המלך ואני: הגשים חלום ויצר את סרט הילדים הישראלי הראשון

כשחנן קמינסקי עלה לארץ מבלגיה ונחת היישר בקיבוץ רבדים, הוא חלם להיות עובד אדמה ולהגשים חזון חקלאי. מהר מאוד הפנטזיה עשתה פניית פרסה והוא שב היישר לחיקה של מולדתו הבלגית, בירת האנימטורים. "לא הרבה יודעים, אבל בלגיה נחשבת לעיר הבירה של הקומיקס והאנימציה. הסרטים האירופיים הראשונים באנימציה נעשו שם. גדלתי על הדברים האלה ותמיד חשבתי שזה קסום".

עד מהרה הוא מצא את עצמו על ספסלי הלימוד באקדמיה לאמנות ועיצוב בבצלאל, ושם חיידק האנימציה דבק בו ולא עזב. אבל הייתה זו דווקא השהות בקיבוץ שהכניסה לו לתודעה את אגדות שלמה. "הגעתי ממשפחה מתבוללת, ניצולת שואה. רציתי לעבוד בקיבוץ, לבנות יהודי חדש. כשהגעתי נתנו לנו חוברת מהסוכנות עם הסברים על אגדות המלך שלמה, והיא הקסימה אותי. קראתי את הסיפורים על הדבורה ועל מלכת שבא וישר הבנתי שאפשר ליצור מזה סרטים".

אחרי 47 שנים החלום התגשם, וכיום הוא משיק בגאווה את "אגדת המלך שלמה" – סרט אנימציה ראשון לילדים מתוצרת מקומית, המבוסס על סיפורים שכתב חיים נחמן ביאליק בהשראת חייו של המלך המקראי. קמינסקי כורך בעלילת הסרט כמה סיפורים יחדיו, בין היתר מפגשיו של המלך שלמה עם מלכת שבא ועם נעמה העמונית. השלושה מאחדים כוחות כדי לגבור על השד הנורא אשמדאי וחדד מלך אדום שרוקמים מזימה להחריב את ירושלים, בגלל תסכולו של חדד מהפסדיו לדוד המלך, אביו של שלמה.

קמינסקי מודה שהעובדות היו פחות חשובות לו בעת היצירה, למשל כשבחר שאשמדאי יזרוק את שלמה היישר לפטרה ושם הוא יפגוש את נעמה העמונית. "זרקו אותו למדבר בלי לציין איפה, ואני חשבתי שמתבקש שזה יהיה מדבר יהודה. אחר כך אומרים שהוא הגיע לממלכת עמון. אף אחד לא ידע בדיוק איפה זה היה, אבל מניחים שזה באזור ירדן. פטרה אמנם נבנתה הרבה אחרי כן, אבל הרקע היה כל כך יפה בעיניי, והוא השתלב גם באופן מוצלח עם השמיר, התולעת שחותכת באבן. הכול פשוט התחבר לי ביחד. זה אנכרוניזם במודע, אבל לא היה לי אכפת, כי זה לא סרט היסטוריה אלא אגדה. אני לא מתיימר לשחזר אותה".

לזכותו של קמינסקי ייאמר שההשקעה בסרט ניכרת. כל דמות מעוצבת לעילא, הפסקול מושקע למדי והמראה מוקפד. ליוצרים היה חשוב שהדמויות ייראו אותנטיות ושייכות לאזור, וקמינסקי לא התפתה לצייר על פי הסגנון האסתטי האמריקני.

כל הדמויות בסרט הן כהות עור.
"נכון. אין שם לבנים, ובכוונה. זה לא סרט אירופי – זה סרט ים תיכוני. הרעיון הוא בעצם להראות את המפגש בין המזרח התיכון לאפריקה ולמדינות ערב. להדגיש שיש לנו משהו במשותף שאי אפשר להימנע ממנו. אנחנו שכנים. המטרה הייתה לעשות סרט מכאן בלי משוא פנים ובלי לנסות להיות נחמד לשוק האמריקני, שזה השוק שאולי יכניס הכי הרבה כסף לסרט".

