל רב בתוכה. בארץ הרגשנו די מהר תחושה טבעית של שייכות.
עם הבירור לא היה ממש סיפור, כי אני מקרה די פשוט. הסבים שלי מכל הצדדים יהודים – הם נולדו וגדלו בעיירות בתחום המושב – שחורבן החיים היהודיים שבהן ידוע לכולנו. אין לי אתגר עם הזהות היהודית שלי, זה כמו שיקראו לך "רוסי" ברחוב. אני לא מתרגש מזה, אבל אני מבין דרך הלב ובעיקר דרך הראש שאני ושכמותי מקבלים יריקה בפרצוף. לא חווינו את התהליך כמשפיל והוא גם לא ממש תקע אותנו, אבל בניגוד לצד המעשי, בצד העקרוני הבעיה עמוקה מאוד.
מיותר להגיד שמבחינתי וגם מבחינת המשפחה כולה, אין לבדיקה הזו שום תוקף. נכון שכבר שלושה־ארבעה דורות אנחנו מנהלים חיים חילוניים; ונכון שהדרך שלנו להיות יהודים היא לא מה שמדמיינים במבט דתי־שמרני, ובוודאי לא מה שמדמיין הממסד האורתודוקסי. אבל לנו, כמו לרבים מאוד שבאו מברית המועצות, יש זהות יהודית יציבה ומגובשת.
אין שום חוק שמישהו יכול לחוקק שיוכל לגרום לי ולמשפחתי להרגיש פחות יהודים. גדלתי כילד שאוהב את העיר שבה הוא גדל, אבל אני בפירוש קודם כול יהודי, אחר כך ישראלי ורק אחר כך רוסי.
צלקות מהקג"ב ומהמועצה הדתית
אריה פייגין (35), נשוי להילה, אב לשלושה, גר במעלה–שומרון. מהנדס מחשבים
קוראים לי אריה, לא לב ולא ליאוניד. גם בתעודת הלידה שלי אני רק אריה. שפת האם שלי היא עברית. ההורים שלי מעולם לא דיברו איתי רוסית, גם לא כשהייתי תינוק. הרוסית שיש לי בכל זאת היא מסבא וסבתא ומהשכונה שבה כולם היו עולים מרוסיה – שכונת שמי"ר – שומרי מצוות יוצאי רוסיה – ברמות בירושלים.
נולדתי בטביליסי, גרוזיה, אחרי שאבא שלי, שבין היתר שימש כשוחט באותם הימים, ברח אליה בעקבות חבר שנחקר בקג"ב וחשף את כל החבורה שלו שלמדה יהדות ועברית יחד, וביניהם גם אבא שלי. בטביליסי פגש את אמא שלי, והם נישאו.
הוריי היו פעילים בקבוצות מחתרתיות של לימוד עברית ויהדות, שכמובן היו אסורים בברית־המועצות, ושימשו עילה מספקת לחקירות ועינויים מצד הקג"ב. אמא שלי, עיוורת מילדות, הבריחה לא פעם ולא פעמיים, גם במהלך ההיריון איתי, ספרי לימוד עברית, עם כל הסיכונים הכרוכים בכך.
הוריי היו "סירובניקים". אבא שלי הגיש בקשה להגיע לישראל בשנת 1980. המפגש הראשון שלו עם הקג"ב היה כבר בגיל 15. בגיל 22 הוא עבר חקירות שהשאירו בגופו צלקות וכוויות. אמא שלי הגישה בקשה אחרי שנישאו, ולבסוף מאמציהם נשאו פרי והם עלו ארצה עוד לפני נפילת מסך הברזל, בשנת 1987, כשהייתי בן שנתיים וחצי. לאחי השני, שנולד כבר בארץ, קראו הוריי ניסן, על שמו של ניסן בבליקשווילי שהיה המורה המורשה היחיד לעברית בבריה"מ, שלימד את אמי עברית.
