אפליקציית רב־קו
//אוריה קניג
הנהג כבר אפילו לא שואל, רק מהנהן ברחמים ונותן לי להיכנס. אני מהנהן אליו ברחמים עצמיים ומתיישב באחד הספסלים האחוריים של האוטובוס. מוציא את הטלפון מכיס אחד, את כרטיס הרב־קו מכיס שני, ומתחיל בטקס.
עד לא מזמן אפשר היה פשוט לשלם לנהגים כדי שיטעינו את הכרטיס. היום הם דוחים בשאט נפש את כספי המטונף, משל ניסיתי לשחד אותם כדי שיבריחו משפחת מהגרי עבודה בתא המטען. לא נותר לי אלא להערות בעצמי את הסכום אל תוך הכרטיס, באמצעות האפליקציה הייעודית. "הצמד את הכרטיס לגב המכשיר", היא דורשת ממני, ואני מנסה. ושוב. ושוב. בדרך כלל הטלפון מגיב באדישות, לפעמים הוא מודיע: "הזזת את הכרטיס מהר מדי". לא, אדון סמסונג, אני לא מהיר מדי, זה אתה שאיטי מדי.
דקות חולפות, רמזורים מוריקים, ואני ממשיך לחפש את הזווית הנכונה, הנקודה המתאימה, עוצמת הלחיצה האופטימלית, הגידוף המדויק. בינתיים הנהג מגלה סימני עצבנות בתוך אינקובטור הקורונה שלו. נוסעים שולחים אליי מבט מתחלחל ותופסים ממני מרחק ביטחון. בני בגין שואל אם מישהו יודע מה המספר של גט טקסי. הוא לא צריך עזרה עם הכרטיס, לוחש אחר, הוא צריך שתזמינו אמבולנס.
לכאורה, כל מה שנדרש כדי לגדוע את סיבוב ההופעות של המחזה הטרגי־קומי הזה הוא לנקות את עין המצלמה של הסמארטפון או להחליף את הכרטיס. עד כמה חשוכת מרפא היא הדחיינות שלי? על השאלה הזו יוכל אולי לענות המאבטח שממתין בקצה הנסיעה, מאחורי מכונת השיקוף בתחנה המרכזית בירושלים. בכל יום הוא מעיף מבט אל המסך שלפניו ואומר לי: הסנדוויץ' שלך מפברואר עדיין תקוע בתא הקטן, מתחת לסידור. אחי, לא כדאי שתעשה עם זה משהו? בכל זאת, תכף פסח.

האינסטוש
// קרן מלמד־מרגלית
זה לא היה דימוי הגוף הבלתי אפשרי, גם לא המלונות שלעולם לא אבקר בהם, ואפילו לא בגלל המנות המגרות שבכוחן לחרב כל דיאטה. הסיבה שבא לי למחוק את האינסטגרם מהטלפון שלי לנצח היא הטרגוט – העובדה שהאפליקציה החכמה הזו יודעת בדיוק מה אני רוצה, ולא מפסיקה להציף אותי באופציות להשיג בדיוק את זה.
לא מזמן תכננו שיפוצון בחדר של הקטנה. הימים היו ימי סגר, וכמובן ערכתי את חיפושיי באינטרנט. אלא שהחיפוש הזה פתח את שערי הגיהנום. כי מאותו רגע הוצף הפיד שלי בעשרות אתרים לעיצוב חדרי ילדים. וההיצע כל כך מתוק ומפתה, שאני מוצאת את עצמי, זמן רב אחרי שהחדר עוצב, מבזבזת דקות ארוכות בבהייה במוצרים שאין לי כל צורך בהם.
פעם הייתי משתמשת באינסטגרם כדי לעקוב אחר חייהם של חברים. היום המטרה היא אותה מטרה – אלא שאני כמעט לא מצליחה להגיע אליה. הרי כבר בסטורי השלישי קופץ לי אתר התכשיטים ההוא, או החנות ההיא לעיצוב הבית – ששואבים אותי פנימה. ואני כמו ילדה קטנה בחנות ממתקים, ואין בנמצא אף הורה שייתן לי יד ויוציא אותי משם, כי כבר קיבלתי את הממתק האחד שמותר לי ביום.

לוח שנה
// אורלי גולדקלנג
שתי דקות לפני פרוץ הטלפונים החכמים – ברווח הצר שבין הולדת הנוקיה לחגיגת ה־3G – עולם הדיגיטל הציע להמון העם את הארגונית: מכשיר אלקטרוני קטן שמרכז בתוכו כל מה שבעל סדר יום עמוס צריך במרחק הקשה אחת – ספר טלפונים, פתקים, שעון ולוח שנה. עם פרוץ הטלפונים העוד־יותר־חכמים, כל אלה עברו לסלולריים שלנו ועוד בהרכב הבסיס: לא אפליקציות להורדה אלא ארגונית מובנית במכשיר שלך. מי צריך יותר? ובכן, אנחנו.
תקנו אותי אם אני טועה, אבל ארגונית אמורה לארגן לנו את הזמן טוב יותר. ובכן, איכשהו נראה שהיישומים המדוברים נגועים באימפוטנטיות מסוימת, שלא לומר חוטאים באבטלה סמויה. וכן, אני מדברת עליך, לוח השנה. לא ראיתי שהפגישות שלי מסתדרות בצורה הגיונית יותר בזכות היישומון החכם כשאישרתי 15 מפגשים שונים על אותה שעה; לא נרשם מדרג הגיוני ברמת החשיבות של אירועים שונים – מחתונה של אחיין, ישיבת עבודה או שיעור קבוע; גם תזמון תזכורת נתקל באיבוד פרופורציה מצד הלוח המתחכם: להזכיר רבע שעה לפני האירוע? בזמן האירוע? שנה לפני האירוע? באמאש'ך, כולה כתבתי תזכורת להוציא את העוף מהמקפיא, תנשום!
עד שהלוח עושה טובה ושולח התראה על אירוע, הציוץ האומלל שלו נבלע בתוך שלל צפצופי סלולרי טורדניים. איכשהו החברים בערוצי החדשות דואגים לצפצוף דרמטי יותר כשיש להם מה להגיד. כשהצליל הגנוז בכל זאת נשמע, הא ראיה שמדובר באזעקת שווא. את החתונה של הבן שלי הצלחתי לזכור בלי שתצפצף לי שעתיים לפני שעת החופה, תודה באמת.

