סצנת הפתיחה של הסדרה “ישמח חתני" תעורר בכם נוסטלגיה מהרגע הראשון, כשהגברים עומדים על המרפסת של בית הכנסת מוסיוף והנשים ניצבות בגאון בהיכל התפילה המרכזי. קול הקריינות של אורנה בנאי, שמגלמת את תקווה, יתריע שחייבים לחזור להתחלה כדי להבין, ומשם יתעוררו לחיים כל הדמויות האהובות מהסרט שיצא בשנת 2016 – אורה, מרגלית, יפה, אתי ובעליהן הנרצעים, ויבשרו על תחייתה המחודשת של הקהילה הקטנה והירושלמית.
רגע לפני עליית הפרק הראשון והכפול, שישודר ב־6 באפריל, אני פוגשת את עינת שרוף (מרגלית), שרונה אלימלך (אורה) ואוולין הגואל (אתי). “אחרי שיצא הסרט הגעתי ביום כיפור לבית הכנסת", נזכרת אלימלך, “היו שם כל מיני נשים דתיות בעזרת הנשים והן באו ואמרו לי ‘זו את מישמח חתני? את לא מבינה מה עשיתן לנו עם הסרט הזה. בבקשה תעשו עוד אחד'. כשראיתי את התגובה שלהן הבנתי שבאמת נוצר פה משהו שחיזק נשים, גם מהעולם החרדי. זה נתן להן הרבה כוח, והן כנראה היו צריכות אותו".
“באנו מתוך אהבה", מצטרפת הגואל, “וראו את זה. יכול להיות שבזכות זה הסרט כל כך התקבל והצליח גם בארץ וגם בחו"ל".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כל מה שרציתם לדעת על הדפסה בתלת מימד ולא העזתם לשאול
– התרועה הרמה במטה סער הסתיימה בקול ענות חלושה
– מה מלמדות הבחירות ותוצאותיהן על החברה הישראלית?
“אני בכל פעם מחדש מופתעת מההומור", מוסיפה שרוף, “בהתחלה שכחתי כמה הומור יש שם. עד שישבתי עם שלומית נחמה, היוצרת, בהקרנה של הסרט בניו־יורק. אני זוכרת את עצמי יושבת עם הקהל ואנשים צוחקים ממש. פתאום הבנתי כמה קסם היה שם. יש למשל סצנה שאנחנו צועקות לאורה שתצא מהבית. הצעקות האלה, כל פעם שאני קוראת לנכדים, יוצא לי אותו הטון ואני נזכרת ברגע הזה".
אוולין הגואל: "אם ניקח את החברה החילונית והדתית, הסכסוך הוא רב–שנים. אלה רוצים לסגור את המקומות בשבת ואלה רוצים לפתוח אותם ולבלות. הקורונה פשוט העצימה את כל מה שהיה קצת חלש, ואז הייתה התנגחות כמו במלחמת שוורים. צר לי על זה"
עלילת הסרט עוקבת אחר קהילת מוסיוף המלוכדת בירושלים, כאשר רב חדש, צעיר וכריזמטי (אביב אלוש) מנסה לשנות את מנהגיה ויוצר סכסוכים בין הנשים לגברים, וגם בין הנשים לבין עצמן. סדרת ההמשך, שתכלול שמונה פרקים, חודשה על ידי היוצרת שלומית נחמה ובוימה על ידי אריאל בנבג'י. את תפקיד מפר השלווה לוקח הפעם צחי הלוי, פורע חוק לשעבר וכריש נדל"ן שחזר מניו־יורק בעקבות פטירת אביו ומעוניין להשתלט על כל הנכסים בשכונה, כולל בית הכנסת. במקביל, קבוצת קיצוניים מנסה שוב לחרד את האזור ולהפריד אותו עם שלטי רחוב, מה שגורם לאורה להחליט לרוץ לפוליטיקה. מרגלית מתמודדת עם חובותיו של בעלה, ואתי האלמנה מנסה להחזיק את החנות שלה.
“אני חושבת שישמח חתני, לפני שהוא מדבר על דת או על בית כנסת או עזרת נשים, הוא סיפור על חברוּת", מנתחת הגואל. “זה סיפור על קהילה שחיה ביחד ושום דבר לא יכול להיכנס בחברות הזאת. בכל פעם מגיע גורם חיצוני ומנסה להפר את שלוותה, בסרט זה היה אביב אלוש בתפקיד הרב ופה זה צחי הלוי בתפקיד כריש הנדל"ן".
