עכשיו, אחרי שהמהומה סביב עצם הפרסום של "דבר שמתחפש לאהבה" שככה, אפשר לנסות להתמקד בטקסט עצמו. יודגש מראש שאין כאן כל שיפוטיות לגבי מניעיה של גליה עוז. זכותה לפרסם את זיכרונותיה ואת תחושותיה. נכון, "אחרי מות קדושים אמור" הוא מושג שחונכנו עליו, אבל חונכנו גם על "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". והמקום שבו נמצאת גליה עוז ביחס לאביה, הסופר עמוס עוז, הוא כנראה כזה שהיה חייב את פורקנו הכתוב. מי אנחנו שנשפוט בין אב לבתו. כך או כך, הטקסט מונח לפנינו כעובדה קיימת ועלינו מוטלת המלאכה להתייחס אליו.
ראשית, לא מדובר בספר. מאה עמודים כתובים בפורמט קטן הוא מוצר שאינו ראוי להיקרא ספר. זה חשוב גם כי המדיום הוא המסר, בעיקר כשמדובר במשפחת סופרים, והמסר כאן הוא של חוברת צנומת ממדים שאינה מחזיקה מספיק כדי לדרוש עליה מחיר קטלוגי של 92 שקלים. ומי שמשלם כך על מאה עמודים כתובים בפורמט קטן, יכול להשלות את עצמו עד מחר, אבל הוא אינו עושה זאת בשם איזו חיבה לספרות גדולה ומעניינת או בשמה של תאוות קריאה יוצאת דופן, אלא בגלל יצר מציצנות רכילותי שעטוף במעין תרבות גבוהה, כי הרי מדובר במשפחת עוז. זה לגיטימי, אבל שלפחות כולנו נהיה באותו עמוד.
לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ראייה וצליל: חמש סדרות מוזיקליות מומלצות
– לאורכה ולרוחבה: המקומות שאתם חייבים לבקר בהם
– אהוד ברק משכתב את ההיסטוריה בפריים-טיים
החוברת הצנומה הזו כתובה בדרך כלל היטב וקשה להניח אותה מהיד. לא פעם מתגנבת למוח השאלה – ומה אם לא היה מדובר בעמוס עוז? האם גם אז הייתי ממשיך לבלוע עמוד אחר עמוד? נראה שכן, כי בסופו של דבר זהו סיפור קשה, מכמיר לב ומצמית. יש כאן חשיפה טוטאלית של ילדותה וימי נעוריה של המחברת, המתארת בכתיבה שלווה ומרוחקת למדי את שעבר עליה מידי אביה המתעלל, אמה הפסיבית ושאר כמעט כל הסובבים אותה בקיבוץ חולדה שבו גדלה. ההשפלות, המכות והעינויים הנפשיים שבהם היא נזכרת ממרחק הזמן מתוארים ביד בוטחת ומשרים תחושת אמינות.
פחות ברור הצורך של גליה עוז לגייס לשורותיה עוד ועוד מומחים מתחומי הפסיכולוגיה והקרימינולוגיה, שדבריהם המובאים במהלכו הלא ארוך של הספרון משרים תחושה כאילו היא לא מספיק בטוחה בדבריה ובעוצמתם, וזקוקה לקביים מקצועיים שיתמכו בגרסתה. למרות שאפשר להבין את הצורך הזה – על פי תיאורה עמדו ועומדים מולה כוחות גדולים המנסים להשתיק אותה – אלה הרגעים החלשים יותר של העדות הזו, עדות של ניצולה. ניצולה היא מילה קשה מאוד, שבזיכרון היהודי־ישראלי הקולקטיבי מובילה מיד לשואה, ועוז משתמשת בה פעם אחת ויחידה, בפסקת הסיום, וגם אז בלשון רבים ובסוגריים ("ניצולים כמוני"), אולי חששה להוציא ממקלדתה את הווידוי המפורש "אני ניצולה של אבי". אם כן, זהו וידוי קצר ויוצא דופן של ניצולה, שמתחפש לספר על משפחת עוז. ועכשיו תחליטו אם אתם מוכנים להשקיע בו כמעט מאה שקלים.
