"עפתי על עצמי והקב"ה פוצץ לי את זה בפנים"

הדרך של עקיבא לפסגה רצופה עליות ומורדות. רגע אחד הוא מרגיש על גג העולם, רגע אחר כך, ובכן, קצת פחות. לפני ארבע שנים הוא הרגיש שהוא קרוב מאוד לעשות את זה בגדול. זה קרה כשאלבום הבכורה שלו "עולמות" יצא לאוויר. "עפתי על עצמי באותה תקופה עד כדי מגלומניה", הוא מודה היום, "הרגשתי שזה רק עניין של זמן עד שכולם יכירו אותי, ישמעו את השירים שלי, את הרעיונות, את התוכן שאני מביא. אבל למדתי שיעור גדול בענווה. הוצאתי את האלבום בקול תרועה רמה – והקב"ה פוצץ לי את זה בפנים".

"עולמות" לא נחל הצלחה, ורק בנס עקיבא לא מצא את עצמו מתרסק כלכלית. "אבל כן מצאתי את עצמי על הקרשים מבחינה נפשית – נתקלתי בחלום ושברו. היה לי משבר רציני – אבל ידעתי גם איך אני קם ממנו. ידעתי שהמשבר הזה הוא שיעור שלא אוכל לקבל בשום אוניברסיטה, וכנראה גם בשום בית ספר למוזיקה".

"כל הקונספט של תוכניות ריאליטי היה זר לי, למרות שזה הרבה פעמים מפתה. אני דוס מדימונה, נשוי עם ילדים, זה חומר טוב למלהקים, אבל אני שמח שהלכתי בדרך הקשה והארוכה"

מה הכוונה ב"משבר"? דיכאון?
"כן. היו לי תסמינים מובהקים של דיכאון. לקח לי זמן להבין איך אני מוביל את עצמי בווייז הפנימי שלי ומחשב מסלול מחדש. אז הלכתי לאיבוד, ומשם פשוט אמרתי לעצמי: 'אוקיי, סבבה, לא אהבו, נחמד, ננסה עוד שירים'. הייתי צריך להבין שההצלחה לא באה בקלות".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מרב מיכאלי: "נעשה כל מאמץ להחליף את נתניהו"
– "העם רוצה ממשלה לאומית, יהודית, מסורתית"
– משחק הכיסאות: כדאי שכחול לבן יהיו חלק בממשלת נתניהו

כדי להמשיך להתפרנס באותה תקופה, הוא חזר להופיע בחתונות. ערב אחד הוא מארח את ישי ריבו בהופעת השקה של האלבום – למחרת מופיע בפני קהל שאוכל פסטלים מולו. "זה היה אתגר, אבל חייתי את זה. מדיסוננס לא אמורים להישבר, אמורים לקבל ממנו. כל החיים אני בדיסוננס אחד גדול – בין פנים לחוץ, בין דתיים לחילונים, בין שמאלני לימני. אז עוד דיסוננס אחד בחיים – בסדר, תקבל אותו בברכה".

ב־2021 הוא כבר במקום אחר לגמרי. עם להיטים כמו "אל תעזבי ידיים" ו"פשוטים", שזכו למיליוני השמעות. בשבוע שעבר הוציא את "אתה הולך איתי", סינגל חדש שנכתב לראשונה בשיתוף פעולה עם יוצרים נוספים – אבי אוחיון, נתן גושן ומתן דרור.

"גדלתי במקום שהוא מאוד אינטימי ואישי, ורציתי שהמוזיקה שתצא ממני תספר על המקומות הכי פנימיים ועמוקים שלי. בהתחלה לא הסכמתי לשיר את השיר הזה, כי הרגשתי שזה לא יושב לי עד הסוף. אבל עשיתי על עצמי עבודה פנימית. פתאום הבנתי שזה אגו, שאני לא מוכן שאנשים אחרים ייגעו לי באמנות ולא מוכן לקבל מאנשים. כן, כתבתי בעבר שירים עם אשתי צורית, וכן התייעצתי עם אחרים, אבל תמיד בחתום למטה הייתי לבד. ועכשיו אמרתי: רגע־רגע, זה דבר לא נכון. אצלנו ביהדות חברותא היא דבר קריטי. אין כמעט שום אמורא או תנא בגמרא שלא היה בר פלוגתא שחולק עליו וגם מאזן אותו. אמרתי לעצמי שאם זה טוב להם – זה טוב גם לי".

