אל תסכמו אותו: העולם על פי חנן בן ארי

הוא לא אוהב שמסכמים אותו בוויקיפדיה, אבל הצצה חטופה בערך עליו באנציקלופדיה האינטרנטית מגלה ש"חנן בן־ארי נולד ב־8 באפריל 1988, כ"א בניסן ה'תשמ"ח. הוא זמר, מוזיקאי ויוצר ישראלי", מה שאומר שאוטוטו, בשביעי של פסח הקרוב, הוא חוגג שלושים. משבר? ממש לא. "אני מרגיש מדהים, מגיל עשרים חלמתי להיות בן שלושים ועכשיו אני חולם להיות בן ארבעים. אף פעם לא סגדתי לצעירוּת. אני מרגיש שאני כל הזמן לומד ומתפתח".

חשבת שתהיה בגיל שלושים איפה שאתה היום?
"לא. בגיל עשרים חשבתי שאעסוק בחינוך, שאהיה מורה או מחנך, והמוזיקה תהיה תחביב. מקסימום אכתוב לאחרים. שלחתי אז כמה שירים למוזיקאים שהיום מבקשים שאכתוב להם אבל הם לדעתי אפילו לא ראו את המייל. היה לי חלום רחוק שאולי אקליט חלק מהשירים בשביל החברים והמשפחה, כדי שהם לא ייקברו במגירה".

אז איך זה בכל זאת קרה?
"בתהליך. כאילו שיחקתי 'פרה עיוורת' עם הקדוש ברוך הוא. חם, חם, מתחמם ולאט־לאט זה נפתח. להקת חתונות, המופע 'מתבגרים', לימוד פיתוח קול. אנשים בטוחים שאתה נולד שלם, כמו שהם מכירים אותך עכשיו. כשבאתי למפיק המוזיקלי אייל מזיג לפני שש שנים עם מספר שירים – שחלקם הופיעו בסוף באלבום הראשון – וביקשתי להפיק שלושה שירים, הוא ענה לי: 'בכנות, אני צריך את הכסף ואשמח לעבוד איתך ואתה מקורי אבל אתה עוד לא בשל. אין לך טביעת אצבע משלך, וגם אם יש שני שירים שמאוד יצליחו ברדיו, אנשים יקבלו אלבום בינוני, יבואו להופעה ויקבלו צ'ק בלי כיסוי. זו הייתה הפעם הראשונה שמישהו שהוא איש מקצוע אמר לי את זה – ולא נעלבתי. הבנתי".

בן־ארי קיבל את העצה וכעבור שלוש שנים שב למזיג בשנית. ביחד הם הוציאו את "ממך עד אליי" ואת "איזון", והשאר היסטוריה.

אנחנו נפגשים שלושה ימים לאחר ששחרר את הסינגל "בשורות טובות", מהאלבום השני והמצופה "לא לבד". תוך כדי שיחה הוא מקבל מסרון מפרגן על השיר החדש. על החתום: ישי ריבו. "אנחנו נפגשים ויוצרים ביחד. ישי הוא איש אמיץ. הוא מגיע מבית חרדי, פתח זאפות, והיה הראשון שגרם לאנשים דתיים להוציא כסף על כרטיס להופעה של אמן דתי".

אתה אמן דתי?
"לא. אני דתי ואני אמן. אני לא אמן דתי כמו שהיו מצפים מאמן דתי להיות. אל תבנו על זה. אל תבנו על זה שאני אהיה גשר בין מגזרים, כי אני לא מאמין במגזרים, ואל תבנו על זה שאני אהיה נציג של אלוהים כמו שהייתם רוצים שנציג שלו יתנהג. אחת הדמויות שהכי סובלות מסטיגמות זה אלוהים. כמו בשיר 'ויקיפדיה', שמו אותו בכל כך הרבה מסגרות וגבולות ומקום כל כך מצומצם שאני לא רוצה להיות הנציג הזה. אני אמן שחי מתוך תפילה, זה כן. אני לא נציג שלו, אבל אני כן לפני כל הופעה מתפלל להיות מכוון אליו וממנו ולפני כל ריאיון, אני מתפלל שזה יהיה נכון, ויוסיף טוב ונקי מאגו, והדברים יעשו טוב כמו שהוא היה רוצה. להיות מכוון לרצון שלו".