עד כמה הדמויות והנופים מתכתבים עם הילדות שלכן?
הגואל: “אני גדלתי בשכונת פג'ה בפתח־תקווה, ואני באמת זוכרת בילדות שלי דלתות פתוחות. אנשים חיו אחד בשביל השני, גם לנו את היה הגרעין הזה. נכון שפה זו פתח־תקווה ושם זה ירושלים, אבל זה רק העתקת מקום. מבחינת התחושה והזיכרונות והחיבור יש הרבה דמיון. ככה גדלתי, גם אמא שלי והחברות שלה היו מבשלות אחת לשנייה".
שרוף: “בשנייה שמלבישים אותך, את נכנסת לדמות ולומדת את הסצנה. את יוצאת ומתהלכת בתוך השכונה. אני ממש הרגשתי כאילו אנחנו ממשיכים איזה גלגול של אנשים שגרו שם. גם אני מאוד אוהבת חיי קהילה ומכירה את כל האנשים בבניין שלי. בשנת הקורונה גם אצלנו הדלתות היו פתוחות כמו פעם, וגיליתי שאני ממש זקוקה לקהילתיות הזו. בלי קשר לתפקיד שעשינו בסדרה, כל הדמויות שם הן של נשים עוצמתיות במיוחד. אלו נשים שהיית רוצה ליפול איתן לאי בודד, כי את יודעת שאיתן תשרדי הכול. עד היום, כשאני נוסעת להופיע בירושלים ועוברת לפעמים בשכונה הזאת יש לי צביטה בלב, אני מרגישה כאילו השארתי שם קצת את הבית".
“לי זה פחות הזכיר את הילדות", מודה אלימלך. “אני לא זוכרת סוג כזה של חיים, אבל זה בהחלט פוגש אותי היום באמונות שלי ובהתפתחות שלי ובהבנה שלי שנשים צריכות לשנות את העולם ולהביא את השלום. שזה מה שכדור הארץ צריך כרגע, כוח של אישה. התדר הנשי הזה צריך להתחזק, וזה מה שקורה בעידן שלנו. כשהדמות שלי צועקת ‘נשים למען נשים' אני באמת מתכוונת לזה. כשנשים חוברות יחד ומפרגנות זו לזו, זה הכוח שלנו. אז באופן מוזר, הסדרה דווקא פוגשת את ההווה שלי, ולא את העבר".
הקשת המזרחית
קשה להתעלם מהעובדה שלא רק הנשים של “ישמח חתני" חזקות, גם הגברים מוצגים באופן מנוגד כנרפים וקלים לתמרון. למראית עין הנשים יכולות לבשל ולבצע תפקידים נשיים מסורתיים, אבל כל אלו לא יפריעו להן לגעור בבעליהן, לזהות מניפולציות מקילומטרים ולהוביל קו מחאתי נחרץ בשכונה.
יכול להיות שיש כאן ניסיון להציב מודל של פמיניזם מזרחי אלטרנטיבי, שאינו נלחם בגברים אלא רותם אותם אחריו?
שרוף: “אני אגיד לך מה זה פמיניזם מזרחי, כי בן הזוג שלי תמיר בדיוק עכשיו במקלחת ולא שומע. במשך שנה היינו כמעט בלי עבודה, ועכשיו הכול חוזר לאט־לאט. אני רואה את הדרך שלי לחזור לזה ואת הדרך שלו. אני קמה בבוקר ואומרת ‘יאללה, יום חדש, בואו נראה מי התקשר, לאן הולכים, איפה ההופעות', ואצלו הכול לאט־לאט. ‘רגע, אני עוד לא ערוך לחזור לזה'. יש משהו במזרחיות מהבית. אמא שלי, כמה שהיא עבדה לפנק את אבא שלי באוכל הכי טוב, גם הייתה לה התכונה הזאת שהיא לא ויתרה על העצמאות שלה ועל החיים שלה.