גם בחרת לעצב לשלמה אף יהודי עם המון נוכחות.
"נכון. בלי בושה. ואני חושב שזה מאוד יפה, כמו שיש פרופיל יווני, אז לו יש פרופיל יהודי. אני חושב שהוא יפה, ושהוא יוצא שם גיבור, ושיש לו הרבה מאוד חן, למרות שהוא יהיר ושחצן בהתחלה. בשלב מסוים יש טוויסט בדמות שלו ואתה הולך איתו".

ובכל זאת, לפחות בתחילת הסרט, שלמה מתואר כמלך אובד עצות, קצת קלולס, שלא לומר נרפה, וגם סובל מתסביך אב מול אביו דוד, הגיבור הנערץ. "זאת פרשנות שלקחתי. חשבתי שעבור הילדים חשוב שהגיבור יעבור תהליך. לא כמו סופרמן, שנראה אותו הדבר בתחילת הסרט ובסופו ורק סידר משהו בדרך. לילדים חשוב לראות שאדם משתנה ועובר תהליך התפכחות. ככה צריך להיות. טוויסט שמגיע לקתרזיס ומשם יש דרך חזרה. שלמה היה חייב לחזור לירושלים ולנצח את אשמדאי כשהוא אדם אחר. בחרנו גם להשוות אותו לדוד כי אביו היה מצביא שכבש ועשה הרבה שמות באזור. ופתאום מגיע מלך שנוהג בדיוק הפוך. טוענים שבתקופת שלמה היה שגשוג ושלום בין עמי האזור. חשבתי שזה יכול להעביר מסר שזו אפשרות. שלא צריך לחיות על החרב ושמלך חכם יכול להביא גם שגשוג וגם שלום אזורי".

אנחנו חיים במדינה שבה העניין הפוליטי מאוד בוער. רוב האנשים לא מאמינים בשלום. לא חששת מתגובת הקהל?
"נכון. אבל אני חושב שלא תהיה לנו ברירה. אנשים אולי בצדק חרדים, מפחדים מהשכנים, גם אני רואה מה קורה בסוריה, אני לא אידיוט. אבל חייבים לשאוף. אם אני רוצה לחיות כאן לא תהיה ברירה אלא לנסות. לא צריך לשרת את הרוח שיש היום. אתה צריך שיהיה לך חזון לדעתי".

קיבלת תגובות מהצופים בכיוון הזה?
"ממש לא. לגיטימי לעורר שאלה ואין בזה דבר פסול. אני לא חושב שזה סרט תעמולה. שלמה באמת היה מלך גדול, איש אקולוגיה, דיבר עם חיות ועצים. הוא יכול להיות דוגמה למנהיג שצריך כאן. אני לא פעיל פוליטי, אני איש תרבות, ולא חושב שהכנסתי תעמולה לסרט".

אנימטור הוא איש רנסנס

בשנות השבעים, במסגרת לימודיו בבצלאל, פגש קמינסקי (67) את במאי סרטי האנימציה האיטלקי עמנואל לוצאטי, זוכה פרס האוסקר שהשפיע מאוד על תפיסותיו. בתחילת ימי הטלוויזיה הישראלית יצר קמינסקי סרטי אנימציה קצרים לילדים, משם המשיך ללימודים באמסטרדם, חי תקופה קצרה בפריז ובשנות התשעים ביים את סרט האנימציה הראשון שלו באורך מלא, "הרפתקאות שלומיאל", הפקה צרפתית־הונגרית. הסרט מבוסס על סיפוריו של יצחק בשביס זינגר ועל מעשיות חכמי חלם ועליו זכה בפרסים רבים. בשנות האלפיים המשיך ליצור סרטי אנימציה וסדרות נודעות דוגמת מכתבים מפליקס, היידי, פטסון ופינדוס ועוד.