אבל אתה כן חובש כיפה.
"בקליפ 'מה אתה רוצה ממני' אנשים שאלו איפה הכיפה, כי הוא צולם בזווית שפחות ראו אותה. כמו שאני לא מתבייש בכיפה ולא רוצה להסתיר אותה, אני גם לא מתעסק בה ולא מבליט אותה. זה פשוט לא אישיו. הכיפה לא מגדירה אותי, זה חלק ממני. כמו שאני לא מתכחש לשיר 'תותים', אבל לא הייתי רוצה שרק הוא יגדיר אותי".

אתה חלק מטרנד המוזיקה היהודית שתפס אחיזה במוזיקה הישראלית?
"אני לא יודע אם אני חלק מטרנד. לא מכיר עוד 'אמן יהודי' סו קולד, שהופיע בבום־בוקס – פטיבל הנוער הכי גדול בישראל. יש דברים שאני עושה שלא עשו לפני, שאמנים על פי ההגדרות הישנות לא עשו עד היום. פשוט לא לקחו אותם לשם. הדלת לא נפתחה שם כי היה גבול מסוים. שמו אותם במקום של 'נעים לנו לשמוע את הפסוקים'. ואני בא ואומר שאני לא מדבר רק על בית כנסת, ולא מדבר רק על פסוקים, ועל אלוהים במובן המסורתי של העולם. מאיר אריאל הוא מוזיקה יהודית? בעיניי כן. אז אם הוא שם ואהוד בנאי שם אז גם אני שם. אני מחובר למקורות שלי ושואב ממה שאני לומד. וממה שחוויתי בעולם היהודי. לא מוכן לצמצם את זה".

סוג של נס

הוא נשוי להדסה ואב לארבעה, ועד שכבש את המיינסטרים הישראלי עבר דווקא בתחנות מגזריות למדי. הישיבה התיכונית "הליכות עולם" בשומרון, ישיבת מצפה־רמון, ישיבת רמת־גן, מחנך בתיכון דתי, וכותב ועורך ב"עולם קטן". את העולם המוזיקלי הוא התחיל כאמור בכלל בלהקת חתונות.

"לשיר בחתונות זו זכות וזו אנרגיה שאין בשום מקום. היום אני מופיע בכל מיני במות גדולות, מכובדות, והאנרגיה הזו של שש־מאות איש של כל מה שמעניין אותם זה רק לשמח בטירוף את החתן ואת הכלה – אין לזה תחליף. אתה עומד על הבמה ואין שם אגו וסטרס, אתה לא הסיפור, אתה עומד על הבמה אבל לא בא להופיע אלא לשיר. וזה מדהים. אתה לומד איך להפעיל קהל, ואיך לעמוד על במה ערב־ערב גם כשהגרון שלך צרוד".

מה כל כך מפריע לך בוויקיפדיה?
"חוץ מכמה פרטים – כמו שהייתי מפקד בצבא, שזה הכי רחוק מהאמת, הייתי חפ"ש שחטף חמש שבתות בטירונות, ריתוקים, אובדן חוגר ארבע פעמים ושכחתי את הנשק – כל מה שכתוב שם הוא נכון. אבל עיקר הסיפור היותר מעניין על בן אדם הוא כל מה שלא כתוב. לא כתוב שם על הילדה שהתאהבתי בה בכיתה ג' ולא שמה לב לזה, לא כתוב על שש־שבע שעות ביום שבהן הייתי יושב בחדר על אורגנית של ימאהה ומתאמן ולומד בעצמי לנגן. כתוב שם שאבא שלי הוא פייטן וחזן אבל לא כתוב שהוא היה לוקח אותי בגיל שש לבית כנסת 'עדס' בנחלאות לשירת הבקשות משלוש בלילה עד שבע בבוקר ועל זה גדלתי.

"הרבה אנשים היו רוצים שיהיה להם ערך בוויקיפדיה, להרגיש שהשאירו משהו בעולם. אני מרגיש שאנשים מדברים איתי לפעמים דיבור 'ויקיפדי'. שמראיין קורא את הערך וחושב שהוא מכיר את הסיפור שלי, ושואל שאלות בהתאם ולא מצליח לחדור לשכבה המהותית יותר. זה כמו לצאת לדייט עם מישהי ולחשוב שאתה מכיר אותה כי סיפרו לך שהיא למדה פה ופה ומתלבשת ככה וככה, זה כל כך הרבה מעבר לזה. על זה השיר".

