"תשמע", פותח בנחרצות את השיחה שלנו צחי בוזגלו מהצמד איב אנד ליר, "אני אומר לך כבר שאין לנו סיפור 'מאסטר שף'. אל תצפה לילדות עשוקה או לרחובות בעייתיים. גדלנו במקום נהדר, עם משפחה חמה ותומכת, הורים שאנחנו אוהבים, אחים שאנחנו מסתדרים איתם מצוין וגם היינו בסך הכול ילדים מאוד טובים, שבסוף גדלו אל תוך המקצוע שהם הכי אוהבים".
וכך, מיד בתחילת הריאיון, הם מנפצים את הסטיגמה. למרות הקליפים, המוזיקה והסטיילינג הצבעוני, שני האחים צחי (28) ואלירון (25) מיושבים ושקולים, מדברים ברצינות ובפרופורציות הנכונות על החיים, על ההצלחה ועל הניהול של אחד המותגים המצליחים היום במוזיקה הישראלית – ההרכב שלהם, "איב אנד ליר".
פתחתם עם הבית שגדלתם בו, מה ראיתם שם?
אלירון: "גדלנו בבית מסורתי. המקצוע של אבא היה סביב המוזיקה תמיד, הוא היה גם תקליטן וגם זמר. כילדים תמיד היינו בתוך העשייה הזו. גם אם היה ערב שאבא לא הופיע בו, אז הציוד שלו היה באמצע הבית ומצאנו את עצמנו שרים, מתקלטים, מדרבקים. תבין, אנחנו משפחה של שבעה בנים, זה לא צחוק, אבל תמיד הייתה שמחה ואהבה סביב הדבר הזה שנקרא מוזיקה, וזה גרם לנו להבין גם מה אנחנו רוצים לעשות בחיים".
ההורים ניסו לכוון אתכם אחרת?
צחי: "בשלב די מוקדם הם הבינו שאין הרבה טעם, גם בגלל החלומות שלנו וגם כי היינו מאוד טובים במה שעשינו. אבא עבד לפעמים בשלושה אירועים בערב אחד – אלו היו שנים שמעמד התקליטן היה בשיא – וישבנו ולמדנו את כל מה שהוא עשה, ומשם זה היה לנו טבעי להמשיך. מההתחלה ועד היום ההורים פרגנו לנו וברור שהיום במקום שבו אנחנו נמצאים הם ממש שמחים לספר לכולם שאנחנו הילדים שלהם".
יש היפסטרים באשקלון
זה לא מקרי שהמשפחה נמצאת במרכז השיח עם צחי ואלירון. את המותג שנקרא "איב אנד ליר" עם מספר שיא של צפיות והורדות, מנהלת המשפחה כולה. אח אחד מנהל את הרשתות החברתיות, אח אחר מתקלט להם בהופעות, אבא ואמא מנצחים על התזמורת, והכול קורה כשכולם גרים באותה שכונה באשקלון, מרחק הליכה זה מזה.
אשקלון, העיר שגדלתם בה, נוכחת במוזיקה שלכם? מה אתם מביאים לדעתכם בשונה ממישהו כמוכם שגדל במקום אחר, נניח בתל־אביב?
אלירון: "אני חושב שההבדל היחידי בין האזורים היום הוא בקידומת בטלפון. תוכל למצוא אנשים שחיים בתוך בועה גם באשקלון וגם בתל־אביב. יש לך היפסטרים באשקלון, יש לך שלוכים בתל־אביב. בסוף זאת מדינה קטנה, אנחנו במרחק 30 דקות בסך הכול אחד מהשני, אז אין פה באמת הבדלי תרבויות כאלו גדולים. לדעתי השיח המזרחי־אשכנזי, בטח במוזיקה, לא רלוונטי לימים אלה. לא נתקלנו בשום מחסום שעמד בפנינו. הז'אנר שלנו הוא פופ מזרחי וזה ז'אנר השירים הכי מרוויח ומצליח היום. אני לא מבין את מי שבוכה היום על הקיפוח במוזיקה. אם לא מכניסים אתכם לגלגלצ זה בגלל שאתם כנראה לא מספיק טובים, אז תעשו עוד שיר ותתקדמו הלאה".
