החשדות בדבר מעורבותו לכאורה של יהודה משי־זהב, יו"ר ארגון זק"א לשעבר ומייסדו, בקשרים מיניים פוגעניים עם ילדים, צעירים ונשים, הכתה בתדהמה רבים: כיצד ייתכן שדמות המקושרת בקרב הציבור הרחב עם עשייה חיובית כל כך, יכולה לבצע מעשים פוגעניים כל כך? מבלי להתייחס למקרה הנקודתי של משי־זהב שאיני בקיאה בפרטיו, אבקש במאמר זה לעסוק בסוגיה של פגיעות מיניות בקטינים מן החברה החרדית, אשר בוצעו על ידי דמויות שנתפסו בקהילותיהן כבנות סמכא, רבות השפעה וכוח, מוערכות ועתירות זכויות; לדפוסי ההתמודדות של הציבור החרדי עם פגיעות מיניות; ולשינוי המסוים והמבורך המתחולל לאיטו בחברה החרדית בתחום זה בשנים האחרונות.
תופעת הפגיעות המיניות בילדים קיימת בכל חברה באשר היא, ובכלל זה בחברה החרדית. ספרות המחקר מצביעה על כך שכל ילד חמישי נופל קורבן לפגיעה מינית, וההערכה היא כי שיעור הילדים הנפגעים מינית בציבור החרדי אינו נופל מזה שבחברה הכללית.
ריאיונות שקיימתי, במסגרת מחקר מקיף בנושא, עם למעלה מארבעים גברים חרדים שבילדותם ובנעוריהם נפלו קורבן לפגיעות מיניות, העלו כי רובם הגדול של הפוגעים היו דמויות המוכרות לנפגעים, וזאת בדומה למתרחש בחברה הכללית. רבות מהדמויות הללו נתפסו בקהילותיהן כמוערכות, שלא לומר מושא להערצה, והיו בהן אנשי חינוך והוראה, גבאים, עסקנים, רבנים ואדמו"רים. דמויות פוגעניות אלה ביצעו את זממן בקטינים באופן שיטתי וסדרתי. רבים מן הנפגעים שעימם שוחחתי תיארו קשר מיני פוגעני שהפך לחלק משגרת חייהם ונמשך כמה חודשים, ובחלק מהמקרים אף לאורך שנים.
רבים מהנפגעים הללו חוו לראשונה פגיעה מינית בסביבות גיל תשע, כאשר לרוב בוצעו הפגיעות ללא הפעלת כוח ואלימות פיזית, אלא בעיקר באמצעות פיתוי על ידי מתן תמריצים חומריים ובעיקר רגשיים, ותוך ניצול יחסי מרות. נוכח זאת, ובשל בורותם של הנפגעים בילדותם בתחום המיני (בדומה לרוב בני גילם החרדים), וההערצה שרחשו כלפי אותן דמויות פוגעניות, התקשו בשעתו מרבית הנפגעים לייחס למעשים אופי מיני פוגעני, ותחת זאת ראו בה ביטויים של חום, חיבה ותשומת לב. בהתאם לכך הם גם לא נקטו צעדים למיגור הפגיעה, למעט גילויי התקוממות ספורים. יתרה מזאת, במרבית המקרים גילו אותם נפגעים פסיביות, וחלקם אף שיתפו פעולה עם הדמויות הפוגעניות.
ואולם, גם כאשר חשו הנפגעים שעימם שוחחתי מצוקה קשה וביקשו לשתף אחרים בדבר הפגיעה, במרבית המקרים הם נמנעו מכך, מחשש שמא יבולע להם. חשש זה נבע מהשתקה ארוכת שנים של שיחים על גוף ומיניות בקרב הציבור החרדי, ובכלל זה השתקת שיח על פגיעה מינית באופן כללי, ועל פגיעה מינית בבנים ביתר שאת. קשר השתיקה החזק סביב פגיעות מיניות בבנים הוא תולדת הזיקה שנוצרה בציבור החרדי בין פגיעה מינית – שהיא למעשה אקט של תוקפנות ואלימות – ובין הוצאת זרע לבטלה ומשכב זכר, הנתפסים כעבירות חמורות במיוחד.
"פחדתי להגיד לאבא"
"פגיעה מינית זה משהו שלא קיים, זה משהו שמנערים מתחת לשטיח, זה טוב לכולם שלא מדברים על זה", הסביר אחד הנפגעים. בעבור רבים מן הגברים ששוחחתי עמם, הפגיעות שעברו היו נושא שאין לדון בו, במיוחד עם בני משפחה. כפי שציין נפגע נוסף: "אף פעם לא דיברתי עם ההורים על דבר כזה. חס וחלילה, זה לא מקובל. זה טאבו".