אגב, מה החלק של קרן פלס בשיר?
"היא כתבה את השורה 'כל הרוסים הרוסים על סטאלין'. חוויתי את משבר הבית השני – מה אני רוצה לומר פה – חשבתי על משהו בסגנון של 'בסוף נתפכח בסוף ננצח', וקרן אמרה: לא, אתה צריך להגיד איפה זה כואב לך, איפה אתה בכל הסיפור הזה, והיא לא ויתרה לי. היא באה לכמה הופעות שלי כקהל אוהד ונהיינו חברים. התחלתי להשמיע לה חומרים מהאלבום השני. היא מאוד מוכשרת בעיניי ואני חושב שמגיע לה הקרדיט הזה, היא פתרה מהותית את המקום שהייתי תקוע בשיר הזה ואני שמח לפרגן לאנשים שאני עובד איתם".

מה הסיפור שלך?
"מי שרוצה לשמוע את הסיפור שלי,  שיקשיב לשירים שלי, אני נמצא בכולם. אני מתפלל שאצליח להביע את עצמי בשירים, לא לפחד לתת ביטוי לכל הצדדים באישיות שלי והתהליכים שאני עובר ולא להישאר תקוע בסגנון מסוים. לפעמים זה מפחיד אותי, אני מקשיב לשירים בדיעבד ושואל את עצמי 'באמת גיליתי וחשפתי את זה? באמת עמדתי והתפשטתי מהכול? למה עשיתי דבר כזה? למה זה היה טוב?'"

באיזה שיר למשל?
"יש שיר שנקרא 'אחים', שמתאר את הסיפור של אחי הגדול, שעזב את הדת. זה סיפור מאוד אישי, סוג של טראומה אישית ומשפחתית. הייתי עולה כל פעם לשיר את השיר הזה ובוכה, אבל היה לי נורא נכון וחשוב שאנשים ישמעו את הסיפור הכל כך ידוע ומוכר שקורה בהרבה בתים, ושהפעם ישמעו את זה מהזווית של אח ולא של ההורים. היום כשאני מסתכל אחורה נראה כאילו חשפתי סוד אישי ומשפחתי, אני מרגיש שיש בזה קצת התערטלות יתר, שאז לא הבנתי את זה. והיום אני כמעט לא שר את זה. לא כי הוא לא שיר טוב, אלא מרגיש לי אישי מדי".

גם במבט לאחור, בן־ארי עדיין חושב שהכול קרה באורח ניסי למדי. "אנשים חושבים שזה קורה בבום, הוצאתי את 'ממך עד אליי' מתוך מחשבה צנועה לראות איזה גלים זה מקבל. זה הגיע למשהו כמו 40,000 צפיות בחצי שנה. השיר הסתובב בין יודעי דבר אבל לא פרץ. ביום ש'איזון' יצא, 'ממך עד אליי' נכנס לגלגלצ. בזמנו לא הבנתי שום דבר מזה, לא היה יח"צ, לא הבנו איך רדיו עובד. במבט לאחור זה היה חסר סיכוי, זה כזה נס, אין דברים כאלה. שיר של אמן שאף אחד לא מכיר, שלא הופיע מעולם עם החומרים שלו. שיר שלא צבר מיליון צפיות ומשום מקום נכנס לפלייליסט בגלגלצ, ומשם לכל תחנות הרדיו ותוך חודשיים לחצי מיליון צפיות זה סוג של נס".

ומשם איך זה התקדם?
"הבנו שמשהו קורה ואז הופעות ואז הדסטארט. גם כלכלית, לא היה שום דבר מאחוריי או חברת תקליטים, זה היה כסף שלקחנו מהחסכונות שלנו, של הילדים, ושתכננו לקנות איתו בית כי אנחנו אנשים שקולים כלכלית – זה מסבא חנניה שהיה איש אפגני ומחושב, אז הכול היה נורא מדוד. כתבתי ב'איזון': 'להתאבד על החלום באופן רציונלי', ויכול להיות שבגלל זה התחלתי לצאת לעולם רק בגיל 27, חברים בני גילי כמו עידן עמדי ונתן גושן מוציאים אלבום רביעי, ואני שני. לקח זמן ואני שמח על העיכוב על זה. חושב שהגעתי נפשית, רוחנית ומשפחתית יותר בשל לזה".