עינת שרוף: "בשנייה שמלבישים אותך, את נכנסת לדמות ולומדת את הסצנה. את יוצאת ומתהלכת בתוך השכונה. אני ממש הרגשתי כאילו אנחנו ממשיכים איזה גלגול של אנשים שגרו שם. גם אני מאוד אוהבת חיי קהילה, ובשנת הקורונה גם אצלנו הדלתות היו פתוחות כמו פעם"
“בסוף הצילומים של הסדרה היא הייתה בבית חולים במצב מאוד קשה, ונפטרה בנובמבר. מצאתי את עצמי בבוקר נוסעת לצילומים ואחר הצהריים ממשיכה אליה במונית לאיכילוב. הקלטנו המון משפטים שלה, והיא הייתה אומרת לי בערבית ‘תשמרי על עצמך, תשמרי על הכוח שלך'. החיים והסדרה, הכול התערבב לי ביחד".
“זה נכון שאנחנו קהילה יזדית", מצטרפת הגואל. “ונכון שהשחקניות פה באמת מזרחיות, אבל לא הייתי קוראת לזה פמיניזם מזרחי, הייתי קוראת לזה פשוט ‘כוח נשי'. אני לא חושבת שאמא מרוקאית או פרסיה או עיראקית חמה יותר מאמא פולנייה. אני לא מאמינה במושג הזה, וחושבת שאמא זו אמא. יש משהו ברחם ובאמהוּת שהוא ללא מגדר וללא צבע. נכון שהטמפו של המזרחיות הוא קצת יותר חם, בגלל מזג האוויר של אותן הארצות, אבל יש גם אש פנימית כזו אצל נשים אחרות".
“אני מסכימה עם אוולין", מוסיפה שרוף, “אני רואה את זה לפעמים עם החברים שלי. רובם לא בני עדות המזרח, וכשאנחנו יושבים בימי שישי וקורה משהו שקשור למזרחים ישר הם מסתכלים עליי כאילו אני נציגת העדה. תגידו, מה אתם רוצים ממני? מה עשיתם אותי? אני צריכה להגיד לכם מה המזרחים חושבים עכשיו?"
אלימלך: “אני לא כל כך אוהבת את המילה פמיניזם כי זו מילה שיוצרת הפרדה. מעדיפה לדבר על שוויון ועל להגיע למצב שנשים וגברים שווים כל אחד בתדר שלו. אני לא אוהבת שמגדירים את זה כפמיניזם בכלל, בלי שום קשר לגזענות או לאשכנזים ומזרחים. פשוט מעדיפה לדבר על כוח נשי. על התדר של הרחם שלא מדבר על כיבוש ורוצה להכיל ולאהוב ולפנק".
ועדיין, קשה שלא להבחין במגמת השינוי שטבעה היוצרת נחמה בסרט וממשיכה גם בסדרה, וברצון למסגר את דמותו של הציבור המסורתי בשונה ממה שהוצג עד עכשיו בסרטים ישראליים.
עינת שרוף: "אני זוכרת את עצמי צופה עם הקהל בסרט ואנשים צוחקים ממש. פתאום הבנתי כמה קסם היה שם. יש למשל סצנה שאנחנו צועקות לאורה שתצא מהבית. הצעקות האלה, כל פעם שאני קוראת לנכדים, יוצא לי אותו הטון ואני נזכרת ברגע הזה"
“אין ספק שכשאת חושבת על המזרחיות שאופיינה בסרטים ישראליים, אז הדמויות של הגברים תמיד היו נורא חזקות", מסכימה שרוף. “והאישה תמיד איכשהו עם איזה חלוק בית, מחכה לו עם מגבת במטבח כשהיא מייבשת את הטיפות. שלומית הביאה פה באמת משהו שאפשר להזדהות איתו, של נשים שלא מפחדות מהמתווך הערמומי ולא חושבות פעמיים ופותחות מסעדה, אבל זה בכלל לא קשור לאישה מזרחית, זה קשור לזה שאנחנו כנשים יכולות, נקודה".
הגואל: “בעבר נהגו לקחת אשכנזים לשחק מזרחיים. היום מזרחים משחקים מזרחים וזה יפה. את פותחת טלוויזיה ורואה אותם על המסך. פעם באמת הציגו את האישה כזאת שמנגבת את הטיפות. היום, לצערי דרך חוויות מאוד לא כשרות שבעקבותיהן נולדו קמפיינים כמו מי טו, האישה יכולה לדבר ושומעים אותה. היא יכולה להילחם. דווקא מתוך העוולות שנחשפו יצא הדבר הזה. כמו שאני תמיד אומרת – ‘מהדפקט יצא אפקט'".