"להתקיים מאברכות זה לא אפשרי. עבדתי בקייטרינג, וידעתי שעוד יבוא יום ואעשה משהו עם המוזיקה. תחשבי על אברך שבקושי סוגר את החודש ושומע שלהפיק שיר עולה 15 אלף ש"ח"

על מה מדבר "אתה הולך איתי"?
"במישור הראשון זה שיר בינו לבינה, או שיר אהבה. אהבה ארוכת שנים בדומה ל'שלמים', אבל זה יכול להיות גם שיר לקדוש ברוך הוא. הרגשתי שזה יכול להיות פתוח להרבה כיוונים. כמו שאומרים שאת 'בלוז כנעני' אהוד בנאי כתב על מאיר אריאל, וכששאלו אותו על זה הוא אמר 'אני אמרתי את זה?' אז גם כאן. אפשר לקחת את המשמעות לעוד מקומות. זה קרה גם בשירים אחרים; ב'אל תעזבי ידיים', אנשים קישרו את זה לרווקות מאוחרת, אבל כתבתי אותו למישהי שחוותה משבר בזוגיות. לא מזמן קיבלתי פנייה מזוג שמצפה לילד והזדהה עם המילים".

אתה במתח כשהסינגל יוצא?
"אלו שבועות לחוצים. אני שואל את עצמי לפעמים למה להוציא שירים, ומי יקשיב לי. אני קורא לזה שאלות כפירה, אבל יש בהן המון אמת. כמו למשל: זה הכי טוב שהלחנת? אני משתדל שהעשייה שלי לא תהיה ממקומות של פחד".

הקטע של פרפקציוניזם הוא בכל תחומי החיים או רק במוזיקה שלך?
"לא, זה לא ברבדים אחרים של החיים. לפעמים אני בנאדם חלטוריסט, אני לא מקדש פרפקציוניזם, אין לי או־סי־די על החיים. אבל בכל מה שקשור למוזיקה אני דורש מעצמי הרבה".

הדיסוננס הגדול

מגיל צעיר הוא "זה עם הגיטרה". בגיל 14 התחיל לכתוב שירים, אבל לא העז להשמיע אותם. מאוחר יותר התחיל להופיע בלהקת חתונות כדי להתפרנס, אבל כשנישא החליט לעזוב את התחום. "חתונות היו פרנסה קלה, אבל זה עשה לי דיסוננס מאוד גדול בין עקיבא המופנם ששר שירים שקטים שלו והלב שלו דופק מהתרגשות, לבין עקיבא ששר עכשיו בחתונות. באיזשהו שלב אמרתי: 'אני מוכן לשטוף כלים ולחתונות אני לא חוזר'".

ובאמת, בשנה הראשונה שאחרי החתונה הוא היה בבוקר אברך בישיבת רמת־גן, ובערב, כדי להתפרנס, עבד כמנהל פס בקייטרינג. "להתקיים מאברכות זה לא אפשרי בשום דרך. הייתה לי אופציה לחזור ללהקה שניגנתי בה, בכל רגע נתון, ובכל זאת העדפתי את הקייטרינג. ידעתי שעוד יבוא יום ואעשה משהו עם המוזיקה. לא ידעתי אם זה יהיה תחום העיסוק שלי ואם אני אתפרנס מזה, אבל ידעתי שבטוח יהיה לי אפיק להוציא את זה החוצה. זה היה בגדר חלום רחוק. תחשבי על אברך שבקושי סוגר את החודש, שחי מכמה אלפים בודדים ואומרים לו שהפקה של שיר עולה 15 אלף ש"ח.

"התחתנו בני עשרים. לא היה לנו גב כלכלי. אז מבחינתי המוזיקה הייתה חלום רחוק כזה, לא ידעתי איך לממש אותו. אתה אברך בישיבה ואין שום קצה חוט. אגב, בישיבת רמת־גן יש גישה מעודדת אל עולם המוזיקה. כתבתי כל הזמן שירים, אבל לקח זמן להוציא משהו מזה לפועל".