אגב הופעות, המנהל האישי הצמוד, מור דהן, מספר שמי שדחף את חנן לצאת להופעות היו בכלל חברי ההרכב "מה קשור". הם נפגשו באקראי באולפן הקלטות כשחנן הקליט את השיר "אמא אם הייתי יכול", בעוד השלישייה הקליטה בחדר סמוך את להיטה "איילון דרום". בין לבין נכנסו ציון ברוך שלום מיכאלשווילי ואסי ישראלוף והקשיבו לחומרים של האמן הצעיר. ציון הציע לו שישתתף בקליפ בחינם לקמפיין ההדסטארט, אסי ושלום הפצירו בו לעלות כבר על במות. "חנן חשב שעוד אין לו מספיק חומרים אבל הם אמרו לו 'יש להיט בחוץ, אתה חייב להתחיל להופיע'", שִחזר השבוע דהן. בן־ארי ביקש "לחשוב על זה", אבל מנהלו כבר הרים טלפונים ובתוך שעה סגר הופעה ראשונה בתיאטרון 'תמונע'. "חששנו אולי שהרפטואר לא יספיק למלא ערב, אבל בסוף זו הייתה הופעה של שעתיים ורבע".

דהן גם היה "האשם" בהוצאתו לאור של השיר "אמא אם הייתי יכול". השיר שנקרא אז "שיר ערש" היה קבור בתיקיית "סקיצות" בתיבת הדואר האלקטרוני של בן־ארי, שחשב שזה לא מספיק טוב. דהן האזין לו ודחק בחנן להוציא אותו לאור. "אני לא רציתי להוציא אותו", הודה השבוע בן־ארי. "חשבתי שהוא לא מספיק מיוחד, באתי עם רצון להביא בשורה, וחשבתי שזו עוד בלדה. שכנעו אותי שזה שיר מרגש, היינו מקשיבים לו באולפן ובוכים. העלינו אותו ליוטיוב ושלחנו אותו לתחנות הרדיו אבל לא קרה איתו יותר מדי, חודש אחרי שהוא יצא שלומי שבת יצר קשר דרך אחד הנגנים שלו שהוא חבר טוב שלי ואמר – שמעו, תורידו את השיר מיוטיוב, ונעשה דואט. התלבטנו, אבל בהמשך היום קיבלנו הודעה שהשיר נכנס לפלייליסט של גלגלצ ולא הייתה כבר דרך חזרה. לא הבנתי את הגודל של השיר הזה".

זה הפתיע אותך?
"זה מרגש אותי שהשיר הזה סצפיפית הפך להיות סוג של פסקול ישראלי. אני הולך לשיר אותו בכיכר רבין ביום הזיכרון, וזה אומר שהוא נכנס לסוג של פנתיאון. זה מלמד אותי שהחברה הישראלית התבגרה, היא יכולה לחבק שיר כזה ולדלג מעל המשמעות הפוליטית שלו, לשמוע את הכאב ואת הסיפור האנושי שבתוכו, זה משהו שלא יכול היה לקרות לפני עשר שנים".

מתי הוא נכתב, אגב?
"הוא נכתב בבית, עשר שנים אחרי ההתנתקות, וזה עדיין היה צרוב בי. זה פצע שלא באמת הגליד, עד היום. זה כאב. זה גיל 17 שהכול מאוד רגשי וחזק ופועל על הנפש, ואני מסתכל על האנשים שהם בלי בית עד היום. יש להם ארבעה קירות אבל עוד אין להם בית, והכאב לא פג".

אתה ער לשיח שמתעורר לאחרונה סביב המזרחיות והקיפוח העדתי בעקבות הסרט "סאלח פה זה ארץ ישראל"?
"אנחנו נמצאים בקו תפר שבו הישראליות משתחררת מהזהויות הישנות שלה. הילדים שלי – מה הם יהיו? אני אפגני, הונגרי ופרסי, אשתי פולנייה. מה הילדים שלי? זה מתפרק. מצד שני יש פה משקעים שעוד לא טיפלו בהם באמת. אז אתה לא יכול להגיד 'מה שקרה קרה, אנחנו הישראלים החדשים'. צריך לגעת במשקעים, מצד שני לא לשקוע בהם ולא להנציח אותם וזו עבודה ישראלית מאוד עדינה שצריך לעשות".