בשנות התשעים אבא שלי הוסמך לרבנות, ובשנת 2010 הוסמך לדיינות. אני עברתי את המסלול הקלאסי של הציונות הדתית – ישיבה תיכונית, ישיבת עתניאל, שירות צבאי כהסדרניק. ביום שבו מצאתי את בחירת ליבי, הילה, והלכנו להירשם ברבנות, גיליתי שאני צריך להוכיח את יהדותי.
בעיקרון מסתמכים על כתובה של ההורים כהוכחת יהדות, אבל במקרה שלי, בגלל שההורים התגרשו, לא היה לי מה להציג. את הרישום לרבנות עשינו במועצה הדתית בירושלים, שם ההורים שלי התגרשו, אבל זה לא עניין אף אחד. יופי שאבא שלך הוסמך לרבנות, יופי שההורים שלך התגרשו והפקידו את הכתובה ברבנות – תוכיח לנו שאתה יהודי! אומרים לי. זה היה מופרך. הייתי בשוק שאני צריך להוכיח את היהדות שלי, תחושה חזקה של טמטום וחוסר אונים. המשפחה של אשתי לא הוטרדה מהעניין, כי לא היה ספק שאין פה בעיה אמיתית, אבל כן נוצר חשש שלא נצליח להתחתן בתאריך שתכננו.
למזלנו, בזכות רב שהכיר אותי מילדות, בעל תפקיד מרכזי ברבנות, הצלחנו לקצר את ההליך. הוא ביקש שאביא מסמכים. הבאתי כתובה של סבא וסבתא ותעודת לידה. גם זה לא עבר חלק. מכיוון שיצאנו לפני נפילת מסך הברזל – ואז לא נתנו להוציא תעודות מקוריות. בסופו של דבר נקבע דיון מהיר מול אב בית הדין בירושלים הרב אברג'ל, ותודה לא־ל "יהדותי נקבעה בהצלחה". לאבא שלי יש צלקות וסימנים מחקירות בקג"ב – בגלל ששמר על חיים דתיים – ואת הבן שלו חוקרים במעמד טיפשי ומיותר כדי לקבוע האם הוא יהודי.
מאמין לך שאת חושבת שאת יהודייה, אבל עדיין צריך לעשות חקירה
מיכאלה לוין–שמיר, נשואה, אם לשניים, ממקימי ארגון "לובי המיליון"
עד לפני כמה שנים שאלת המוצא שלי לא הייתה "אישיו", ומעולם לא הרגשתי שקופחתי בשל המוצא שלי.
היינו בין ראשוני העולים ולכן בשנה הראשונה לא נתקלתי בהרבה "רוסים". למרות ההיסטוריה היהודית המפוארת של המשפחה שלי הבנתי שכדי להשתייך צריך להשאיר את העבר מאחור ולבנות את עצמך מחדש כיהודי ישראלי. ואכן בניתי, נכון יותר, בנינו כמשפחה. ההורים שלי עברו את מבחני הרופאים, עשיתי שירות משמעותי בצבא, שלושה תארים, תפקידים בכירים, כל החבילה. הדיון העדתי הפסיק להיות רלוונטי לחיים שלי ולזהות שלי.
עד שיום אחד מצאתי את עצמי בבית הדין הרבני, נדרשת להוכיח את היהדות שלי מחדש. 25 שנה אחרי שההורים שלי הוכרו כבר כיהודים על ידי המדינה, על סמך מסמכים, תעודות ועדויות. 25 שנה אחרי שסבא וסבתא שלי, והדודים שלי שנלחמו לעלות לארץ, עזבו, כמו רבים, את כל החיים שלהם בשביל להביא אותנו למדינת היהודים, שבה סוף־סוף נוכל להרגיש שייכים.