אחרי שנה של עבודה בקייטרינג, נולדה בתו הבכורה, טוהר. "יום אחד ניהלתי אירוע ועבדתי קשה נורא משש בבוקר עד עשר בלילה. ואז הגיע הזמר־קלידן, ואני הייתי זה ששילם לו. רק אז הבנתי את הפער בין השכר הנמוך שהרווחתי לבין מה שיכולתי להרוויח במוזיקה. זה גרם לי למשבר. אמרתי לעצמי 'רגע, זה מקצוע שבכיס שלי. הבחור הזה הרוויח את הסכום שכמה עובדים כמוני הרוויחו באותו בוקר'. זה ממש טלטל אותי. חזרתי הביתה ומשם החלטתי בצורה מושכלת שאני חוזר לחתונות".

עם ההחלטה הזו התקבלה החלטה נוספת: להתמקצע בעולם המוזיקה ולהירשם ללימודים בבית הספר "מזמור". "אמרתי לעצמי שכל מקום שמפתח אותי מקצועית – אני הולך לשם. במזמור הכרתי את נאור כרמי, שהוא מנטור שלי מאז ועד היום. השמעתי לו כמה שירים שלי והוא מאוד התרגש".

כרמי צירף אותו להרכב "הלב והמעיין", וזו הייתה הפעם הראשונה שהופיע עם להקה שהיא לא להקת חתונות. "נאור אמר לי 'פתח יומן'. חשבתי שהוא הולך לתת לי תאריכי בחינות, במקום זה הוא נתן לי תאריכים להופעות. שם, ב־2013, זה התחיל באמת. זו הייתה מבחינתי התרגשות מאוד גדולה להופיע במסגרת הזו, אבל זה עוד לא היה זה. ובכל זאת, גם כשהגעתי לחתונות נתתי 150 אחוז מעצמי. הייתי חוזר הביתה גמור ומפורק, כי וואלה יש פה חתן וכלה וזה היום הכי גדול של חייהם וכל פעם עשיתי מאמצים גדולים להגיע ולגייס כוחות, להסתכל לחתן ולכלה בעיניים ולהיות שם עד הסוף. זו גם מצווה גדולה. היה לי דיסוננס פנימי, אבל לא נתתי לזה להגיע איתי לבמה".

"ב'אל תעזבי ידיים', אנשים קישרו את המילים לרווקות מאוחרת. אבל כתבתי את השיר למישהי שחוותה משבר בזוגיות. לא מזמן קיבלתי פנייה מזוג שמצפה לילד וגם הזדהה עם המילים"

ארבע שנים הוא הסתובב בין במות קטנטנות, פה 20 איש, שם 30 איש. באותה תקופה פגש את הגיטריסט, אוהד דרשן, שעודד אותו לפרוץ הלאה. "הוא אמר לי 'אל תתלה את התקוות שלך בשום דבר, לא יקרה לך סיפור סינדרלה שמישהו יגיד לך: וואו איזה קול יפה יש לך, ויהפוך אותך לכוכב'. גם היום, כשאנשים באים אליי וחולמים על סיפור סינדרלה, כי התרגלנו לקונספט הזה שנקרא 'הכוכב הבא' ו'דה וויס', אני אומר להם: מה שבא בקלות – הולך בקלות. אף אחד לא יבוא אלייך אם את כתבת במקומון נידח ויגיד לך 'איזה יפה את כותבת, בואי תערכי כתבת שער למוסף ארצי'. זה לא עובד ככה בשום מקצוע. רק בעולם המוזיקה בטעות התרגלנו לחשוב אחרת, בגלל כל תוכניות הריאליטי".

וחשבת בשלב כלשהו ללכת לכיוון הזה?
"היו לי כמה התלבטויות, הציעו לי מדי פעם כל מיני מלהקים אבל עשיתי חישוב פשוט מאוד של גודל הסיכוי מול גודל הסיכון. עץ שולח שורשים, לוקח לו כמה שנים טובות עד שגדלים עליו פירות. לפעמים הולך לו טוב, לפעמים לא טוב. כאילו, מה אתה רוצה – ביום אחד לבוא להרים פרדס? היה לי זר כל הקונספט הזה, למרות שזה הרבה פעמים מפתה. אני דוס מדימונה, נשוי עם ילדים, זה חומר טוב למלהקים, אבל אני שמח שהלכתי בדרך הארוכה והקשה".