אתה נוגע בצד הזה ביצירה שלך?
"מאוד, אנחנו בבית שלנו בשולחן שבת שרים בעיקר פיוטים. כשאתה שם אותי עם אשתי והילדים וחברים או כשמג'מג'מים זה נע על מוזיקה של פיוטים עם מקאמים, אלה הדברים שגדלתי עליהם. זה נכון שכשאני יוצר קורים כל מיני דברים שקשורים למוזיקה שחורה ואר אנד בי, ויש נגיעות פה ושם מתוך הבית, אבל זה עניין של תהליך שבסוף חוזר לשם. לצד היותר מזרחי שלי, יותר פיוטי. באלבום השני גם אם הטקסטים לא מדברים ישירות על מזרחיות, רובם נכתבו יחד עם רועי חסן".

מה דעתך על המוזיקה המזרחית כיום?
"אני מתגעגע למוזיקה ערבית, וזה קורה פה ושם, עשיתי דואט עם משה פרץ 'על משכבי', שזה שיר שכתבו אותו משה פרץ ואבי אוחיון, לכאורה אנשים של מוזיקת פופ ים־תיכונית וזה נשמע כמו פיוט וזה קורה ויכול לקרות יותר. עומר אדם מרגש אנשים. הוא מזיז לאנשים משמעותית את החיים, הוא לא רק מבדר אותם – שזה גם מדהים. אתה יכול לעמוד מהצד ולצקצק, אבל אתה לא יכול להתווכח עם המציאות אלא לנסות ולהבין את זה. אנשים מחפשים שידברו איתם ככה פשוט. נמאס להם ממניירות וממשלים, וממשהו עילאי ומתנשא. רוצים את זה דוך. לפעמים אנשים יקראו לזה רדוד, אבל בעומק – רוצים את זה דוך ופשוט".

"מרגיש הכי בבית עם בעלי תשובה"

מבחינת בן־ארי כל דבר קרה בזמנו. אל המסע הוא יצא רק אחרי שקיבל אישור מרעייתו, הדסה. "היא חשבה שאהיה מורה. הייתה שומעת אותי בלילות, היינו הולכים לישון וכל מה שרץ לי בראש זה רק ביטים של מוזיקה שחורה ועיבודים וכינורות, והיא הייתה שולחת מרפק ואומרת לי 'בוא נלך לישון'. החלום הסתובב בבית, ומדי פעם הוא צעק שהוא זקוק לתשומת לב, אבל בבק־מיינד. לא חושב שהיא חלמה שזה יקרה לה. ואני חושב שחלק מזה שזה התעכב, זה בגלל שהיא לא הייתה שלמה עם זה ולא רציתי לצאת לבד לדרך".

ואיך זה השפיע באמת על המשפחה?
"ברמת הלו"ז לא השתנה יותר מדי כי הייתי מופיע בחתונות ערב־ערב. אני קם בבוקר, לפעמים מספיק להוציא את הילדים ולהחזיר אותם – פריבילגיה שאין לאבות אחרים, ואם אני רוצה דייט עם אשתי זה בבוקר. זה דורש יותר עבודה. אם זוג אחר לא צריך לחשוב על איפה הוא מוצא את הזמן הזוגי שלו, אז אנחנו צריכים לעבוד בזה, לחשוב. לאלתר קצת יותר. ולהחליט שזה חשוב לנו.

"אנחנו למשל לא יכולים לצאת לדייט בבית קפה, בדרך כלל לוקחים טייק אווי והולכים לחוף הים ויושבים לבד. כי אנשים באים ואומרים 'אנחנו לא רוצים להפריע' – וזה מקסים וכיף להיות משמעותי והיכולת שלך בשנייה לשמח בן אדם מדהימה – אבל לפעמים רוצים להיות לבד. הילדים לא אשמים שאבא שלהם מפורסם. כשאני בא לקחת את הילדה הגדולה שלי מבית ספר, והילדים מכיתה ו' מסתכלים ומתחילים לשיר "החיים שלנו תותים" וזה מבלבל. כי היא לא 'הבת של חנן בן־ארי', היא שיר־ציון. מצד אחד היא מאוד גאה אבל זה עושה לה בלאגן".