אלימלך: “אני חושבת שגם כדאי לשים לב לתלבושות של השחקניות. לשלומית היה חשוב שניראה טוב, ושהנשים יהיו גם יפות חיצונית וגם פנימית. רואים את זה גם בחיצוניות של הסדרה".
תולדות הסכסוך
ואולי אין זה מקרי שלסדרה ישמח חתני בחרו ללהק נשים בשלות. גם הגואל, גם שרוף וגם אלימלך עברו כבר את משבר האמצע שלהן, ונראה שהשנים עושות להן רק טוב. הגואל בת 60, נולדה בקזבלנקה שבמרוקו, גדלה בפתח־תקווה, הייתה נשואה פעמיים (בפעם השנייה לשחקן עמוס לביא), אם לשניים, סבתא לנכדים וזוכת שני פרסי אופיר. אלימלך בת 49, נולדה בנהריה בשם שרון, אותו שינתה במהלך השנים לשרונה לאחר ייעוץ עם רב קבלי, עובדת כשחקנית, מדבבת וזמרת. ושרוף בת 58, גדלה במושב חצב להורים יוצאי טריפולי. היא גם בתו של בן־ציון חלפון, לשעבר ח"כ וסגן שר החקלאות, בת זוגו של המוזיקאי תמיר הרפז, ומוכרת לציבור כמנחת טלוויזיה, שחקנית, זמרת, מובילה ערבי שירה, ולאחרונה גם כמלפפון החמוץ בתוכנית “זמר במסכה".
שרונה אלימלך: "המסר ששלומית (היוצרת) ניסתה להעביר הוא אנחנו דתיים אבל לא באופן קיצוני, וברגע שמישהו מנסה לערער לנו את המקום של המשפחתיות ושל האהבה ושל האחדות של הקהילה הזאת אז אנחנו נלחמים"
“אבא שלי היה לדעתי המזרחי היחידי בכנסת של שנות השבעים", היא נזכרת, “באיזשהו מקום אני מרגישה שהוא קצת העביר לי את הדגל, ואני עושה את זה גם קצת בשבילו. אבל לפעמים אני מיואשת. אני אומרת – לא יכול להיות שאנחנו בשנת 2021 ועדיין מתחבטים ונוברים ומחטטים בפצע הזה. כלומר, יהיה רגע שיפסיקו? רק היום אני קמה בבוקר וקוראת בעיתון הארץ כתבה על ספר שמישהו הולך להוציא, שבו הוא חושף איך בשנות החמישים והשישים והשבעים נעשה עוול לחיילים מזרחים ובמיוחד לחיילות בתהליכי ההתאמה של הקב"א והדפ"ר בצבא. אני קוראת את זה ונהיה לי פשוט חושך. אז נראה לי שיש משהו בישמח חתני הזה שמחזיר אותנו לאותה נקודה של להגיד – סליחה, לא רק שאין לנו במה להתבייש, אנחנו גאות בשורשים האלה".
הסדרה, שחלקים ממנה צולמו בשכונת נחלאות, מספקת תמונת מצב עכשווית לנופי ילדותה של היוצרת שלומית נחמה.
איך הגיבו התושבים לצילומים שלכם?
הגואל: “הם הגיבו טוב. קודם כול היינו לבושות באופן מכבד ולא חצוף. לא הסתובבנו שם עם גופיות. היו גם כאלה ששאלו מה מצלמים פה, גם בצילומי הסרט שאלו, הסברנו שבאנו לצלם סרט על נשים שנלחמות על עזרת הנשים, וכשאת אומרת מה את רוצה לצלם באזור שמרני אז זה בסדר. אי אפשר לבוא לאזור כזה ולעשות מה שרוצים. אני גרה בשינקין ופה יש קהילה ענפה וגדולה של חסידים באזור פיירברג. ואני בן אדם מעשן. אבל כשאני עוברת ברחוב הזה בשבת אני לא מעשנת. אני גם לא אסתובב שם בשורטס וגופייה".