לפקיד בבית הדין סיפרתי שלצערי אמי וסבתי כבר אינן בין החיים, אבל מצד שני, אמרתי לו, תראה, מעבר להכרה הראשונית בנו כיהודים לפני 25 שנה, מעבר לכך שהזהות היהודית שלי היא חלק ממני מאז שנולדתי, מעבר לכך שהייתי צריכה להסתיר את הזהות הזאת, להגן עליה, להילחם עליה בשנותיי הראשונות – יש לי את כל ההיסטוריה המשפחתית, יש לי את כל החיים שלי, הם ההוכחה ליהדות שלי! הוא השיב לי ביובש: 'אני מאמין לך שאת חושבת שאת יהודייה, אבל אני עדיין צריך לעשות חקירה'. מה?! האם זה לא מספיק שאני רשומה כיהודייה? האם זה לא מספיק שאני מאמינה שאני יהודייה? למה אני נדרשת עכשיו להביא מסמכי מקור שנמסרו למשרד הפנים, יש לציין, במועד העלייה, ושמשרד הפנים בעצמו איבד אותם?
הבנתי שהגזענות והאפליה הממוסדת מושרשות כאן חזק מאוד, החלטתי לא לשתף פעולה עם הטירוף הזה והתחתנו בטקס יהודי פרטי בקפריסין. חוויתי טראומה קשה, הרגשתי חבולה ומושפלת, ולדאבוני, זה לא היה סוף הסיפור, זו הייתה רק ההתחלה.
לימים נולדה לנו בת והזמנתי באינטרנט את תעודת הלידה שלה. קיבלתי תשובה שעליי לסור למשרד הפנים. כשהפקידה הוציאה את התעודה, פתאום ראיתי כי בסעיף הלאום והדת רשום "בבדיקה". זאת למרות שאני רשומה כיהודייה בתעודת הזהות, אמא שלי הוכרה והייתה רשומה כיהודייה ואף נקברה כיהודייה בבית קברות יהודי, ואבא שלה דור שביעי בארץ. שאלתי את הפקידה "מה קורה כאן?" היא השיבה: "לא היית צריכה ללכת לרבנות, תראי מה הם עושים לך עכשיו…"
התחלתי לבכות ולא הפסקתי כמה שנים טובות. אני זוכרת שהילדה שלי, שרק התחילה לדבר, חזרה יום אחד מהגן והתחילה לשיר "נר לי, נר לי", הדמעות חנקו אותי. אז החלטתי לעשות מעשה ובעזרת ארגון "עיתים", אספתי מסמכים והגשתי בג"ץ. ברגע שהבג"ץ נחת על שולחנה של פרקליטת המדינה, מיד קיבלנו טלפון. נאמר לנו שמדובר בטעות. שוב התבקשתי לגשת למשרד הפנים. הפעם קיבלתי תעודות של שני הילדים שלי עם רישום "יהודי". התהליך הזה לקח לי מעל ארבע שנים, ארבע שנים שבהן הבת שלי הייתה ללא זהות.
הבנתי שהגיע זמן לקום, לצאת מהארון ולהפסיק לשתוק. להתחיל לדבר, להתחיל להילחם. אני נלחמתי וניצחתי, ולסיפור שלי אכן יש סוף טוב, אבל מה עם כל אותם עשרות, מאות אלפים מאיתנו שחווים את ההתעללות הזאת בחסות המדינה? מה עם אנשים שנדרשים לעבור גיור למרות היותם יהודים? בעיניי זה נורא! מה עם הילדים שלנו שיגדלו עם חותמת של אזרחים סוג ב'? לא שייכים עד הסוף למולדת שלהם? האם זה לא בדיוק הדבר שניסו ההורים שלנו לחסוך מאיתנו ומהילדים שלנו?
אני יהודייה שצריכה להתגייר כדי שהמדינה תכיר בי ובבנות שלי
אנה פרוביז, מנהלת שיווק, ירושלים
עליתי לארץ בגיל חמש יחד עם משפחתי מתוקף חוק השבות והיהדות המוכחת של אבא שלי. ממש בסמוך לעלייה הורי ניגשו לרבנות בצפת, אמא שלי עברה תהליך של בירור יהדות והוכיחה את יהדותה. לאחר הוכחת היהדות, הוריי ערכו חופה וקידושין וניהלנו חיים יהודיים בחיק המשפחה. רק שש שנים לאחר מכן, כשהורי אמי רצו לעלות ארצה, לשכת האוכלוסין דרשה שיציגו הוכחות ליהדות שלהם, הם הציגו את יהדותה של בתם, אך בתגובה משרד הפנים שלל את הכרת היהדות של אמא שלי ומשם כמובן את שלי ושל אחותי.