אתה חושב לפעמים אילולא המשפחה איפה היית היום מבחינת הקריירה המוזיקלית?
"אני חושב שאם לא הייתי מתחתן, הייתי היום מישהו מאוד מתוסכל שלא מוצא את מקומו בעולם. לא מוצא את עצמו מקצועית, מבחינה רוחנית הייתי הולך לאיבוד, ויכול להיות שעכשיו בגיל שלושים הייתי אולי מתחיל הכול. זה כמובן היפותטי. בתחושה שלי, הבית והמחויבות והזוגיות דווקא נתנו לי כנפיים ויציבות ומרכז שממנו אני יכול לפעול. אני חוזר מהופעה בלילה, אשתי משאירה לי פתק הנה עוגיות ותה, ובדרך כלל לילדים יש אינסטינקט להתעורר ולבוא לחבק אותי ואז חוזרים לישון. בכלל, הילדים שלי הם חלק מהיצירה שלי, השראה מאוד גדולה. זה יציבות, זה גם חלק מהבחירה לעבור לפרדס־חנה, לנסוע חמישים דקות, להירגע, לשנות מוד. לחזור הביתה, זה מעבר שהוא חשוב לי, נותן לי הרבה בריאות".

לא רק בשירים שלו, גם בחיים בן־ארי מבקש לצאת מההגדרות הרגילות. דווקא כמי שגדל בקרני־שומרון וכתב בעולם קטן, היום הוא מרגיש קצת פחות שייך. "אני מכיר את זה מבפנים, הגעתי משם, אני מכיר את האנשים, עבדתי בעיתונות מגזרית. כיום אני לא קורא עלוני שבת, כי הם לא מגיעים לבית הכנסת בפרדס־חנה. לא מזמן הייתי אצל חבר ביישוב, קראתי עולם קטן – וזה חברים שלי – והרגשתי פתאום כמו אורח, הרגיש לי שיח פנים פנימי שאני לא מרגיש איתו בנוח".

לכן גם המעבר לפרדס־חנה?
"לפני כן גרנו באור־יהודה, וקודם לכן ברמת גן. בפרדס־חנה יש חופש מחשבה. לא רצינו לגור בקהילה, כי רצינו קצת שקט. החיים שלנו כמשפחה גם ככה עמוסים, והרבה עיניים שמסתכלות, אז כשאתה רוצה לגדל משפחה בריאה – נפשית, רוחנית, משפחתית – הרגשנו שאנחנו צריכים לקחת מרחק. למקום קצת יותר פשוט ונטול הגדרות, מקום כיפי עם נוף יפה ובית כנסת של פרסים זקנים, עם שלושים איש שלא מעניין אותם שאתה חנן בן־ארי. ורצינו לחיות חיים פשוטים בלי ההגדרות של דתיים וחילונים. זה לא שאנחנו בורחים מאנשים, כל שישי בערב אוכלים אצלנו משפחה ושכנים, יש אצלי בשישי בערב שיעור גמרא עם חברים מהשכונה. זה לא שאני בורח מאנשים, ההפך, ניתוק בין אמן לקהל חורה לי. אני לא מבין את האבק כוכבים הזה. אבל בשביל שפיות כלשהי זה הרגיש לנו נכון לעבור לשם".

וכל השיח המגזרי?
"אני חי בעולם שזה לא מעניין ומרגיש לי כבר לא נכון. מרגיש לי הגדרות ישנות. יש מגזר, ויש אנשים שחשוב להם להיקרא חילונים, אני חנן, הקטן, מרגיש מאוד בריא בחברת אנשים שלא עסוקים בזה כל היום. במי הם ובמה הם. החברים שלי, מי שמגיע בשבת, את חלקם היית מגדיר דתיים לאומיים קלאסיים, חלקם חילונים שלא מאמינים בכלום, חלקם מסורתיים שבאים לקידוש ונוסעים לאמא שלהם לקריות, חלקם מוזיקאים שבאים לארוחת שבת, וכולם יושבים סביב השולחן ונשארים לשיעור הגמרא. הם לא קוראים עולם קטן ולא קוראים מוצש. זה לא נמצא בשיח, שם אני מרגיש הכי כיף.

"האמת שאני מרגיש הכי בבית עם בעלי תשובה, תשאל אותי איזה מגזר אתה היום – אני מגדיר את עצמי בעל תשובה. בחברת האנשים שכיף לי איתם, ויש לנו שפה משותפת. בעלי תשובה הם אנשים שנמצאים בחיפוש, שכל הזמן מדלגים בין עולמות, והמוד הנפשי שלהם הוא לא של פחד ולא של הגדרות, הם לא עסוקים בזה. יש אנשים שההתעסקות המגזרית חשובה להם וזה בסדר. כמו שיש מקומונים ויש מישהו שנורא חשוב לו לפתוח עיתון ולקרוא את החדשות המקומיות. אבל בעומק של הדברים – הכותרות הראשיות שם, יהיו משהו מאוד צדדי במציאות הכוללת. אני לא שם".