טוויטר
// יקי הפשטיין
באחת מתוכניות "עובדה" האחרונות שודר ריאיון עם שניים מבכירי האוצר, קרן טרנר ושאול מרידור, שעזבו לאחרונה את התפקיד בטונים צורמים.
השיח בעקבות הראיונות נגע בעיקר בהחלטות הפוליטיות והמקצועיות־כלכליות שהתקבלו בצל האיבה ההדדית. נושא אחד שעלה בין השורות לא זכה להבלטה – המקום שבכירי המדינה נותנים לשיח בטוויטר בחיים הפרטיים והמקצועיים שלהם, שבסופו של דבר משפיעים על כולנו.
העין הבלתי מזוינת לא מבחינה בזה בידיעה בעיתון או במהדורה, האוזן התמימה שמאזינה לתוכניות האקטואליה ברדיו לא תמיד מודעת לכך, אך יש מקום אחד שבו נקבע על מה ידברו שם – או בשפה המקצועית – מה יהיה הליין־אפ של השידור וכתוצאה מזה מה ינהל גם את סדר היום של הפוליטיקאי הישראלי מבכיר ועד זוטר.
תוסיפו לזה גם במה פומבית לסכסוכי אגו, הלבנות פנים ברנז'איות, חוכמולוגים למכביר ומתח גבוה שגם ככה כולנו נמצאים בו, וקיבלתם את הדבר הראשון שצריך לבער אם אנחנו חפצים בקצת רוגע בחיים. מצד שני, מה מרגיע יותר מאשר ינון מגל מטריל את בן כספית?

צ'אטים עם אקסים
// רינה נקונצ'ני
אגרנות דיגיטלית. קסם שאין לתאר.
המכשיר הקטן והחמוד הזה שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום, ההוא שמנהל לנו את החיים במקום ההפך, מתפקד גם כארכיון רגעי השיא, השפל ומה שביניהם.
כל תמונה, סרטון או סתם צילום מסך שמזמן כבר אין לנו מושג למה בכלל טרחנו, נשמרים אחר כבוד, מגובים בענן ולא נמחקים מחשש "מה אם יום אחד נצטרך את זה".
כי סרטוני אחיינים־שלא־שלי זה בדיוק מה שאני אצטרך עוד שנתיים או עשור. כי תמונות של אנשים שאני אפילו לא זוכרת איך קוראים להם מאוד חשוב לשמור. כי שיחות ווטסאפ עם אקסים שהכאב עליהם הלך ברובו כבר מזמן, זה בדיוק מה שחסר לי.
זה לא שאני אחזור לדבר איתם או שאשב ואקרא הכול ברגע של נוסטלגיה. הם לא צריכים להיות כאן, ובכל זאת אני לא מצליחה למחוק. מקומם הוא בפח הזבל של הווטסאפ, במקום שממנו קבצים לא חוזרים, במקום שידי אינה מגעת וגם לא רוצה לגעת.
ואני לא אגרנית. אני מלכת פינוי־פריטים־מיותרים־מארונות, נסיכת הסדר, דוכסית הזה־תופס־לי־מקום־יאללה־לפח, ופה – משהו לא משתחרר.
אולי זה חלק מביעור החמץ שאני צריכה לעשות. ואולי אפילו אצליח.
בלי חרטות. לעולמים.

שרשורי מזל טוב
// משה מאירסדורף
זה מה שרץ בראש שלי, רגע אחרי שמבשרים בקבוצת ווטסאפ המונית שלמישהו מגיע מזל טוב בגלל משהו: "יאאא… איזה יופי. רגע, כבר ארבעה הגיבו וכתבו מזל טוב. אולי מדבקה? רגע, נחפש. ביבי אומר תודה, היטלר עושה לב, נוחעם שטיסל מסנן 'רשועים ארורים'. לא מתאים".
בינתיים כבר עפו עוד שבעה אימוג'ים רלוונטיים ושני מזל"טים. ואז הראש שלי עובר לשלב הבא: "הוא לא כזה קרוב. קבוצה של מאה איש, בדיוק האימוג'י שלי חסר לו?" ואז הקול מהצד השני: "אולי הוא מרגיש יותר קרוב אליך? אולי הוא ייעלב? אולי הוא יושב ובודק כמו חתן כמה כל אחד נתן בצ'ק?". ואז: "מה הסיפור שלך לכתוב מזל טוב וזהו? חייב להיות מקורי?" ועצמי עונה לי: "נמאס לי להיות חלק מהעדר הזה. איפה הייחודיות שלי? ובכלל, למה שמודיע ההודעה לא יאחל מזל טוב בשם כולם וזהו?" ואני מכריע: שולם שטיסל עם הכיתוב "חסדי השם". שהשם יעזור לי.