מה זה אומר ארוכה וקשה?
"בהתחלה אפילו הכנתי את הגרפיקה שלי למודעות וסחבתי את ההגברה וגם הבאתי את התיונים והעוגיות כשהיה צריך. לא ראיתי בזה משהו רע. אני בא לשמח אנשים ולהציג בפניהם את המוזיקה שלי ולרגש אותם. עד היום לא שוכח אנשים שהיו שם בתחילת הדרך. הייתי נוסע לדימונה, ירוחם, אנשים היו מגיעים ושמים 30 או 40 שקל לכרטיס. זה היה מכסה את העלויות של הדלק, המיחם והעוגיות והייתה הופעה, וזה היה ממלא אותי ונותן לי דלק לעוד חודשיים קדימה".

איך צורית, אשתך, קיבלה את זה שאתה נוסע להופיע בשביל הנשמה כשיכולת להרוויח באותו ערב הרבה יותר בחתונה?
"היא ממש ממש דחפה אותי להגשים את החלום שלי והיא גם האמינה במוזיקה הזאת שצריכה לצאת לעולם. הקטע הכספי לא היה שם. מבחינתה אם היה צריך אז אפשר לעזוב את המרכז ולגור בקרוון. לא נתתי לפחד לבלום לי את החלומות. אז הייתה תקופה שחייתי מאוד בפשטות, אבל גם בתור ילד לא באתי ממקום של פאר".

בית פתוח

עקיבא (תורג'מן, אבל מוכר כאמן רק בשמו הפרטי) גדל בדימונה. דירת שני חדרים עם 11 ילדים. אבא ראש ישיבת דימונה, הרב דוד תורג'מן, ממוצא מרוקאי, ואמא קנדית "שעשתה גיור למרוקאית". "זה היה המודל המשפחתי המושלם בעולם. לא חייתי אף פעם בפאר. החינוך מהבית היה לפשטות, אבל אף פעם לא גדלתי בתחושת חוסר. מבחינתי גדלתי עם אבא עשיר לחלוטין, לא יודע איך זה מסתדר עם זה שלא קנו לי בגדים חדשים כל חודש. הלוואי שיהיו לילדים שלי התחושה והתודעה הללו – לדעת לא להתפזר ולעוף על החיים. שתהיה להם תחושת מלאות כל הזמן".

איך זה היה, לגדול בדימונה?
"אנחנו היום מתייחסים לדימונה כעיר מסורתית וחמימה, אבל אני ראיתי לראשונה בחיי 'באנג' (כלי לעישון סמים, ר"ר) בכיתה א', מול הבית שלי. גדלנו במציאות מורכבת מכל הבחינות. לא שאני בא להגיד שדימונה היא מקום בעייתי חס וחלילה. בעיניי זו העיר הכי־הכי מדהימה שיש היום בארץ. הילדים שלי בטוחים שדימונה היא עיר הבירה של ישראל. אבל זה היה מקום מורכב יותר להורים שלי מבחינה דתית, מבחינה ערכית. בדיעבד זה בנה אותנו – היכולת להיפגש עם כלל השכבות של האוכלוסייה".

בכיתה א' נשלח ללמוד פסנתר, ובהמשך למד קלרינט. להוריו היה חשוב שלכל אחד מהילדים תהיה השכלה מוזיקלית. "זה היה החלום שלהם. אני לא ידעתי בכלל שזה משהו שלא כולם עושים. הייתי בטוח שלכל אחד יש חוג מוזיקה אחרי בית ספר".

"לפעמים אני בנאדם חלטוריסט, אני לא מקדש פרפקציוניזם, אין לי או־סי־די על החיים. אבל בכל מה שקשור למוזיקה אני דורש מעצמי הרבה"

אחותו היא הזמרת רוחמה בן־יוסף. "רוחמה מדהימה. היא מופיעה רק בפני נשים, אבל לי מותר לשמוע אותה. גם הקלטנו יחד שיר, והאנרגיות שיש בהופעות שלה זה משהו מיוחד".

מה חשבת על כך שהזאפה לא איפשרה לה לפתוח מופע לנשים בלבד, בטענה של אפליה?
"טרלול. התפוצצתי על זה, כי בשם השוויון והקידמה אתם פשוט מקצצים לה את הכנפיים".

אנחנו מקיימים את הריאיון בביתו ביפו, שתי דקות מהים ומשוק הפשפשים. דירה קטנה שדלתה הראשית פונה לרחוב. עקיבא, צורית וארבעת הילדים אוהבים את תחושת הבית הפתוח הזה. "באנו לכאן מקהילה אברכית מחבקת ברמת־גן. פה אין קהילה מסודרת. באנו פרילאנס לשנה לצאת מעצמנו, אמרנו 'בוא נראה איך זה עובד. ניתן לזה לקרות'".