"הלכתי לאיבוד באייפון"

שישי בצהריים, מועדון "האזור" באחד מאזורי התעשייה של תל־אביב. בעוד מספר דקות בן־ארי יעלה לבמה עם הרכב הג'אז "האורקסטרה" לעיבודים חדשים לתזמורת כלי נשיפה. חלק מהנגנים שיתפו עמו פעולה בהקלטות אלבומיו, הקהל – תלמידי תלמה ילין ותל־אביבים ותיקים חובבי ג'אז, ורבים מהם כבר מכירים את האמן הצעיר. חלקם ניגשים, מחמיאים ומבקשים כמובן סלפי. "בעולם מתוקן היו צריכים לעשות סלפי עם מורים מצטיינים, אבל אנחנו חיים בעולם משוגע", הוא אומר. את ה"סלבריטאיות" הוא לא לקח בחשבון כשיצא לדרך. "אני פעם עשיתי הסכם עם הקדוש ברוך הוא – אתה תפרסם את השירים שלי, אבל אף אחד לא יזהה אותי ברחוב. אתה מתבגר ומבין שאי אפשר לנהל קריירה ככה. יש שורה ב'איזון': 'לשים ת'תחפושת ולזכור את התכלית', זה חלק מהותי מקריירה, לכולנו יש את התחפושת ואת התדמית".

ואיך זה מרגיש כשניגשים ומבקשים להצטלם איתך?
"יש מורים מדהימים, ויש אינסטלטורים מדהימים, ואף אחד לא עושה איתם סלפי. אני שר טוב, וכותב, אני לא מבין את כל האבק שיש סביב זה. אני כן מכבד אנשים, אני לא אבאס אותם, לא אגיב בזלזול או בציניות למי שמבקשים להרגיש קשורים אליי ואצל חלקם אני מרגיש שזה משמעותי עבורם, וזה עשה להם מהפך בחיים. אתה לא יכול לזלזל בזה, או בילדה שרוצה סלפי וכמה שזה לא נכון בעיני שאני אהיה מושא הערצה של ילדה בת 12, אני אכבד את הרצון שלה. יש אנשים שאתה מרגיש אצלם רצון נקי וטהור וזה מדהים ויש אנשים שאתה מרגיש שזה שקר, סלפי של שקר, לא אכפת להם מהשירים, הם רוצים להצטלם עם מפורסם וזה שקרי חיצוני. רוצים לקחת משהו ממך. אחרי סלפי כזה אתה מרגיש מחולל".

אגב, הוא עצמו לא מחזיק בכלל מכשיר טלפון חכם, מה שמקשה לא מעט על הצוות שלו להשיג אותו. מבחינתו זה קרש הצלה. "הייתי עכשיו בארה"ב בסיבוב הופעות עם הדג נחש והביאו לי אייפון כדי שאוכל לתקשר בווטסאפ ולצלם לאינסטגרם. הלכתי לאיבוד והייתי בתוך האייפון כמו אידיוט, וזה שאב את נשמתי. אני מכיר את עצמי, אני אדם חלש אופי, וכשיש מולי כזה צעצוע עם כל כך הרבה שטויות לעשות – ולא מדבר איתך על הדברים החמורים באמת – אלא על ווטסאפ, על להישאב לקבוצות ודחקות, זה עיסוק אינסופי, לא יהיו שירים חדשים, לא יהיה אלבום חדש, לא יהיה בעל, אבא וחבר, ואני לא רוצה את זה, אז אני הולך עם הנוקיה שלי שאיתי כבר חמש שנים, והוא לא מתקלקל. אנשים שואלים איך אתה מסתדר בלי זה, ואני עונה להם איך אתם מסתדרים עם זה?"

כמי שעסק בכתיבה במגזין, בן לאבא שהיה ראש מועצת קרני שומרון, דוד שלך היה חבר כנסת, אתה כן מגיע ממקום של תודעה חדשותית גבוהה.
"נכון, מקום שמאוד מתעניין ומאוד מחובר למציאות, דווקא בגלל שאני כזה   בנטייה הטבעית, אני שם על עצמי כל מיני רגולטרים כדי לא להישאב לזה. יש כותרות ואירועים שאני מכיר בדיליי של שבועיים שלושה, אם משהו חשוב הוא יגיע אליי. גם פייסבוק, את העמוד האישי מחקתי – הרגשתי שאני מכלה את זמני שם אז אני נכנס פעם ביום לפרופיל הציבורי לראות מה המפעיל שלי פרסם, לראות שזה עובד. קח לדוגמה את אינסטגרם – שזה הכלי הכי משמעותי לאמן בישראל, אפילו ברמת מכירת הכרטיסים, יותר מכל דבר, אי אפשר ריאלית לתפעל אינסטגרם בלי סמארטפון. אני מוותר על הכלי הכי חזק שיש לאמן בישראל להיות בקשר עם הקהל שלו ולצבור קהל חדש, וזה מחיר שאני משלם במודע".