מתי היה הרגע שאמרתם לעצמכם שאתם כבר בליגה אחרת מעוד שניים שמעלים דברים ליוטיוב בשביל הכיף?
צחי: "אתה מרגיש שאתה במקום אחר כשאתה הולך ברחוב ואתה לא מצליח להתקדם מטר בלי שיעצרו אותך, אתה לא מסוגל לשבת במסעדה ולהזמין מנה. אבל חשוב להבהיר שזה נהדר ותענוג גדול, וחשוב יותר – שמבחינתנו זה פשוט תהליך שקורה ובהדרגה. אנחנו עדיין לא עשירית מהפוטנציאל שלנו".
לא במקרה האחים מדגישים את עניין ההדרגתיות בקריירה שלהם. כמה וכמה פעמים במהלך השיחה הם מדגישים את השלבים שבהם הם רואים את עצמם מתפתחים, ונראה שזה מגיע גם מתוך רצון לבדל את עצמם מהעולם ששולט היום ביצוא הזמרים והכוכבים לשוק – הריאליטי.
"ברגע שאין לך תוכנית ריאליטי שהרימה אותך, אתה יכול לבנות בצורה הרבה יותר מסודרת את האופי שלך כאמן ואת איך שאתה פונה לקהל", מסביר צחי, "יש לך זמן להבין איך אתה נוגע באנשים, להבין מה אתה רוצה להיות בתוך המסע הזה, באיזו דרך אתה בכלל רוצה לגעת בקהל.
"אצלנו זה התחיל אולי מתוך רצון להתפרסם ולהצליח אבל מהר מאוד הבנו שהייעוד שלנו הוא אחד, לשמח אנשים. בשלב מסוים קיבלנו את הביקורות והפידבקים מהקהל שאומר לנו שגם באמצע יום רע מאוד בבית ספר או בעבודה הם שמים את המוזיקה שלנו ומתנתקים מכל הצרות, וגילינו שזה הביא לנו את החשק להמשיך עם זה. תוסיף לזה את הילדים שאנחנו פוגשים, לפעמים במצבים קשים של מחלות, ואת האור שנדלק להם בעיניים ואת השמחה בזכות המוזיקה שלנו ואנחנו בעננים. אבל זה רק שלב אחד".
אהבה היסטרית
לא אחת מקבלים השניים ביקורות על הטקסטים שלהם, ונטען שהם חסרי עומק."דרך השיפוט הזאת על הטקסטים שלנו היא ממש שולית בעינינו לעומת האהבה שאנחנו מקבלים, אז אני לא מייחס לזה יותר מדי מקום", מודה צחי, "אנחנו מקבלים אהבה ברמות היסטריות. המילים היום מקבלות מקום אחר ממה שהיה פעם, אנשים צריכים להבין את זה. אני גדלתי על מאיר אריאל ואביהו מדינה, שזאת ליריקה מזן אחר. אבל אתה חייב להבין שהיום זה לא יעבוד כבר ולא ישמח כמו שאנחנו משמחים עם המילים הגימיקיות האלו. אנחנו מאוד מודעים לזה ולא מנסים לספר סיפורים שזאת סוגה עילית, אנחנו באים לשמח.
"אחרי השיר הראשון שלנו, 'תמונת מצב', הייתה קצת ביקורת שאנחנו 'שכונה', אז היה לי ברור שהשיר הבא שלי ייקרא שכונה. או אם יגידו שאנחנו ערסים אז ברור ששרים על ערסים. אנחנו אוהבים לצחוק על עצמנו ולכן גם לא כל כך מתרגשים מהביקורת. אני בטוח שגם לפני 20־30 שנה, אם היו עושים את השיחות האלו עם אביהו מדינה, היו מעלים את אותן טענות על רדידות. את אותן טענות יעלו גם בעוד 40 שנה כשהילדים שלי יעשו מוזיקה ויגידו שפעם היה כאן טוב ואיכותי יותר".