באמצע שנות התשעים הקים ביחד עם המאייר יוסי אבולעפיה את מגמת האנימציה בבצלאל, שהשפיעה רבות על התפתחות התחום בארץ. הוא מתגורר ביפו עם אשתו הצברית מיקה, שחקנית תיאטרון בעברה שכיום מנהלת מקהלת נשים ערבית־יהודית ולזוג שני בנים. "אני אוהב את המגורים ביפו", הוא אומר, "זה ים תיכון בעיניי. גילינו עולם ומלואו שם. בב;לגיה לא הייתה לי אדמה חרוכה מתחת לרגליים ולא הייתה לי שום סיבה לבוא לכאן. באתי לקיבוץ, הייתי בצבא במלחמות, אבל אני בלגי במקור. לא למדתי תנ"ך ולא התחנכתי כאן ועדיין צוחקים על השגיאות שלי בעברית".

עלותו של הסרט הנוכחי, שנעשה בקופרודוקציה הונגרית־ישראלית, לא הייתה זולה במיוחד. היא נמשכה ארבע שנים ועלתה כ־14 מיליון שקלים שגויסו מקרנות שונות בארץ ובחו"ל, והם לא הגיעו ברגל. "היינו בקרן רבינוביץ'. זרקו אותנו מהדלת, חזרנו מהחלון, זרקו אותנו מהחלון – חזרנו מהארובה. הם האמינו בנו אבל חששו להשקיע במשהו שלא בטוח יגיע לסוף, וזה לא שהקרנות האלה הן בור בלי תחתית. בסוף הם הסכימו להשקיע בנו הרבה מעבר למה שנותנים בסרט ונתנו בנו אמון. כך היה גם עם המיזם לקולנוע בירושלים ואחר כך נוספו עוד תומכים".

זה בטח היה קצת מתסכל, להגיע אחרי עבודה של שנים בחו"ל למדינה קטנה עם תקציב מצומצם.
"יש לי מפיקה מדהימה ששכנעה אותי שאפשר לעשות משהו בארץ גם מבחינת האופי הישראלי, כי באמת, מי יעבוד ארבע שנים על סרט? בפיילוט הראשוני קיבלנו ביקורת שזה נראה מיושן. זרקנו הכול לפח וזה היה כואב. אני חושב שההחלטה הכי אמיצה הייתה להפסיק לעבוד עם האנגלים וגורמים אחרים, למרות הניסיון הרב שלהם, ולפנות למעצבים ישראלים. איתם יצרנו את העיצובים המיוחדים של הדמויות שיש בסרט ועכשיו כולם מדברים עליהם. זה לא דיסני, יש כאן קו חדשני ממש. גם בטכנולוגיה שהשתמשנו בה, שכוללת תוכנת אנימציה מאוד מסובכת. החבר'ה שהגיעו מבצלאל למדו אותה לעומק וזה אִפשר לנו להגיע לתוצאות. יש בסרט המון חיות ודמויות אנושיות, יותר מסרט רגיל, וגם לעצב את הסביבה שתהיה ייחודית ומתאימה לאזור היה משימה די מורכבת".

ואתה חושב שילדים יודעים להעריך השקעה כזאת?
"ילדים נקיים מכל הדעות הקדומות שיש למבוגרים. באירופה עושים הרבה סרטים בקנה מידה כזה. זה באמת קצת יותר ארטיסיטי והוא גם יחזיק להערכתי יותר זמן בגלל זה. סליחה שאני משווה, אבל זה כמו שדיסני יצרו את שלגיה בשנת 1937 וגם היום, 81 שנה אחרי, ילדים צופים בסרט וחושבים שיצרו להם אותו במיוחד".