מה הדבר הבא מבחינת העשייה שלך?
"הייתי מאוד רוצה לשחק, זה קצת יותר בעייתי מבחינה הלכתית. מוזיקה זה עולם שהוא יותר חופשי, ומשחק מפגיש אותך עם יותר בעיות. יש לי חלום לכתוב סדרה, יש רעיון וזה מתחיל לקרום עור וגידים, אני באמת רואה את האמנות שלי הולכת לכל מיני מקומות שהם לא רק מוזיקה. גם למשל להיכנס לתחום הקליפים, כי זה חלק מהמוזיקה, הוויז'ואל, זה חלק מהאמירה שאתה רוצה לומר. הכי נוח זה לשים שיר ותמונה, גם תקציבית. אבל יש בי רצון שהאמנות תהיה יותר שלמה ורחבה".

בן־ארי מתעתד להוציא את אלבומו השני בל"ג בעומר הקרוב ולהופיע לראשונה באמפי שוני ב־24.5. ומה לגבי קיסריה? "כשזה יהיה בשל זה יקרה. זה לא יעד שאני מנסה לכבוש".

הוא מגלה שהוא עובד בימים אלו על שיתוף פעולה עם רביד פלוטניק, הראפר הישראלי המוכר בכינוי הבמה נצ'י נצ'. "בשנתיים האחרונות הלכתי להרבה הופעות כדי להשלים פערים. ציבור דתי אולי היה אומר: 'זה לא מוזיקה יהודית כי זה מלא גסויות', חנן בן־ארי בן ה־17 לא היה שומע את נצ'י וכנראה גם לא הולך להופעה שלו, כי זה לא מספיק דוסי. הלכתי להופעה שלו ברדינג, נכנסתי לחדר אמנים ואמרתי לו 'החזרת אותי בתשובה'. הוא נגע בדברים הכי משמעותיים בחיים שלי בצורה לא מנומסת בעליל, הוא לקח והכניס את היד שלו ללב שלי ועשה החייאה, כל מיני דברים ששכחתי שאני רוצה, ושלא התייחסתי אליהם, והוא בא ונוגע בנקודות האלה בצורה מאוד עוצמתית. יכול להיות שלפעמים בצורה גסה ולא צנועה במונחים הדתיים, אבל בפנים של הדבר – הוא נגע בי יותר מכל אומן יהודי דתי בשנה האחרונה. אני שומע את האלבום האחרון שלו בלופים ואנחנו הולכים לכתוב שיר באלבום הבא ביחד".

מכל השירים האחרונים שיצאו, דווקא התגובות ל"מה אתה רוצה ממני" הכי הפתיעו אותו. "שרתי אותו שנה וחצי בהופעות, בחנתי אותו על קהל וקיבלתי המון בקשות להעלות אותו ליוטיוב. ואז הוצאתי את השיר ולצד המון תגובות מדהימות, היו לא מעט אנשים שאמרו שזה שיר כפירה, התרסה, שככה לא מדברים לקדוש ברוך הוא. לא מעט אנשים. זה הפתיע אותי כי זה כמו שתגיד למישהי אני אוהב אותך ומזה היא הכי תיפגע, כי לא אמרת את זה בצורה הכי טובה שהיא רצתה ובטיימינג הנכון. מבחינתי זה שיר תפילה הכי חשוף.

"אני מרגיש שהיהדות היום היא גרסת דמה חיוורת למה שהיא הייתה יכולה להיות, אני הייתי רוצה בשבילי שהיא תהיה יותר מזה. אז יכול להיות שצעקתי את זה חזק מדי ויכול להיות שצעקתי את זה חצוף מדי, אבל אם על זה ישפטו אותי בשמיים, שאני רוצה להבין מה הוא רוצה ממני, ועל זה ידונו אותי – אני מודה באשמה".