"ההווה": הספר שמזכיר לנו להסתכל על העולם מסביב

"ענפים יבשים פורצים כמזרקה מקרקע קרה עטוית שלכת. אין שלט ליד השיח הזה, הגם שזהו גן בוטני" (עמ' 7). כך נפתח הספר "הווה" – קור, שלכת, שיח יבש. "בסמוך לשיח אחר אני קורא בקושי את הכיתוב 'קר… עצוב', אבל עד מהרה אני מבחין שטעיתי, ושהמילה השנייה היא 'צהוב'. 'קרקש צהוב'. שיח גבוה. בעודי כותב את המילים האלו יוצאת שמש חורפית ומאירה את השביל שלצידי".

ההווה של התיאור משתלב בהווה של הקריאה. הקוראות והקוראים מוזמנים להיכנס לזמן ולהוויה של המקום. שיח ללא שם, שיח אחר, והטעות שמשקפת אולי גם את הלך הרוח של הכותב. ואז יוצאת השמש ומאירה את השביל. חוט תופר בקצב איטי את הספר הזה. המחט שמושכת את החוט היא ההתבוננות של הכותב והמודעוּת שלו שמזמינות לעצור ולהתבונן, לראות מה מתרחש כאן, עכשיו, ובאילו אופנים הכול חולף ומשתנה ללא הרף.

הקריאה בספר היא כמי שרואה לאחר ניתוח קטרקט. את הנופים "הרגילים", היומיומיים, איננו רואים עוד כי התרגלנו אליהם. בספר הם ניצבים מולנו כאילו לראשונה, קופצים מן הדף במעשה של אנטי מחיקה. הנה כאן ועכשיו "שביל מפוספס אור וצל. עשרות תוויות בהירות של שלטי צמחים פונות במלוכסן כמו קולטי שמש אל האור המתמעט, כמודיעות כולן לשמש את שמות הצמחים. עורב חוצה, מכונית חוצה בכיוון הנגדי. כמה קרוב השקט" (7).

במשפטים ספורים מצאתי צמחים, בעלי חיים, שמש, שקט, דברים שקשה יותר ויותר למצוא בערים גדולות. מצאתי התבוננות בטבע, פעולה נדירה במאה ה־21 שבה עיקר ההתבוננות היא במסכים. מצאתי הקשבה לרוח, מצאתי שמחה, "ציפור קטנה, כתומת־חזה, מנתרת אל השביל. ליבי מנתר איתה. קשה לכתוב את השמחה שבראיית ציפור חדשה" (7). השמחה הזאת היא עניין רציני. ישנן סיבות עמוקות לחשיבות הטבע עבור הבריאות הפיזית והנפשית של בני האדם, סיבות שקשורות לעובדה שמשך הזמן שאנחנו חיים בערים קצר לאין שיעור ממשך הזמן שבו היינו ציידים־לקטים, חיינו כמו חיות וכמו צמחים, קרובי המשפחה שלנו, והטבע היה הבית.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הנשיקה שהלכה לאיבוד: מסע בעקבות פולמוס דתי
– השר ביטון: "אסור להשאיר את נתניהו לבד עם שלטון יחיד"
– הלכה לעולמה המשוררת אביבה סרנה-סגל

רפרוף פרפר התודעה

בורשטיין מזמין אותנו לראות את העולם מחדש. העין שלו נפקחת, בדומה לעין ה"פקוחה באור" שעל כנף פרפר הסטירית, ומגלה את החיבורים, מבחינה בכך שאין הפרדה ואין היררכיה זולת ההיררכיה שאנחנו בונים וההפרדות שאנחנו פוערים. הספר גדוש בדוגמאות לטשטוש ההבדלים בין הקטן לגדול, בין מטה ומעלה, בין רחוק לקרוב, בין חשוב יותר ופחות. עץ שקד פורח הוא קוסמוס וכל הפשפשים שבעולם הם גלקסיה (10־11); זבוב שחמטן בשמש – "שקיפות כנפיו היא קצה חרק וקצה כוכב" ואצטרובלים הם "כצבירי כוכבים" (14). ההתבוננות בדברים קטנים, זעירים אפילו, בזמן הקצר של ההווה, אינה מצמצמת, אלא להפך, בכוחה לאפשר פרישה אל האינסוף, אל רגעים של פליאה והשתאות. אפשר להתפעל מצמח שגדל בעציץ, מקורי עכביש, מנמלה שנושאת זרע ענק. גם פשפש יכול להיות פתח הצצה אל "יקום מגוון, עתיק ומתוחכם" כמו "פתק בבקבוק המבקש להיפתח" (11).