עוד עלו מן הנפגעים תחושה חזקה של בושה ומבוכה מן ההורים, חשש מתגובותיהם וחוסר אמון ביכולתם לסייע, כפי שסיפר אחד הנפגעים: "פחדתי להגיד לאבא שלי. אמרתי הוא ייתן לי מכות, לא העזתי לספר… ילדים פחדו לדבר, בחורים פחדו לדבר. לדבר על זה, זה נקרא 'ניבול פה'. מה אני אגיד לאבא שלי, שמישהו שם לי ידיים? הוא היה נותן לי מכות רצח".
בדומה לכך סיפר נפגע נוסף: "לא הייתה סיבה לספר. כל דבר שמפחיד ילד הוא מספר? בציבור החרדי כל החיים זה סוד אחד גדול, יש הרבה שמוסתר, אז ככה גם הילד גדל. קשה לילד לדבר על הנושאים האלה. אוטומטית הפה היה סגור". הספרות הוויקטימולוגית מדברת על "דמויות אפלות", מושג המיוחס לקורבנות המאופיינים בתת־דיווח על פגיעה שחוו. דבריהם של הנפגעים תואמים למונח זה.
"בציבור החרדי כל החיים זה סוד אחד גדול", אומר אחד הנפגעים. "יש הרבה שמוסתר, אז ככה גם הילד גדל. קשה לילד לדבר על הנושאים האלה. אוטומטית הפה היה סגור"
במקרים שבהם נודע להורי הנפגעים בצורה כזו או אחרת דבר הפגיעה, הם נטו על פי רוב להשתיקה ולעיתים אף להשליך את האשמה על בניהם. "האזהרה, שלא לומר האיום, כוונו רק אליי", סיפר אחד הנפגעים, וזאת, לדבריו, תוך התעלמות מוחלטת של הוריו מהשלכות אפשריות של הפגיעה עליו: "הם מ־עו־ל־ם לא עשו כל ניסיון להבין כמה הוא פגע בי, מעולם לא פתחו את זה איתי. הם לא התעסקו באיש, בחלאה ובפשעיו, אפילו בצורה האלמנטרית ביותר להבין מה הוא עשה. הם מעולם לא שאלו אותי האם נפגעתי, כמה נפגעתי. כביכול הדבר הזה לא אירע מעולם".
אחד ההסברים המרכזיים להשתקת ההורים את דבר הפגיעות המיניות שחוו ילדיהם, טמון באופיו הקולקטיבי של מה שהסוציולוג פרופ' אביתר זרובבל כינה "מנגנון ההכחשה החברתי". מנגנון זה, הסביר זרובבל, הוא תולדה של מאמץ חברתי משותף להתעלם מתופעות טעונות ונפיצות, ולהימנע מהכרה בקיומן.
"מנגנון ההכחשה החברתי" מאפיין בעיקר מערכות חברתיות שקיים בהן פיקוח חברתי קיצוני, מאחר שבהן מתעורר ביתר שאת צורך בהתגוננות מפני חשיפה מוחלטת. מנגנון זה פעיל במיוחד בחברה החרדית, המאופיינת בפיקוח הדוק על חבריה. כך, פתיחת הנושא של פגיעה מינית וטיפול בו, נתפסו בעיני הורי הילדים שנפגעו כסיכון לשם הטוב ולמעמד החברתי – שלהם, של ילדיהם שנפגעו ושל יתר בני משפחתם. לשמה הטוב של המשפחה החרדית תפקיד מרכזי בתהליך ההשתדכות של ילדיה, ועל כן היא תעשה כל שביכולתה לשמור עליו. תפיסה זו הנחתה את התנהלותם של הורי הנפגעים, שהעדיפו לנקוט גישה פסיבית, להעלים עין ולהשתיק את הפרשה, כמו גם את התנהלותם של הנפגעים עצמם בבחרותם ובבגרותם, למעשה עד לשיחתם עמי, שנים רבות לאחר הפגיעה.
אך הנטייה החזקה להשתקת פרשיות של פגיעה מינית מאפיינת לא רק את אלה שנפגעו מינית ואת בני משפחתם, אלא גם את הקהילה וההנהגה. ביטוי לכך עלה בדבריו של אחד הנפגעים: "אני מכיר הרבה יהודים מאוד חשובים שדוחפים את הידיים שלהם לילדים צעירים בני 13־14. כולם יודעים על ההתנהגות שלהם, אבל בגלל שצריכים אותם בקהילה לא מעזים להגיד מילה. לא עושים להם דבר. הם מה שנקרא יהודים מכובדים".
