חמץ ומסך: כותבי מקור ראשון מנקים את הטלפונים לפסח

אפליקציית רב־קו
//אוריה קניג

הנהג כבר אפילו לא שואל, רק מהנהן ברחמים ונותן לי להיכנס. אני מהנהן אליו ברחמים עצמיים ומתיישב באחד הספסלים האחוריים של האוטובוס. מוציא את הטלפון מכיס אחד, את כרטיס הרב־קו מכיס שני, ומתחיל בטקס.

עד לא מזמן אפשר היה פשוט לשלם לנהגים כדי שיטעינו את הכרטיס. היום הם דוחים בשאט נפש את כספי המטונף, משל ניסיתי לשחד אותם כדי שיבריחו משפחת מהגרי עבודה בתא המטען. לא נותר לי אלא להערות בעצמי את הסכום אל תוך הכרטיס, באמצעות האפליקציה הייעודית. "הצמד את הכרטיס לגב המכשיר", היא דורשת ממני, ואני מנסה. ושוב. ושוב. בדרך כלל הטלפון מגיב באדישות, לפעמים הוא מודיע: "הזזת את הכרטיס מהר מדי". לא, אדון סמסונג, אני לא מהיר מדי, זה אתה שאיטי מדי.

דקות חולפות, רמזורים מוריקים, ואני ממשיך לחפש את הזווית הנכונה, הנקודה המתאימה, עוצמת הלחיצה האופטימלית, הגידוף המדויק. בינתיים הנהג מגלה סימני עצבנות בתוך אינקובטור הקורונה שלו. נוסעים שולחים אליי מבט מתחלחל ותופסים ממני מרחק ביטחון. בני בגין שואל אם מישהו יודע מה המספר של גט טקסי. הוא לא צריך עזרה עם הכרטיס, לוחש אחר, הוא צריך שתזמינו אמבולנס.

לכאורה, כל מה שנדרש כדי לגדוע את סיבוב ההופעות של המחזה הטרגי־קומי הזה הוא לנקות את עין המצלמה של הסמארטפון או להחליף את הכרטיס. עד כמה חשוכת מרפא היא הדחיינות שלי? על השאלה הזו יוכל אולי לענות המאבטח שממתין בקצה הנסיעה, מאחורי מכונת השיקוף בתחנה המרכזית בירושלים. בכל יום הוא מעיף מבט אל המסך שלפניו ואומר לי: הסנדוויץ' שלך מפברואר עדיין תקוע בתא הקטן, מתחת לסידור. אחי, לא כדאי שתעשה עם זה משהו? בכל זאת, תכף פסח.

לוח שנה
// אורלי גולדקלנג

שתי דקות לפני פרוץ הטלפונים החכמים – ברווח הצר שבין הולדת הנוקיה לחגיגת ה־3G – עולם הדיגיטל הציע להמון העם את הארגונית: מכשיר אלקטרוני קטן שמרכז בתוכו כל מה שבעל סדר יום עמוס צריך במרחק הקשה אחת – ספר טלפונים, פתקים, שעון ולוח שנה. עם פרוץ הטלפונים העוד־יותר־חכמים, כל אלה עברו לסלולריים שלנו ועוד בהרכב הבסיס: לא אפליקציות להורדה אלא ארגונית מובנית במכשיר שלך. מי צריך יותר? ובכן, אנחנו.

תקנו אותי אם אני טועה, אבל ארגונית אמורה לארגן לנו את הזמן טוב יותר. ובכן, איכשהו נראה שהיישומים המדוברים נגועים באימפוטנטיות מסוימת, שלא לומר חוטאים באבטלה סמויה. וכן, אני מדברת עליך, לוח השנה. לא ראיתי שהפגישות שלי מסתדרות בצורה הגיונית יותר בזכות היישומון החכם כשאישרתי 15 מפגשים שונים על אותה שעה; לא נרשם מדרג הגיוני ברמת החשיבות של אירועים שונים – מחתונה של אחיין, ישיבת עבודה או שיעור קבוע; גם תזמון תזכורת נתקל באיבוד פרופורציה מצד הלוח המתחכם: להזכיר רבע שעה לפני האירוע? בזמן האירוע? שנה לפני האירוע? באמאש'ך, כולה כתבתי תזכורת להוציא את העוף מהמקפיא, תנשום!

עד שהלוח עושה טובה ושולח התראה על אירוע, הציוץ האומלל שלו נבלע בתוך שלל צפצופי סלולרי טורדניים. איכשהו החברים בערוצי החדשות דואגים לצפצוף דרמטי יותר כשיש להם מה להגיד. כשהצליל הגנוז בכל זאת נשמע, הא ראיה שמדובר באזעקת שווא. את החתונה של הבן שלי הצלחתי לזכור בלי שתצפצף לי שעתיים לפני שעת החופה, תודה באמת.

צ'אטים עם אקסים
// רינה נקונצ'ני

אגרנות דיגיטלית. קסם שאין לתאר.

המכשיר הקטן והחמוד הזה שאנחנו סוחבים איתנו לכל מקום, ההוא שמנהל לנו את החיים במקום ההפך, מתפקד גם כארכיון רגעי השיא, השפל ומה שביניהם.

כל תמונה, סרטון או סתם צילום מסך שמזמן כבר אין לנו מושג למה בכלל טרחנו, נשמרים אחר כבוד, מגובים בענן ולא נמחקים מחשש "מה אם יום אחד נצטרך את זה".

כי סרטוני אחיינים־שלא־שלי זה בדיוק מה שאני אצטרך עוד שנתיים או עשור. כי תמונות של אנשים שאני אפילו לא זוכרת איך קוראים להם מאוד חשוב לשמור. כי שיחות ווטסאפ עם אקסים שהכאב עליהם הלך ברובו כבר מזמן, זה בדיוק מה שחסר לי.

זה לא שאני אחזור לדבר איתם או שאשב ואקרא הכול ברגע של נוסטלגיה. הם לא צריכים להיות כאן, ובכל זאת אני לא מצליחה למחוק. מקומם הוא בפח הזבל של הווטסאפ, במקום שממנו קבצים לא חוזרים, במקום שידי אינה מגעת וגם לא רוצה לגעת.

ואני לא אגרנית. אני מלכת פינוי־פריטים־מיותרים־מארונות, נסיכת הסדר, דוכסית הזה־תופס־לי־מקום־יאללה־לפח, ופה – משהו לא משתחרר.

אולי זה חלק מביעור החמץ שאני צריכה לעשות. ואולי אפילו אצליח.

בלי חרטות. לעולמים.