יכולה להישמע ביקורת שהחרדים מוצגים בסרט, וגם בסדרה, כדמונים שמנסים להשתלט על שכונות ושצריך לפחד מהם.
הגואל: “אני הייתי אומרת שהם פשוט נלחמים על האמת שלהם. גם הרב בסרט, וגם צחי ככריש נדל"ן. כל אחד נלחם למען האמת שלו, ואנחנו הנשים נלחמנו על האמת שלנו. והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בעזרת נשים, בריצה לבחירות או בפתיחת מסעדה".
שרוף: “מצחיק שאת שואלת אותנו על ההתחרדות כשאנחנו שם דתיות בעצמנו. אמנם לא חרדיות לגמרי אבל דתיות. הרגע בסדרה שאנחנו מורידות את השלט על ההפרדה, אני מרגישה שיש בו גם הרבה הומור. גם אצלי מתחת לבניין יש בית חב"ד, אני יוצאת ביום שבת לשתות קפה ועוברת דרך ניגוני התפילה שלהם ואני אוהבת את זה. אני אוהבת את השילוב של הקפה והקרואסון של שבת בבוקר עם הניגונים החסידיים ברקע".
אלימלך: “איך שאני רואה את הדברים, המסר ששלומית ניסתה להעביר הוא שהדת החדשה היא לאהוב. לא לשפוט אחד את השני. אנחנו דתיים אבל לא באופן קיצוני, וברגע שמישהו מנסה לערער לנו את המקום של המשפחתיות ושל האהבה ושל האחדות של הקהילה הזאת אז אנחנו נלחמים. זה לא ניסיון להוציא את החרדים כמוקצים אלא פשוט מלחמה על האהבה והפשטות והקהילה והביחד".
ברצותה של היוצרת או שלא, מהדהדים המסרים של הסדרה גם לתקופה הנוכחית, כשהציבור החרדי היה נתון עד לא מזמן למתקפה ציבורית בעקבות היחס של מנהיגיו לנושא השמירה על כללי הריחוק בקורונה. “תמיד כשיש כאוס המקומות הלא מגובשים והחלשים מתעצמים", טוענת הגואל. “אבל אם ניקח את החברה החילונית והדתית, הסכסוך הוא רב־שנים. אלה רוצים לסגור את המקומות בשבת ואלה רוצים לפתוח אותם ולבלות. הקורונה פשוט העצימה את כל מה שהיה קצת חלש, ואז הייתה התנגחות כמו במלחמת שוורים. צר לי על זה. אני תמיד אומרת שאני קודם כול יהודייה, אחר כך מרוקאית, אחר כך ישראלית. אם נבין רגע שאנחנו קודם כול יהודים, וכמו שבגין אמר – אחים במהות שלנו – אולי הסכסוך עקוב הדמים הזה ייפסק".
היה קשה לאחד אתכן מחדש לצילומים?
הגואל: “אותי לא היה צריך לשכנע".
עינת שרוף: "הרבה אנשי תרבות הרגישו שכל השנים עשינו כל דבר שביקשו. באנו להופיע בהתנדבות לחיילים ובבתי חולים ומה לא. כולנו עברנו את זה, ופתאום אמרו 'רגע, אלה אנשי הרוח? הם יסתדרו'"
שרוף: “אני גרה לפעמים בירושלים, יש לי דירה קטנה בבקעה ושני ההורים שלי קבורים בהר הזיתים. יצא שהייתי יושבת עם שלומית והיא כזאת אחת שמתנהלת לאיטה, יש לה זמן, שותה את כוס היין האדום שלה בנחת. תמיד היינו שואלים אותה מה חדש והיא הייתה אומרת ‘בסדר'. יום אחד הייתי שם והיא אמרה לי ‘התחלתי לכתוב סדרה'. לא האמנתי. אמרתי לעצמי מה, היא הולכת להחזיר את כל התקווה והמרגלית ואתי וכל הבנות? הייתי פשוט מאושרת. הלוואי שהיה אפשר להחזיר את ההורים שלי ככה".
שירת המרפסות
צילומי הסדרה החלו עוד לפני משבר הקורונה, שטרף את כל הקלפים.
איך הייתה השנה האחרונה עבורכן כשחקניות?