את כל זה לא ידעתי. הוריי לא רצו לשתף, גם הייתי קטנה מדי, אבל כשהשתחררתי מהצבא והגעתי להנפיק דרכון, הפקידה אמרה לי בדרך אגב כי ברישומים שלה אני לא יהודייה וכי עליי לחתום על הסכמה לשינוי סעיף הלאום שלי. לא ידעתי מאיפה זה בא אליי ופשוט פרצתי בבכי. לא הסכמתי לחתום.
שנים לאחר מכן, סבא וסבתא נשארו לבד באוקראינה. שני עורכי דין שונים, עשרות אלפי שקלים שהוריי הוציאו לתיקון העוול הזה – וכלום, לכי תוכיחי שאת יהודייה כשמשרד הפנים לא מציג שום הוכחה שכנגד אבל לא מאמין לך. סבא שלי נפטר באוקראינה, את סבתא הבאנו ארצה באשרת תיירת. ניסינו בכל הכוח לספק לה אשרה חוקית בארץ. עוד עשרות אלפי שקלים, עורכי דין נוספים, עוד בתי משפט, אבל כלום לא הועיל. סבתא נפטרה כאן, בלי מעמד, קברנו אותה באוקראינה, ליד סבא. מעולם לא הייתי בקבר ואני לא יודעת אם או מתי אהיה.
זה כל כך מתסכל. אני, שרואה עצמי כיהודייה כל חיי, שמגדלת את בנותיי בעיר הקודש ירושלים, שחברה בקהילה, צריכה להתגייר כדי שהמדינה שלי תכיר בי ובבנותיי כשייכות לעם שלנו. אבל עייפתי, עייפתי מדיונים בבתי משפט, עייפתי מהרמיזות של המדינה כי אני והוריי שקרנים וכי אני ואמי ואחותי לא שייכות לעם שלנו. בלב כבד ניגשתי לרבנות הרפורמית.
תגובת בתי הדין
לצערנו, למרות בקשות חוזרות ונשנות, לא מצא לנכון העיתון להעביר לידינו פרטי המלינים.
משיחה עם הכתבת מתברר שבאחד המקרים מדובר באדם שבדיקות מז"פ גילו כי מסמכי הזהות שלו מזויפים.
אין לנו יכולת להתייחס פרטנית לשאר המקרים כיוון שכאמור לא קיבלנו את פרטיהם. לגופו של עניין, יש להבהיר כי בתי הדין הרבניים אינם יוזמים הליכים של בירורי יהדות אלא מבצעים אותם על פי בקשת הפונים בעצמם. ההליך אינו מתייחס לארץ המוצא אלא לקריטריון היחידי הרלוונטי והוא נישואין מוכרים כדת משה וישראל של הורי המבקש.
אזרחות ישראלית במדינת ישראל אינה מתבססת על יהדות כהלכה והיא מאפשרת קבלת אזרחות גם לאנשים שאינם יהודים על פי ההלכה.
בשל הרגישות ובשל המבוכה שנוצרת בפער שבין הליכי האזרחות ובין הדרישות ההלכתיות, פעלה הנהלת בתי הדין הרבניים על מנת להנגיש ולפשט את הליכי בירור היהדות לחפצים בכך.
הליכי בירור היהדות אינם כרוכים באגרה, פתיחת התיק אינה צריכה להתבצע פיזית, מיקום ההליך נקבע בהתאם לנוחות המבקש, ההליך קצר יחסית ומסתיים ב־97% מהמקרים בתשובה חיובית. כמו כן, ההליך אינו מותנה בנישואין ויכול להתבצע בכל גיל שהוא. אגף בירור יהדות אף יצא בעבר בקמפיין הקורא לאזרחים החפצים בכך לבצע את ההליך מוקדם ככל הניתן.