בינתיים הפכה השנה לשבע שנים.
"המטרה שלשמה באנו היא לפגוש ולהיפגש ולהסיר את המחיצות בראש שבין דתיים וחילונים".

תסביר.
"באתי מתוך תפיסה של 'אני אראה אותך כמו שאתה, ואתה תראה אותי כמו שאני'. לא לשחק משחק של קבוצת שווים כזאת או אחרת. מבחינתי זו הייתה המטרה הגדולה, לשבור את המחיצות האלה בראש. לא ראיתי את התפקיד שלי כגשר בין המגזרים, ממש לא. פשוט רציתי לראות את עצמי נפגש. ובנפגש הכוונה לא להיפגש עם אנשים בחוץ, אלא להיפגש עם התנועות האלה בי, כי מבחינתי יש בי עדיין את עקיבא החילוני הבועט שרוצה מקום".

ואתה מרגיש שהצלחתם בזה?
"אנחנו עוד לא בשלב של סיכומים, אבל רואים ערך גדול להיות חלק מתוך מקום הטרוגני. המפגשים האלה הצמיחו בנו דברים שלא היו קורים בשום מקום אחר. צורית עשתה כאן שיעורי תורה, היינו עושים כאן ארוחות שבת עם מלא חברים. פתחנו את הבית לא ממקום של להחזיר בתשובה – ההפך הגמור – אלא לראות את האחר. הבית הזה הגיע אלינו כמו מתנה. רצינו בית עם דלת שמי שרוצה יכול לדפוק בדלת ולבקש אוכל או כסף. זו הזהות של תל־אביב, המפגשים האינסופיים. ולכן כשאני מדבר איתך יש לי דמעות בעיניים, זה לא נתפס לי שאנחנו שוקלים לעזוב".

"האם אנחנו של הילדים שלנו או שהילדים הם שלנו? גדלתי עם חבר'ה בדימונה שההורים שלהם לא נתנו להם לזוז לשום מקום, הדבר הזה לא נותן חופש לבן אדם להיות מי שהוא"

אז למה באמת לעזוב?
"הילדים גדלו, נושא המסגרות נהיה מורכב. וגם כלכלית זה עול גדול אם אנחנו עוברים לדירה גדולה יותר".

שלא יירשו את השריטות

כשתורג'מן מספר על "עקיבא החילוני", הוא מדבר על עצמו בגיל הנעורים. הוא אמנם התחיל את לימודיו בישיבת מקור חיים, אבל בכיתה י' נשר. "והמשכתי בטיולים שלי בחיים. גיל הנעורים מבחינתי כל הזמן לווה בחיפושים, בהתנסויות כאלו ואחרות. היו פעמים שגם עברתי את הגבול, אבל תמיד הייתי בקונטרול. זאת אומרת, תמיד ידעתי מה אני רוצה מעצמי, ותמיד ידעתי שאני הולך אבל אני חוזר. היום אני אומר לעצמי: הלוואי שהילדים שלי לא יירשו את השריטות שלי. אפשר להיפגש עם החיים בלי לחוות מלמטה את כל הסחלה, אבל אז זה היה נראה לי קסום".

תגדיר סחלה.
"סמים. לא צריך לשבור את הגבולות של היהדות והדת כדי להכיר את ריבונו של עולם, לא צריך. הנה, אני מודה לקב"ה שהצצתי ולא נפגעתי. רוב החברים שלי שהיו איתי באותן תקופות נפגעו ממש. יש לי חברים שהתפלפו, משהו נדפק אצלם במוח, יש לי חברים שמהחיפוש הזה יצאו עוד יותר מבולבלים. אני עדיין בן אדם מחפש, זה לא שאני הגעתי אל האמת שלי. אבל אני חושב שהתפילות של ההורים שלי, שהיציבות הנפשית שלי לא תיפגע, עזרו. גם כשהגעתי למקומות מאוד מורכבים, לא איבדתי את זה לגמרי. אני חושב שבסופו של דבר האמון שהם נתנו בי לאורך השנים הללו, זה מה שבנה אותי.