אלימלך: “אולי לא יאהבו לשמוע את זה, אבל לי הייתה שנה מהממת. הרגשתי שהקורונה הזאת הייתה צריכה להגיע לכדור הארץ. אחרי הצילומים הראשונים גילו אצלי מחלה אוטואימונית, שהגוף תוקף את עצמו, אז יצא שנכנסתי לסוג של בידוד לפני כמה שנים לעשות עבודה פנימית. כשהקורונה התפרצה הרגשתי שהיא השתקפות של כל מה שקורה בעולם המאקרו, שכדור הארץ תוקף את עצמו כי אי אפשר היה להמשיך לחיות בדרך הזאת, ועד שלא נעשה שינוי תודעתי הקורונה תישאר כאן. אנחנו צריכים להבין שהאהבה היא הפתרון להכול".
הגואל: “לי הייתה שנה זוועה. בשנה שעברה רצתי מפרויקט לפרויקט, לא ישנתי, היו לי איזה שישה פרויקטים במקביל. ואז הגיע הקורונה ופתאום שאט־דאון, זה היה קיצוני מדי. פתאום אין הצגות, אין סדרות, אין צילומים, אין כלום. נכון שאמרתי לעצמי בהתחלה ‘אוולין, זו הזדמנות בשבילך לנוח'. אז יופי, את נחה חודש, חודשיים, שלושה, הבנו את המנוחה. אני בן אדם שחייב לעבוד כל הזמן, אחרת זה כמו מעיין המתגבר, וכשאין לך את זה הנפש פשוט רעבה וזה תוקף אותך. את מרגישה שיש לך מה לתת ואין לך לאן להוציא את זה.
“אני מאוד מברכת על הפתיחה, הלכתי להתחסן ואני קוראת לכולם להתחסן, כי אם אנחנו רוצים להתגבר – חייבים לעשות את זה כדי לחזור לשגרה. אבל בגדול אני רוצה לשכוח את שנת 2020, למרות שהיו בה גם דברים יפים".
שרוף: “לי קרה בקורונה דבר מעניין. בסדרה שלומית עשתה אותי בשלנית. אני זוכרת אותה בצילומים מסתכלת עליי מערבבת משהו בסיר ואומרת לי ‘תגידי, ככה את מערבבת?', ואיך אני אסביר לה שהיא נתנה לי דמות של מישהי שמבשלת כשאין לי מושג בבישולים. אבל מאז עברו כמה שנים, היום יש לי כבר ארבעה נכדים, ופתאום הרצון של שלומית השתלב לי בחיים, ובשקט של הקורונה מצאתי את עצמי קמה בבוקר, מוציאה מהפריזר דגים ומתחילה לחתוך בצל. עשיתי לתמיר קציצות עם פראסה, רק לא ידעתי שפראסה זה בצל ושצריך לבשל אותה, אז במשך יום שלם הוא אכל קציצות עם פראסה לא מבושלת. היו לנו הרבה הרפתקאות עם זה, אבל איכשהו הדמות של מרגלית השתלבה לי בחיים. פעם ראשונה בחיים שיש לי מחברת מתכונים, בלי הקורונה זה לא היה קורה.
אוולין הגואל: "בעבר נהגו לקחת אשכנזים לשחק מזרחיים. היום מזרחים משחקים מזרחים וזה יפה. את פותחת טלוויזיה ורואה אותם על המסך"
“המצב החדש גם הוציא אותי למסע בארץ של שירת מרפסות. היה לי ממש כיף. את עומדת במרפסת עם מיקרופון ליד זאת שגרה באותו בית. עד שהתחלתי לשיר הייתי מקפלת את הכביסה, עוזרת לה לארגן את הבית, שומעת את הקיטורים של בעלה, היו הרבה חוויות".
מה חשבתן על הדרך שבה ראש הממשלה התייחס לאמנים בזמן המשבר?