מה גורם להבדל באיכות? הרי היום ניתן לעשות הכול גם באמצעות טכנולוגיה וללא עבודת נמלים שכזאת.
"השתמשנו בתוכנות שאת לא מבחינה בהן, זה הסוד של הסרט. את לא רואה אלקטרוניקה וטריקים וזה כאילו כתב ידו של אדם שעשה את זה, והוא מלא בציור ובפיוּטיות. אני מקווה שזה כן יתברר ככלכלי ואפילו לחוץ מזה מאוד, כי אני מרגיש אחריות גדולה. זה הסרט המצויר השלישי שעשו בארץ. 'ואלס עם באשיר' היה מאוד מיוחד, סוג של נס אפשר לומר. לפני כן, בשנת 62', נוצר כאן סרט עם בובות שנקרא 'יוסף ואחיו'. היוצר עזב את הארץ והפך להיות ה"דיסני האוסטרלי", אבל פה זה לא תפס. זו הייתה גם תקופה אחרת – הכול היה הרבה יותר קטן ולדעתי הם לא ממש ידעו אז איך עושים סרטים כאלה. הסרט שלנו עומד בכל קנה מידה בינלאומי מבחינת איכות ההפקה. אצלי בסרט המוזיקה תופסת מקום חשוב, וממש כופפתי את היד של המפיקה ואמרתי לה – תשמעי, חייבים מוזיקה גדולה, כי זה אפוס. פנינו לפילהרמונית בהתחלה אבל זה היה יקר לנו. בסוף לקחנו תזמורת של שישים נגנים ושתי מקהלות וזה באמת דבר מרשים".

מה חשבת על "ואלס עם באשיר"?
"ארי פולמן הוא במאי קולנוע של לייב, של שחקנים. הוא גילה את האנימציה בזמן שעשה סדרה שנקראה 'החומר ממנו עשויה האהבה'. שם הוא עבד עם אנימטורים שלי וגילה את הקסם. הוא עובד אחרת – קודם מצלם בלייב ואז האנימטורים עובדים לפי הלייב. הסרט שלו מדהים, ציון דרך בקולנוע הישראלי שאין לערער עליו, אבל שם הסיפור חזק יותר מההנפשה. אני מניח שזה גם קשור לתקציב שהוא קיבל".

קמינסקי טוען שעבודתו של האנימטור מורכבת הרבה יותר מזו של במאי רגיל. "במאי אנימציה צריך להיות למעשה איש רנסנס. הוא צריך להבין במוזיקה, להיות רגיש, להבין בכתיבה, בעיצוב, ולהיות גם קולנוען ותסריטאי ולדעת לעבוד עם שחקנים. יש לי תשוקה לתחום וכנראה שזה עבר. כשעבדתי על הסרט בצרפת חשבתי שאני צריך לעשות הכול לבד – שאני זה שעושה את הרקעים, האנימציה, התסריט, הסטורי־בורד. ואז המפיקה הסבירה לי שזה לא עובד ככה והתחלתי לעבוד עם צוות. באותה תקופה לא עשו כל כך הרבה סרטי אנימציה אמנותיים. פגשתי שם אדם בשם פול גרימה שעשה פיצ'ר בשם 'המלך והציפור' שנחשב לאבן דרך באנימציה באירופה. הוא שינה לי את כל התפיסה של איך עושים סרטים. הוא עבד עם ז'אק פרוור, משורר שהוא סוג של אלתרמן הצרפתי, והוא זה שכתב את התסריט. דרכו גיליתי את החשיבות של הכתיבה".

דגש על הליפסינג

ואם בכתיבה עסקינן, קשה להתעלם מהבחירה המכוונת לצוות את שלמה דווקא לשתי נשים לא עבריות – מלכת שבא האתיופית ונעמה העמונית.