"היום אני רואה חבר'ה עושים את הטיול של אחרי צבא, ואני אומר לעצמי: התנועה הנפשית שבה הם נמצאים בגיל 25 – אני עברתי אותה בגיל 14. התנועה הזאת של 'אני אדון לעצמי ואני אבחר את החיים שלי'. ואני חושב שזו אחת מהנקודות החזקות של העולם הדתי לאומי, שילד שלומד בישיבה, הרחק מהבית – לא חייב לשבור את כל המסגרות כשהוא עובר דברים שבונים אותו, כשהוא מתנסה".

אתה רואה את זה כמשהו טוב, נערים שבונים את עצמם, אבל אני חושבת שיש יתרון דווקא לזה שהילד גדל בבית. קיימת היום גם המגמה של להחזיר את הילדים הביתה במקום לשלוח אותם לישיבות עם פנימייה.
"לכל דבר יש יתרונות וחסרונות. אני לא יודע איך אתמודד כשאצטרך לשלוח את הבן שלי לפנימייה. ואני לא מסוגל לחשוב על מציאות שעוד תשע שנים הבן שלי יתחיל לפזז בעולם כמו שאני פיזזתי. זה טרגי אפילו. אבל אני חושב שבתוך הדבר הזה, החיבוק שאנחנו נותנים לילדים שלנו, מבחינתי הוא דורש בירור משמעותי: האם אנחנו של הילדים שלנו או שהילדים הם שלנו. גדלתי עם חבר'ה בדימונה שההורים שלהם לא נתנו להם לזוז לשום מקום, ולא נתנו להם מרחב ללכת לרחוב. הדבר הזה הוא קוצץ כנפיים, מגביל, הוא לא נותן חופש לבן אדם להיות מי שהוא. אני לא אומר את זה בביקורת, זה בירורים. אני גדלתי בין 11 ילדים. אז כאילו הייתי צריך לעשות מהלך כדי לגלות את הנקודה הפרטית שלי. אבל אני חושב שהתהליך הזה הוא תהליך מבורך – לא משנה איפה הבן אדם יעבור בדרך".

"גם בהופעות בזום נתתי 150 אחוז מעצמי. זה מוטו אצלי בחיים. אתה בסיטואציה – תהיה פרודוקטיבי. סליחה שאני אומר – אני לא יוצא פה על אמנים אחרים ספציפית – אבל אם אתה בא, אל תעשה טובה"

מה עשית אחרי שעזבת את הישיבה?
"הייתה לי תקופה שלא למדתי. גרתי אצל חבר בבת־עין, וטכנית גם הייתה תקופה שהייתי מוגדר כנער בסיכון, למרות שאף פעם לא הפסקתי להיות מחובק על ידי ההורים שלי. אף פעם לא הפסקתי להיות איתם בקשר, והם לא התנו את האהבה שלהם. גם אם ההתנהגות שלי לא הייתה קשורה לאיך שהם היו מצפים".

אצלנו בחצר

את שנת הקורונה הוא דווקא מסיים בטוב. השבוע הופיע בפעם האחרונה בזום, ופניו אל הופעות באולמות אמיתיים. "אני יכול לומר שזאת שנת מתנה. הכרתי את הילדים שלי מחדש, הכרתי את ארץ ישראל, הכרנו את עצמנו באמת. לא אגיד שלא נפגעתי כלכלית, אבל הנמכנו פרופיל בהוצאות, אז ברוך השם אני יכול לסכם ולומר שלא נפגענו".

אם זו הייתה שנה רגילה, היו לך מן הסתם עשרות הופעות.
"נכון, אבל פתאום צצו דברים אחרים, זה מוכיח לי שהפרנסה מאת השם. אני לא אמר את זה כקלישאה. פתאום מתקשר אליי באמצע החיים בחור צרפתי שהבת שלו מעריצה אותי והוא מתחנן שאגיע להופעה עם עשרה אנשים. ביום־יום לא קורה דבר כזה, ופתאום יש מפה ומשם הכנסות".

מה חשבת על המערכון של אביתר בנאי מופיע בחצר ב"ארץ נהדרת"?
"זה נורא ומביך. יש בזה המון מהאמת. אבל אני אגיד לך משהו: אני עוד לא הספקתי להיות מפונק. אני הגעתי משם – הגעתי מהעולם של החתונות, הגעתי מהעולם של החפלות, שלא שמים עליך ואתה משרת את הסיטואציה. האמת שבכל מקום, אדם צריך להבין איפה הוא משרת את הסיטואציה הכי נכון והכי פרודוקטיבי, וגם איפה זה לא מכבד אותו וצריך לחתוך".