הגואל: “הבעיה בארץ הזו היא שהתרבות לא בראש מעייניה. אולי בגלל המיקום שלה, אולי בגלל הבעיות עם השכנים, זאת יותר מדינת ביטחון ואין מה לעשות. התרבות אף פעם לא הייתה בראש סדר העדיפויות, ופתאום מגיעה הקורונה וכשיש משהו שהוא לא חזק אז זה מעצים אותו. אי אפשר לבוא ולהגיד ‘אוי, נורא שגשגנו בעבר ועכשיו ראש הממשלה לא נותן תקציבים'. זה לא היה ככה. תמיד נלחמנו, תמיד הקולנוע הישראלי נאבק בשיניים כדי לעשות סרט. זה לא הוליווד פה. מתי יש תקציב? כשיש קופרודוקציה ואז הכסף בא מאירופה ומארצות־הברית או מה שזה לא יהיה".
ויכול להיות שהתרבות מדי מתויגת בתודעה הישראלית כעסק של שמאלנים?
הגואל: “יש השערה כזאת. אבל מה החובה של אמנות? מה הייעוד שלה? להביא את הדבר. לפתוח אותו ולדבר עליו, להביא סיפור ולדבר עליו, וזה מזוהה עם השמאל כי לפעמים עושים פה פרויקטים שמראים את ארץ ישראל כמו שהיא. אז הם באים ואומרים ‘סתמו ת'פה'. אף אחד לא יסתום את הפה. גם אם לא ייתנו את התקציב – אנחנו בכל מקרה נעשה".
שרוף: “כשהתחילה הקורונה אי אפשר היה לדבר על תרבות כי זה היה עניין של סדר עדיפויות. רצו לבדוק מאיפה בא הדבר המטורף הזה, וכשהתאפסו התחילו להבין כמה נזק יש לבעלי עסקים קטנים ולקבוצות שלמות של אלפי אנשים שעד היום אנחנו לא יודעים לאן הם הלכו ואיך ישתפר מצבם. פתאום אנשי התרבות אמרו רגע, איפה אנחנו פה בכל הסיפור? מדברים על המגזר הזה והמגזר הזה ובעיניי הצעקה הזאת הייתה מאוד במקום. הרבה אנשי תרבות הרגישו שכל השנים עשינו כל דבר שביקשו. באנו להופיע בהתנדבות לחיילים ובבתי חולים ומה לא. כולנו עברנו את זה, ופתאום אמרו ‘רגע, אלה אנשי הרוח? הם יסתדרו'. אז הייתה צעקה, שגם נשמעה בסופו של דבר כי כן קיבלנו פיצוי וזה היה חשוב".
השיחה בינינו, שנערכת רגע לפני הבחירות, לא באמת יכולה להתנתק מהאווירה הפוליטית. “אני רוצה להאמין שיהיה טוב", אומרת הגואל האופטימית, “שמי שמוביל יקים ממשלה ושלא נלך לבחירות חמישיות".
אוולין הגואל: "כל אחד נלחם למען האמת שלו, ואנחנו הנשים נלחמנו על האמת שלנו. והיא יכולה לבוא לידי ביטוי בעזרת נשים, בריצה לבחירות או בפתיחת מסעדה"
לשרוף, שידועה כחברה טובה של לפיד, יש משאלות קצת אחרות. “תמיר ויאיר חברים כבר עשרות שנים, מגיל 12. אנחנו רביעייה כזאת, עברנו המון שמחות וצרות ביחד, ואני מלווה את התהליך הזה מהרגע שהוא החליט ללכת לפוליטיקה, ומקווה בשבילו שמה שהוא רוצה יתגשם. אני יכולה להגיד לך שבשבוע שעבר הייתי בירושלים בפגישה ומישהו רואה אותי ליד קפה קדוש ואמר לי ‘אין על ביבי', ככה בפרצוף. אמרתי לו ‘מה שאתה חושב, מבחינתי זה טוב. זו מדינה דמוקרטית. אני קשורה בקונסטלציה שלי לאנשים האלה, אני תומכת בהם והם חברים שלי, אבל מי שתומך בביבי או סער או בנט או מפלגה אחרות, זה בסדר גמור ומקובל. זו המשמעות של דמוקרטיה, ואני כל כך מאושרת שאני חיה פה ולא בשום מדינה אחרת".
ואחרי שצלחתן ביחד גם צילומים משותפים לסדרה, הפכתן כבר לחברות?
שרוף: “יודעת מה? העלית רעיון. ב־6 באפריל אם אתן פנויות, בעזרת השם תבואו אליי ונצפה יחד. אני אכין ארוחת ערב. נפנק אתכן בקציצות עם פראסה לא מבושלת"