אתה בא ממשפחה מתבוללת. אפשר להניח שהבחירה הזאת לא מקרית?
"לפי הסיפורים היו לשלמה אלף נשים, אבל כשחקרתי את נושא מלכת שבא גיליתי כמה דברים מעניינים. למשל שקוראים לה בלקיס. קראתי ספר שדיבר על מלכת שבא ואתיופיה של היום. שלמה המלך נחשב שם לאביו של מלך אתיופי מפורסם שקראו לו מנליק, דמות נערצת באתיופיה. לפיל בסרט שלנו קראנו אקסום על שם העיר ששלט בה. הבנו ששלמה נחשב לדמות משמעותית בקרב עמי האזור. גם באתיופיה וגם אצל הערבים, שאצלם הוא נקרא נבי סולימאן".

ובכל זאת, עלול לצאת מכאן מסר חיובי על נישואי תערובת.
"זו לא הייתה המטרה שלי. רציתי להראות שהוא היה מוערך בכל העולם, וזה נכון. תשאלו מישהו באירופה על שלמה, מי שקצת יודע יגיד שהוא נחשב לאיש החכם באדם. באתיופיה מרגישים שהם צאצאי שלמה בגלל מלכת שבא. זה די מדהים בעיניי, וזה גם דבר להעביר לעולם – עד כמה התרבות שלנו השפיעה ושלא צריך להסתפק במה שיש".

הבחירה בנשים לא יהודיות מגיעה, לטענתו, ממניעים אחרים. "מאוד אהבתי את סיפור החידות של מלכת שבא, ואת זה שהקרב שם הוא קרב של מוחות ולא של אגרופים. זה מאוד אופייני ליהודים והסרט הוא מאוד יהודי במובן הזה. גם החלק עם נעמה הגיע ממקום דומה. לא חשבתי שאני צריך להכניס דווקא אישה לא יהודייה, ועוד ערבייה. בסדר, זה השכנים. יותר רציתי להראות איך שלמה היה נערץ בקרב עמים אחרים".

למלאכת הדיבוב הצליח לגייס רשימה מכובדת של שחקנים מהשורה הראשונה, בהם עודד מנשה (שלמה המלך), עדן הראל, רות אסרסאי, אורי לייזרוביץ׳, אוהד שחר, אורי פפר וחנה לסלאו, שמדבבת שם שלוש דמויות – האומנת של מלכת שבא, מנהלת המטבח של המלך סלים מפטרה ולטאת השמיר – "עשינו שם עיבוד מיוחד של הקול שלה במחשב, כדי שלא יזהו", הוא מגלה.

הוא טוען שזה לא מקרי שהיא נבחרה לדובב שתי נשים מלאות. "כשאת שומעת קול את מדמיינת דמות וגם הפוך – כשאת רואה דמות את מדמיינת קול מסוים בגלל הנפח. כמו שזמרת אופרה היא לפעמים אישה גדולה. וגם חנה אמרה את זה – וואלה, היא דומה לי. חנה היא שחקנית אדירה שמביאה את הדבר הנוסף שחסר בהנפשה. היא מגיעה לאולפן וממלאת את כל החלל בנוכחות שלה. קצת כמו מנהלת המטבח של שלמה בסרט, שגם היא אישה מאוד דומיננטית".

עד כמה יש חשיבות לזהות המדבב?
"דיבוב הוא משהו בין תיאטרון לקולנוע. הדמות לא מופיעה בתור עצמה אלא בתוך גוף אחר. ולכן לקחת שחקן תיאטרון זה סוג של יתרון. חנה הביאה לשם דברים שלא חשבתי שיהיו. בדרך כלל אני מביים את השחקנים ואומר 'אל תגזימו, תהיו יותר רכים', אבל חנה מגיעה לאולפן וזה כמו סוּפה. אתה שוכח את הסרט ויש רק חנה. כשהיא אומרת למשל 'אני לימדתי את שלמה על ניקיון', כשמתגלה בפטרה שהוא לא קבצן אלא מלך – זה רגע מצחיק במיוחד. עוד דבר שעשינו היה שימת הדגש על הליפסינג. במקור הוא באנגלית וזו הייתה מלאכה מדוקדקת מאוד להעביר אותו לעברית, כי כשיש הברה פתוחה אמורים לצייר פה פתוח ולפעמים כשהקלטנו את השחקנים חנה אמרה לי שזה לא עובד – הפה נסגר איפה שצריך להיפתח. שינינו איתה את המשפטים כדי שהכול ישב בול, וזו עבודה שבדרך כלל לא מתרחשת בסרטי אנימציה. רוב הפעמים עושים הקלטה בשפה שונה מהמקור ומה שיוצא, יוצא".