מה היה מביך במסגרת הזאת?
"היו סיטואציות שבהן אני עומד מול אנשים באיזו חצר, באתי לשני שירים, אבל הקהל לא מבין את זה, כולם שיכורים ומבקשים 'עוד שיר' ודופקים לי לפרצוף כוסיות של ויסקי. בכוסית הראשונה זה נחמד, אבל אחר כך כבר מכריחים אותך לשתות, זה כבר חדירת־יתר לפרטיות. היה איזה קטע שבשלב מסוים מישהו בא אליי ואומר 'תלחץ "אחרי כל השנים" של עומר אדם'. אמרתי לו: 'כפרה, אני לא מכיר את כל השירים', והוא מגיש לי טלפון עם המילים, ואתה מוצא את עצמך עכשיו מכונת קריוקי. זו סיטואציה שהייתה סיטואציית קצה, אבל רוב הסיטואציות היו מאוד מכבדות. זה אף פעם לא כמו הופעה אמיתית, אבל זה גם לא באמת כמו אצל אביתר בנאי. אגב, היה לי מאוד קשה לראות את המערכון הזה, זה טלטל אותי".

למה?
"כי הוא בא בקטע של דאחקה, וכאילו הם זרמו עם זה יותר מדי, ואביתר כל כך עדין. ואני כל כך אוהב אותו. הוא גם באמת מצחיק וזורם בחיים האמיתיים. הרגשתי מרומה בשבילו – כאילו הוא בא לעשות דאחקה, ועשו דאחקה עליו".

ואיך החוויה של הופעה בזום?
"גם בהופעות בזום נתתי 150 אחוז מעצמי. זה מוטו אצלי בחיים. אתה בסיטואציה – תהיה פרודוקטיבי. אתה לא עושה טובה לאף אחד. סליחה שאני אומר – אני לא יוצא פה על אמנים אחרים ספציפית – אבל אתה בא, אל תעשה טובה. קראו לך לשיר בחצי מחיר – באת? עדיין תן 100 אחוז. אם אני מגיע להופעת זום, אני מתנהג כאילו עכשיו אני עומד מול 300 אנשים מתלהבים בזאפה. ואני גם הרבה פעמים אומר לחבר'ה שלי: תקשיבו, אנחנו עכשיו מול שוני, לא מול זאפה – הולכים להיות פה 1,000, 1,500 איש, תכבדו את זה, תהיו פה עד הסוף, תחייכו.

"אחרי הכישלון של "עולמות" מצאתי את עצמי על הקרשים מבחינה נפשית – נתקלתי בחלום ושברו. היו לי משבר רציני ותסמינים מובהקים של דיכאון"

"מוזיקה צריכה לבוא במפגש פיזי – כן, זו המטרה שלה. אבל גם יש איכויות בווירטואלי. אני אומר לקהל: תקשיבו, האיכות בווירטואלי זה שעכשיו אתם בבית, לא צריכים להזמין בייביסיטר, יש לכם פופקורן ואתם יושבים על ספה. במפגש פיזי אני לא הייתי יכול לספק לכם את כל אלה, אז תנצלו את זה".

אנחנו נפגשים רגע לפני הבחירות, ובאופן טבעי השיחה מתגלגלת גם לשם. עקיבא עוד לא יודע למי יצביע. "אני לא שייך לשום מועדון, אני לא רוצה להשתייך. אני שייך למועדון של הקב"ה".

בעוד חצי שנה יחליף קידומת ויחגוג שלושים. "אני עדיין מרגיש כמו ילד. ילד עם ארבעה ילדים. חלק מזה שאני אוהב את תל־אביב זה שיש בה שכחה מאוד גדולה, יש בה התכחשות לזה שאנחנו מתבגרים. רוב החברים שלי כאן בני השלושים לא יותר מדי בקטע של משפחה או זוגיות. אם אני צריך לסכם את שלושים השנים הראשונות אז הסיכום שלי הוא שהתפתחות היא לא רק כלפי חוץ, היא כלפי פנים. ואני מאחל לעצמי לא להפסיק להתפתח".