דפוס ההתעלמות מההתנהגות הפוגענית רווח גם באחת הזירות הפופולריות ביותר לניצול מיני של בנים בציבור החרדי – המקווה. נפגע נוסף תיאר: "אני זוכר טוב את המבטים של כמה מבוגרים ומתבגרים על ילדים במקווה, את התנועות עם הידיים שלהם, שככה מזמינים את הילד להצטרף אליהם. עוד אנשים היו רואים את זה והיו מסובבים את הראש וממשיכים הלאה. אנשים ראו והבינו בדיוק מה קורה, כי התופעה הזאת לא השאירה מקום לדמיון".
השתקה וטיוח ביטויים של אלימות וסטייה, ובכלל זה אלימות מינית, אינם תופעה בלעדית לחברה החרדית, אך הם מתקיימים ביתר שאת בחברות סגורות שמעמידות את הקולקטיב במרכזן. הקהילות החרדיות הן קהילות "מכוונות כלל", הרואות בהגנה על עצמן ועל לכידותן ערך מרכזי. על כן, כפי שהסבירה פרופ' אפרת שהם, "בעלי סמכות וקורבנות כאחד מעדיפים להקריב את המקרה הפרטי כדי לשמר את מקומה ואת דימוייה של הקהילה כולה" (בספרה "להציץ מבעד לחומות: אלימות כלפי בנות זוג בקהילות סגורות"). יתרה מכך, קשרי גומלין בין שני משתנים מהותיים המאפיינים את החברה החרדית – פיקוח חברתי הדוק, ואיסורים דתיים חמורים בתחום המיני – מעצימים את נטייתה של חברה זו להשתקה ולטיוח, במידה רבה יותר מקבוצות אחרות.
מאפיינים אלה של החברה החרדית תרמו לשיעורי החשיפה והדיווח הנמוכים במיוחד בקרבה על פגיעה מינית, והם שהובילו למסלול תלת־צדדי של ההשתקה – מצד הקורבן, שאינו מעז לשתף בדבר הפגיעה; מצד משפחתו, שמעדיפה להעלים עין ולהשתיק; ומצד הקהילה וההנהגה שטרחו על טיוח הפגיעות. תהליך זה של "האלמה", אשר הוביל ל"העלמה", כלשונו של פרופ' חיים חזן, תרם להיעדר מודעות של הורים רבים לקיום התופעה של פגיעות מיניות במחוזותיהם, לחוסר מודעות להשלכותיה על נפש הילד, ולהנצחת הקלות הבלתי נסבלת שבה המשיכו קטינים להתמיד בקשרים פוגעניים ומצאו עצמם במעגל הרסני של קורבנוּת סדרתית.
ככל שיתחוור כי במקרה של משי־זהב אכן מדובר בתוקף סדרתי, הדברים שנאמרו לעיל עשויים לזרות אור על התנסויותיהם של האנשים שבהם הוא ביצע לכאורה פגיעה מינית, על הנסיבות שבגינן נצרו את הפגיעה הקשה בליבם לאורך השנים, ועל דפוסי התמודדותן של משפחותיהם וקהילותיהם, שידעו ושתקו. דברים אלה יכולים להסביר גם את הקושי באיתור ראיות שלא חל עליהן חוק ההתיישנות.
פריחתן של סדנאות המוגנות
אך יש מקום לאופטימיות. לצד התמונה הקשה והכאובה שתוארה לעיל, ראוי לציין כי בשנים האחרונות עוברת החברה החרדית שינויים של ממש, שלא לומר מהפכה, בכל הנוגע ליחסה לפגיעות מיניות. מחקר המשכי שערכתי בנושא הצביע על מגמה משמעותית של שינוי בדפוסי התמודדותו של הציבור החרדי עם פגיעות מיניות בקרבו – ברמת היחיד, המשפחה והקהילה.
המחקר, שהתבסס על ריאיונות עם גורמים שונים בעלי נגיעה לתחום של פגיעות מיניות בחברה החרדית – ובהם עובדים סוציאליים, פעילי קהילה, אנשי חינוך, הורים לילדים שנפגעו וכן בוגרים שעברו פגיעה מינית בילדותם – מצא כי שינוי זה מתבטא בהתרתו של קשר השתיקה בחברה החרדית סביב שיח על מיניות באופן כללי, ובנוגע לפגיעה מינית והשלכותיה בפרט. מדובר בתהליך שאגדירו "הדרגתי מואץ", המתרחש בחמש השנים האחרונות וחובק מנעד רחב של קהילות וחוגים חרדיים, לרבות אלה הנחשבים לשמרניים ביותר.