הספר שופע תגליות: "כאן הכול 'אהה!'", אותה "קריאת ההתגלות או ההתעוררות שמשוררים מתרגמים אחר כך למילים" (31). אחת התגליות היא האחדות: "רק כאן ריחוף הפרפר וריחוף השמש, למרות ההבדל ביניהם, הם רציפות קלילה אחת" (31). הכותב מייחל להצטרף לסבכי, לחיטה ולדבורה ששרים יחד, ואין הכוונה רק לכתיבה עליהם אלא לבניית שותפות, זיקה ואפילו חמלה. בורשטיין חומל על קיפוד גוסס, מצטער על גמל שלמה, הטורף שנטרף, ומציל דבורה מטביעה בשלולית מי גשמים: "אני ממשיך לשבת לידה, ממתין למעוף" (35). ההמתנה למעוף של הדבורה יכולה אף להיות המתנה למעופן של המילים הכתובות. אין בכך תפישה שטחית של זהות מוחלטת בין אדם לחיה, אלא תפישה מורכבת של התקרבות וזיקה לצד אחרוּת.

דווקא החמלה והצער האינסטינקטיבי על המוות מסמנים עבור בורשטיין את אחרותו, ואף את אחריותו, בהיותו שייך למין האנושי. הרגישות לכאב, לסבל ולמוות אינה מופנית רק כלפי בעלי חיים אלא גם כלפי אנשים שתרבותם נחרבה. מקום כמו כליל לדוגמה, שבו אפשר "לשאוף את ריח ההווה הטוב" מוקף "מקומות פגועי עבר, חסרי עתיד", ומזכיר לנו שחיו כאן אנשים אחרים "שחייהם נשברו עם כליהם" (34). או חומת ההפרדה בירושלים שמרחוק נראית קטנה, "זעירה ממש, לא מורגשת, כמעט לא קיימת, מפרידה וטסה כמו רכבת בין הרים ובין סלעים ובין גורלות אדם רמוסים" (55).

ההתמקדות בכאן ובעכשיו פתוכה במחשבות על הזמן שאוזל, על גלגל החיים והמוות, על כליה ועל יצירה. בחוץ קר וגשום. הכותב מוגן בתוך בית, מתחמם ליד התנור, מביט החוצה אל השחרור בענפי העץ. עץ חי הפך ללוחות עץ שמהם בנוי הבית ולבולי עץ שמזינים את האש ומתגלגלים לאפר ולחום. האש מבקשת חומר בעירה. הכותב תולש דפים מהפנקס ומזין אותה: "שירים ורשימות נדהמים רגע ומיד נבלעים", והוא מתפתה להשליך אל האש ספר שבו הוא קורא: "גם האש רעבה לספר טוב. כמה דומה מבט הקורא לאש. שורף את המשפטים, את הדפים. דף הפוך ודף שרוף אינם שונים כל כך זה מזה" (27).

במקום אחר בספר עולה מחשבה על כתיבה מתוך התבוננות בשני פרפרים שחגים זה סביב זה וביניהם נוצר מרחב פתוח־מחבר: "פתאום הבנתי משהו על הכתיבה, על תשומת הלב, שנתפסת פתאום במשהו שתופס אותה, ונצמדת אליו כאילו בינה לבינו יש ציר נעלם. עד הפרימה ההכרחית. הכול חג ורוצה להיראות. פרפר התודעה מרפרף סביב פרפר המציאות ומזהה אותו משום ששניהם פרפרים" (42־43).

