למארוול יש בעיה. ענקית הקומיקס שיצרה את העולם הקולנועי המוצלח ביותר בהיסטוריה של המדיום משחקת עם תקציבי הפקה שעולים על התמ"ג של מדינה קטנה. היא מעסיקה את השחקנים, הבמאים, הכותבים, הצלמים ומעצבי התחפושות המובחרים ביותר. ברמה התיאורטית – כשמצד אחד זמינים כל האמצעים שבעולם ומצד שני כמעט מאה שנות סיפורים ודמויות מהקומיקס כדי לשאוב מהן השראה – לא אמור להיות גבול למקוריות של היצירות שיוצאות מתחת ידה.
אבל פעם אחר פעם, בכל סרט וסדרה בשנים האחרונות, נראה שבמקום למתוח את גבולות היצירתיות ולהגיש בפני הצופים מוצר מיוחד באמת, מארוול המשיכה למכור את אותו מוצר בדיוק: אורות, מוזיקה, אקשן, אקשן, רעים, אקשן, טוויסט, אקשן, אקשן, אקשן, אקשן, סצנת סיום, כתוביות, וכמובן סצנת פוסט־כתוביות שרומזת לפעם הבאה שנראה את אותו דבר, רק עם דמויות מעט שונות. מתוך המדבר היצירתי הזה צמחה "וונדה־ויז'ן", הסדרה החדשה של מארוול ושירות הסטרימינג דיסני+.
השוני ברור כבר מהקונספט: וונדה מקסימוב (אליזבת אולסון) ו"ויז'ן" (פול בטאני), זוג נוקמים שמוכר לנו מסרטי מארוול קודמים, חיים חיי משפחה בפרוור אידילי ושקט בניו־ג'רזי, כאשר בכל פרק מעלליהם מוצגים במסגרת הומאז' לסיטקום אחר – "המופע של דיק ואן דייק" ו"לוסי אהובתי" משנות החמישים, "סמנתה" משנות השישים, "חבורת בריידי" משנות השבעים וכן הלאה. אך משהו לא לגמרי תקין בעולם המושלם הזה, וככל שהסדרה מתקדמת, כך המתיקות התמימה שלה מתחילה להיות נגועה במשהו אפל, מסתורי ולא לגמרי ברור. ואכן (ובלי להרוס שום דבר חשוב), העולם הזה שונה מאוד מכפי שנדמה במבט ראשון, ובמהרה הקהל מתחיל לראות לא רק את מה שמוצג על הבמה, אלא את מה שקורה מאחורי הקלעים, ואת הדמויות האחרות שפועלות, כל אחת מהמניע שלה, ברקע הסדרה־בתוך־סדרה. ועם כל פרק ועוד שכבה מפתיעה שנחשפת, כך המציאות נכנסת לפוקוס, והקסם מתחיל להתפוגג.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– על שמונה כוסות: המדור ממליץ על יינות לחג
– "משקל אדיר עליי": מנכ"לית ועדת הבחירות חשה סיפוק
– הלכה לעולמה המשוררת אביבה סרנה-סגל
האם זו הצלחה? התשובה מורכבת. מבקרים רבים כבר הספיקו להרעיף שבחים על המיני־סדרה. משתמשים ברשתות החברתיות רעשו וגעשו אחרי כל פרק, שלחו מכתבי אהבה לכותבים והכריזו שמדובר ביצירת מופת במילים שהיו גורמות לקורא סקרן לחשוב שהכסף של דיסני הצליח להקים לתחייה את טולסטוי בעצמו ולתת לו לכתוב את הסדרה. אבל האמת היא שגם הפעם, ולמרות הקונספט ההזוי, מארוול לא באמת הצליחה לברוח מהפורמולה הישנה, ויש שיגידו לעוסה, של סרטי הנוקמים.
בכמה פרקים של עשרים דקות, ועם משחק מבריק ומרגש של אולסון אבל במיוחד של בטאני, היוצרים נחלו הצלחה מסחררת. הקונספט של שני גיבורי־על שמגלמים בני זוג בסיטקום שחור־לבן, כשהבעל נכנס לצרות בעבודה, האישה מכירה שכנה חטטנית ורעשנית, ושניהם צריכים להתכונן ברגע האחרון לארוחת ערב עם הבוס, הוא כבר נהדר. תוסיפו את הרגעים המטרידים בסגנון דיוויד לינץ' שמדי פעם מפציעים כדי להבהיר לנו שלא הכול כשורה, ויש לכם פוטנציאל ליצירת אמנות.
אבל התחושה היא שבשלב מסוים, הכוח האינהרנטי של מארוול היה חזק מהיוצרים, ובמקום לדבוק בטון שהביאם עד הלום, הם מאפשרים לעולם הקסום שהם בנו להתפרק לאט־לאט. וכך אחרי חצי סדרה מקורית, מקסימה ומעוררת מחשבה, הצופים שוב מקבלים פרצופים מוכרים אחרים שמספקים מנה גדושה של מוזיקה דרמטית, אקשן, רעים, אקשן, טוויסט, אקשן והלאה והלאה עד שנגיע לסצנות שאחרי הכתוביות.
בסוף, אין לכם כל כך מה לחפש בוונדה־ויז'ן אם אתם לא בקיאים – לפחות חלקית – בחומר הקולנועי הקודם. אבל אם אתם כן מכירים את העולם הקולנועי של מארוול או אפילו מחבבים אותו, הצפייה בסדרה זו מומלצת. רק אל תצפו ליותר מדי.
וונדה–ויז'ן דיסני+