צוות דיבוב מרשים

רשות שידור

פרק נוסף ומעניין בחייו התרחש בימי תור הזהב של הטלוויזיה החינוכית, שם יצר בתחילת שנות השמונים מספר דמויות לתוכנית "רחוב סומסום". משם המשיך גם לגרסה האמריקנית של הפורמט, אבל החלק המרתק, ללא ספק, התרחש באמצע שנות התשעים, כשנקרא לסייע לטלוויזיה הפלסטינית של תחילת ימי אוסלו. "נקראתי לשם על ידי אנימטורים פלסטינים שאמרו 'אנחנו לא מסוגלים לעשות סרטים'. ביליתי שם בתקופה שהאמינו שיהיה שלום. פעמיים בשבוע הייתי נוסע לרמאללה עם מכונית, הם הסכימו שאבוא בתואנה שאני לא ישראלי אלא צרפתי, וביקשו שאהיה היועץ שלהם. עשיתי להם סדנאות ועבדנו עם צלם אנימציה".

מה אתה זוכר מאותה תקופה?
"היה מאוד מעניין. תשמעי, זו תרבות אחרת, ואני גם את התרבות הישראלית בקושי מכיר. אני זוכר שעשינו אנימציה עם פיתה ופלאפל מתחת למצלמה. האמריקנים לא היו עושים דבר כזה בחיים. וגם עבדנו על אותיות ערביות שאני לא יודע לקרוא בכלל. אלה היו ימי ראשיתה של הרשות הפלסטינית והייתה שם תקווה גדולה. הם היו גאים בכל פריים שיצרו. הקצו לנו קומה במכללת אל־קודס ובכל דבר שעשינו חשנו שזה כמו התחלה של משהו חדש. הם הרגישו שזאת מדינה בדרך ובאמת היו נורא פתוחים, אבל תשמעי – פגשתי את האינטלקטואלים שלהם. הם היו לוקחים אותי לאכול במסעדות ברמאללה ואני זוכר את מנהיגי הרשות באים ומתיישבים, שמים את האקדח על השולחן ואני מוריד את הראש ואוכל. זה היה האויב בזמנו. ואז התחילה האינתיפאדה ולא יכולתי יותר לנוע. היינו נפגשים בצ'ק פוינט ומעבירים חומרים מהונגריה דרך גדר התיל. אני אידיוט שלא צילמתי את זה, כי זה היה כל כך הזוי. אז עוד דיברנו על כך שנעשה קופרודוקציה בין הרשות לישראל ונוכל לגייס כספים בנסיכויות הערביות ולהתחרות בהפקות של אירופה ויפן וארה"ב. הייתה באמת תקווה מאוד גדולה והיא נגוזה עם האינתיפאדה. מאז אין לי קשר איתם. אני אפילו לא יודע אם הם עדיין שם".