מתקדמים אל העבר

ממד הזמן עצמו משתנה בין זמנם של יצורים זעירים כחרקים, לזמנו של אדם, לזמנם של עצים ועד לזמן של עידנים גיאולוגיים ונדידת יבשות. אין זמן מוחלט. הרף העין למשל, הזמן הקצרצר של מצמוץ העפעף, הוא ארוך יחסית למהירות התגובה והתעופה של זבוב, ולכן "היה מוטב לומר 'כהרף חרק'" (23), או "שלושה ירגזים על השיטה מהירים מהזמן האורך לכתוב את שמם על הדף" (75). התודעה של הכותב אינה כבולה למקום ולהווה ומשוטטת בין מקומות ועידנים. מן ההווה שבו התאנים עדיין קשות והגפן עושה צעדים ראשונים בטיפוס, נובעת המחשבה על העתיד: "סוכר התאנה ויין הענבים מוחשיים בפה כמו ניחוש בטוח של המספר הנכון בהגרלה" (28). כמובן תמיד ישנה גם האפשרות שהמספר הנכון לא יעלה בהגרלה, שהתאנים ישרו לאדמה והגפן תכמוש. בטבע ובחיים הכול הוא הגרלה.

בורשטיין צופה בטריפה של חרק ונזכר בפרפרי נימפית החורשף שהיו כאן לפני חודשים ספורים ונעלמו. "פתאום עולה תחושה של זמן. ליתר דיוק, של חוק הזמן", לא של האדם אלא של זחל חיפושית למשל, שחי בתוך גזע שהוא מעין אורלוגין עץ: "במקום ספָרות יש בו צמחים ויצורים, אור וחום. במקום שני מחוגים עיניים, אוזניים, חושים, מחשבה" (57). החושים מזכירים לכותב ולקוראים שהשינוי אינו נמנע. בקיץ אין פרחים אבל הם מתהווים בסתר, זרעים ופקעות ופרפרי העתיד מתהווים בסתר ביצי פרפרים ו"הם יופיעו ביחד ברגע הנכון, וגם אנו נופיע ונהיה שם לראותם" (58).

בורשטיין מרגיש שהוא "חייב לכתוב גם על הנמלים האלו, ההולכות בטור שחור ארוך כמו ממחישות את הזמן הדקדוקי 'הווה מתמשך'" (34). את ההווה קשה ללכוד שכן הוא הופך כהרף עין, או כהרף חרק, לעבר. מהלך הזמן דומה למהלכו של נחל זורם. חלקיקי המים־זמן נעים מן העתיד, מעלה הנחל, והנה הם כאן בהווה וכבר ממהרים אל עבר העבר, זורמים במורד הנחל והזמן.

אין זה דבר של מה בכך לכתוב על ההווה, גורסת הסופרת והמסאית האמריקאית אנני דילארד: "אינך רודפת אחר ההווה, אינך דולקת אחריו עם קרסים ופיתיונות או רשתות. את מחכה לו, בידיים ריקות ואת מתמלאת". התנועה מהעתיד אל העבר מנוגדת לאינטואיטיבי שנתפש כאילו אנחנו מתקדמים אל עבר העתיד. למעשה אנחנו בחיינו מתרחקים אל העבר והופכים לעבר. הזרימה היא ההשתנות הבלתי פוסקת. הפרפר יעוף. הדבורה תטבע או לא. השמש תשקע ותזרח ותשקע.