איפה אתה כן רואה את נקודות ההשפעה שלכם? איפה אתם לוקחים אחריות ולא רק משמחים?
צחי: "נתחיל דווקא בפן המקצועי, אנחנו דמויות משפיעות כבר היום, כי כל הז'אנר המזרחי־פופ מושתת על איב אנד ליר. בקטע של הפקה מוזיקלית אני חושב שכולם היו רוצים להיות איב אנד ליר. אנחנו מקבלים המון פניות מאנשים בתעשייה שרוצים לעבוד איתנו, אבל הלו"ז שלנו כל כך עמוס שאין סיכוי שזה קורה כרגע. אבל ברמת ההשפעה האישית שלנו שאתה מכוון אליה, היא באה לידי ביטוי בבתי חולים, ברגעי מצוקה, שם אני רואה את ההשפעה האמיתית שלי. שם אתה גם מבין כמה הכסף והתהילה הם נחמדים, אבל זה ממש לא העיקר".
התכוונתי יותר באחריות על מה האחיינים והבת שלי ישירו, איזה טקסטים הם ידברו.
צחי: "אגיד לך את האמת, בהתחלה בכלל לא כיוונו להגיע לקהל הספציפי הזה. התחלנו מתוך מחשבה שאנחנו פונים לאנשים בגיל שלנו, ואז יצאו הטקסטים על נרגילות ואלכוהול ואווירה מסוימת. ואז הגענו לבת מצווה ואנחנו קולטים שאנחנו שרים משהו וילדות וילדים בני 12 רוקדים ושרים את המילים האלו. החלטנו לחשב מסלול מחדש. לא שינינו את המעטפת המוזיקלית והמשכנו להשקיע, אבל כן חשבנו מאז הלאה כמה פעמים לפני כל שורה שאנחנו כותבים כדי שיהיו כמה שפחות מצבים שבהם ילדים וההורים שלהם ירגישו לא בנוח עם מה שהם רוקדים ושרים".
כמה פעמים ביום שואלים אתכם על סטטיק ובן־אל?
שני האחים מחייכים. "האמת? שואלים. אבל תמיד התשובה שלנו היא אותה אחת – הם עושים עבודה מדהימה והם אנשים מוכשרים. אני חושב שהמוזיקה שלנו מאוד שונה, ואנחנו פונים לכיוונים שונים. אנחנו עם טאץ' הרבה יותר מזרחי. אנחנו מכירים אותם ברמת ה'שלום־שלום' ויש הערכה הדדית משני הצדדים, אבל באמת שאנחנו לא אותו דבר".
אז מה התוכניות לעתיד? לאן אתם עוד מכוונים? פוליטיקה? את אורן חזן כבר הבאתם לקליפ.
צחי: "יש לנו רעב רק לכבוש עוד דברים. אני רואה שזה יכול להגיע לגילאים רחבים יותר, להפוך להיות מוכרים בכל בית בישראל. עוד לא עשינו אפילו אלבום, הוצאנו רק שבעה שירים. כשזה יקרה גם נפתח קופות ובעזרת השם נשמח להגיע לכמה שיותר אנשים. אבל הכיוון שלנו הוא לא פוליטיקה, אנחנו כאן כדי לשמח. חיפשנו את הדמות שתתאים לקליפ ותתאים לרוח של הלהקה. חשבנו מי הפוליטיקאי שהוא הכי איב אנד לירי וברור שהגענו אליו. המנהלים שלנו התקשרו והוא הכיר את החומרים ובכיף נרתם לזה. הוא הצחיק אותנו שם ושמח ועשה איתנו שכונה".
"אבל תבין", הם אומרים משפט שמסכם את הגישה הנהדרת שלהם, "שכונה זה לא דבר רע. אם לשמוח, לרקוד ביחד ולדאוג אחד לשני זה נקרא שכונה – הלוואי שכל החיים נהיה בשכונה הזו".