כשאתה מסתכל על תעשיית הקולנוע לילדים, יש לך ביקורת עליה?
"ודאי שכן. רוב הסרטים הם סרטים לא טובים. בעיקר הסדרות לטלוויזיה, שזו תעשייה שבנויה כדי למכור. מנסים לראות מה מוכר ולפי זה בונים סדרה. עד כדי כך שלפעמים הם עושים דברים בחינם ומתפרנסים רק מהמוצרים הנלווים. גם בקולנוע האמריקני – חוץ מפיקסאר ודיסני ששומרים על רמה, זה אותו סיפור. יש לי גם ביקורת על המוסר האמריקני – רוב הסרטים שם סובבים על ערך המשפחה ופה ושם יש מישהו צבעוני בסרט, ואז זה סיפור גדול. באירופה זה לא ככה. יש סרטים אירופיים מדהימים שלא מגיעים לכאן. אבל הערכים שהם מביאים, מבחינת הסיפור והמסר, הרבה יותר עמוקים. וערכים זה דבר משותף לכולם – למשל להיות אמיץ או להבין את הזולת. גם בסרט שלי שמתי על זה דגש. הנסיכה נעמה בוחרת בשלמה בגלל אופיו, כשהיא בטוחה שהוא איש פשוט ולא מודעת לכך שהוא מלך, להבדיל ממלכת שבא שידעה. גם היא בסוף עוברת התפכחות ואומרת 'מתחתנים רק בגלל שאוהבים'. חשוב לפחות לחשוב על הערכים האלה".

יש גם עיסוק רב ביחסיו של שלמה לחיות. מתחבא שם איזה מסר על טבעונות?
"אני לא טבעוני בכלל, אבל כן. יש שם מסר של כבוד לחיות, ושלמה מפנים אותו אחרי שהוא מגרש את הדבורה. יש בדיחה מוכרת על אדם שמחפש חניה בתל־אביב ולא מוצא, הוא מתפלל לאלוהים שימצא לו חניה ומבטיח להניח תפילין כל יום. ואז כשהוא מוצא הוא אומר לו – לא צריך, מצאתי. גם שלמה עובר שם תהליך שבו הוא לומד על כוחו של עולם החי. בהתחלה הוא מבטל אותם בשחצנות עד שהוא תקוע במדבר ומציל את ילדיו של הירבוע כשהוא מבין שלא רק הם צריכים לעזור לו, ושזה צריך גם להיות הפוך. למעשה הוא היה האקולוגיסט הראשון".

וכמובן התקשית לוותר על הסוף, שבו חדד מלך אדום ושלמה מתפייסים.
"כן. זה מפוברק לגמרי, זה שדוד חירב את ממלכת אדום אכן קרה במציאות. וזה מסר פוליטי לגמרי – עד כמה נקמה יכולה להיות הרסנית. חדד היה מוכן לעזור לאשמדאי רק בשביל להתנקם, ובסוף הוא מבין שזה לא מוביל לכלום. אבל יש פה חזון. הייתי רוצה שילדים יצאו מהסרט ויכירו את האגדות. לא בטוח שכולם יודעים, בעיקר החילונים. התנ"ך הוא הזדמנות לפתוח שיחה עם הילדים".

אנחנו נמצאים בעיצומו של פולמוס הדתה, חשבת על איך שסיפור כזה יתקבל באווירה הזאת?
"אני חילוני מוצהר, ואני חושב שהתנ"ך הוא ספר שיש בו הרבה מאוד ערכים שהם שווי ערך לדתיים וללא דתיים. אני מאוד מצטער שלא למדתי תנ"ך, זו פיסת תרבות שחסרה לי ובגלל זה אני עושה את הדבר הזה. גם הסרט הראשון שעשיתי על חכמי חלם לא קרה במקרה. אני באמת מאמין שחשוב להביא את התרבות שלנו לאירופה, למסך. חכמי חלם נמכר לשישים מדינות, כולל סינגפור. מה להם ולחכמי חלם? אבל הנה, זה עבד. וכמו שמנסים לברר מה נותנים לילדים היהודים לאכול שהם מגיעים לכאלו הישגים בתחום ההייטק, אני מאמין שיש לנו מה לספר לעולם. אני לא פציפיסט ולא כלום, אבל מאמין שיקרה דבר כזה. יהיה מנהיג שיום אחד יבוא ויגיד – עד כאן".