ציפורי העקידה

אפשר לדמיין כתיבה אחרת, "כתיבה שלא האדם ולא הפעולה עומדים במרכזה. כתיבה שמועט עניינה בעבר ובעתיד, לא מפני שאין הם קיימים בתודעה, אלא מפני שהם קיימים רק בה, ולכן מוחשיותם קלושה אף יותר ממשב רוח קל" (32). לא (רק) אברהם עוקד את יצחק ושאול נופל על חרבו, אלא גם אילו ציפורים עפו מעל החמור שליווה את אברהם ויצחק ואילו פרחים פרחו אז בגלבוע ואילו פרפרים ראה אכילס (32). בורשטיין מקשה ושואל מה קורה לתודעה שלנו כאשר איננו שואלים את השאלות הללו.
הניסיון לכתוב אחרת מכיל בתוכו גם את אפשרות הכישלון. בורשטיין מנסה ובו בזמן מטיל ספק באפשרות, סודק אותה, אוחז בה ושומט אותה. לכתוב את מה שאני רואה נידון לכישלון כי "נקרים הם לעולם משאלת לב כמוסה, לכן תמיד אני מטיל ספק בראותי אותם, חושד שמא ראיתי את הרצוי לי להיראות" (16), או "צבעי שלדג רחוקים מאוד. אולי הוא רק משאלת לב" (9).

הניסיון להשאיר מאחור את העבר והעתיד ולהיות בהווה נידון אף הוא לכישלון: "המחשבה הזאת שבכוחו של עורב על אורן גבוה, שבכוחה של הכתיבה הזאת, הממוקדת במה שכאן, במה שיש לנגד העיניים, האף, האוזניים, להקל את רחשי העבר, העתיד, את רחשי מה שאין… אני פתאום לא מאמין בה, אבל ממשיך לשבת, העיפרון החד בין אצבעותיי, כמו מכוח נדר שנטלתי אי אז" (48). אולי מתוארים הכישלון הזה, חוסר היכולת באמת לכתוב מה נמצא שם, בזמן הווה, חוסר התוחלת בכתיבה, קוצר ידן של המילים אל מול הרגע המוחשי, בשיר הקצר (72): אֲפִלּוּ לֹא / רוֹשֵׁם אֶת זֶה. וְלֹא / אוֹמֵר מַה מוּל. מִבַּעַד / לַחַלּוֹן. כְּשֶׁאָחַזְתִּי עֵט.

ויחד עם זה ראוי לנסות, כדאי לכתוב אחרת, לקרוא אחרת: "עלים קטנים נושרים מדי פעם, נתפסים קצת בקוצי העץ, נופלים לאדמה. כמו בחלום ההוא שבו נפלתי מהגג ונבלמתי שוב ושוב בחבלי כביסה" (9). כתיבה כזאת היא אולי חלום ואולי היא טומנת בחובה סכנה – שלא יבינו אותה, שיזלזלו בה, שיתעלמו ממנה. יחד עם זאת טמונה כאן גם תקווה: רוח כפס קול לעצים, חרק מעופף, ריקוד אחרון של עלי שלכת שמסתחררים "חוצים את התחומים". העלה ייספג אל תוך האדמה, הספר ייספג אף הוא ויזין חיים חדשים. ובכל מקרה "אני חושב שניצלתי בחלום ההוא, שבסופו של דבר הצלחתי לתפוס במשהו" (9).

הספר "הווה" אכן תופס במשהו. בורשטיין מתבונן בצמחים, בבעלי חיים ובאנשים, שבמקרה הטוב אנחנו מתייחסים אליהם באופן תועלתני ובדרך כלל איננו מודעים לקיומם, לעושרם וליופיים. מי שיקרא בספר מובטח שיראה יותר ויותר, "כמו במיקרוסקופ שאט אט מסובבים את כפתור ההגדלה שלו, ומה שהיה, נאמר נוצה, הופך לעוד ועוד פרטים, צבעים, צורות חיים שלא שיערת, קולות" (53). וממילא כולנו בני חלוף, הקוראים, הקוראות, הכותב, הציפור, כמו שמזכיר לנו ההייקו היפה שחותם את הספר (97):
קְצֵה דֶּרֶךְ צְדָדִית:

רֶגַע לִפְנֵי הֵעָלְמוֹ
דְּרוֹר שֶׁל עֶרֶב

הווה
דרור בורשטיין
אבן חשן, 2020