"הציבור החרדי מודע כיום הרבה יותר מבעבר לתופעות הללו של פגיעה מינית, ויודע כמה צריך להטמיע את העניין אצל הילדים, כמה להיזהר מלשלוח אותם למקומות לבד", תיאר אחד ממשתתפי המחקר.
עוד עלה מן המחקר כי השיח העכשווי בנושא מתקיים בכמה זירות, שאחת הבולטות בהן היא הזירה הווירטואלית. אם לפני פחות מעשור הקמת רשת תמיכה וירטואלית לנפגעים חרדים הייתה בגדר תחזית לא ריאלית, נכון להיום זו אחת הזירות הפעילות ביותר בנושא. זירה בולטת נוספת היא סדנאות המוגנוּת, שבשנים האחרונות הפכו למבוקשות ביותר בציבור החרדי.
נראה אפוא כי המודל החברתי שאפיין את הציבור החרדי לאורך השנים, שביכר דימוי חיובי של המשפחה והקהילה, במחיר רווחתו האישית של היחיד, הולך ונסדק, וכי רבים מן הציבור החרדי, בעיקר אלו הנמנים עם המחנה המרכזי שבו, נוטים יותר ויותר להעניק קדימות לטובת היחיד ורווחתו האישית על פני שמן הטוב של המשפחה והקהילה ולכידותן. יתרה מכך, ממצאי המחקר מעידים כי מקומה של ההנהגה החרדית, כלומר הרבנים, האדמו"רים והעסקנים, אינו נפקד מן התהליך, וכי בקהילות רבות שותפה ההנהגה לשינויים המתחוללים בתחום.
מגמה זו היא תולדת כמה תהליכים מרכזיים העוברים על החברה החרדית בשני העשורים האחרונים. ראשית, קיימת חשיפה רבה יותר להשכלה גבוהה ולתקשורת מקוונת. חשיפה זו מייבאת לתוך החברה החרדית תפיסות פסיכולוגיות־חינוכיות מודרניות, אשר הולידו בקרבו שיח חדשני על צרכים רגשיים והתייחסות שונה לסוגיות הנוגעות לגוף, למיניות ולפגיעה מינית. היטיבה לבטא זאת אחת המשתתפות, באומרה: "פעם 'פגיעה מינית' הייתה מילה גסה. היום יש שיח אחר".
שנית, אנו עדים להתפתחות גישה פייסנית יותר מצד החברה החרדית כלפי חברת הרוב הסובבת, המלווה בהתבססות יחסי אמון עם הרשויות ועם שירותי הרווחה והאכיפה, לפחות עד פרוץ משבר הקורונה. שלישית, ניכרת עלייה משמעותית ברמת הכשירות התרבותית של אנשי מקצוע מתחומי הטיפול והרווחה, מחוץ לחברה החרדית, המספקים התערבות מקצועית לציבור החרדי. רביעית, במקביל לעלייה ברמת הכשירות התרבותית של אנשי המקצוע מבחוץ, ניכרת עלייה בהכרת הציבור החרדי בחשיבות של מתן מענים בתחומי רווחה חברתית ואישית על ידי אנשי מקצוע מתוכו. הכרה זו הובילה לעלייה חדה בשיעורם של אנשי מקצוע בתחומי ייעוץ חינוכי, עבודה סוציאלית ופסיכולוגיה מתוך החברה החרדית עצמה. כל אלה הובילו לקידום התערבות מקצועית ופעולות מניעה בתחום של פגיעה מינית, המותאמות תרבותית לציבור החרדי.
נראה אפוא כי בעידן של תקשורת מקוונת וטכנולוגיה מתקדמת, גם חומותיהן של הקהילות ה"סגורות" ביותר נסדקות וגבולותיהן נפרצים, לרבות בַּתחומים שנחשבו למושתקים ביותר.
חרף השינויים שתוארו לעיל ומבלי לגרוע מחשיבותם, המודעות הקיימת בקרב הציבור החרדי בנוגע להשלכות הקשות של פגיעה מינית ולצורך בהתערבות מקצועית בנדון, אינה מספקת דיה, ו"יש עוד הרבה מה לשפר. יש עוד עבודה", כפי שאמר אחד ממשתתפי המחקר. עדיין יש קהילות, כמו גם גורמים בתוך ההנהגה החרדית, שאינם בוטחים בשירותי הרווחה ובמערכת האכיפה, ועודם טורחים על השתקה וטיוח בכל הנוגע לפגיעות מיניות.
ד"ר שרה זלצברג היא חוקרת פגיעות מיניות בציבור החרדי, וחברת סגל התוכנית ללימודי דתות באוניברסיטת תל־אביב
