"עברה בי מחשבה שאמות, אבל האמנתי שזה לא יקרה"

בתחילת אוגוסט 2001, סמוך לאלפי־ מנשה, תקפה חוליית מחבלים את רכבה של משפחת בלומברג, שהייתה בדרכה חזרה לגינות־שומרון. פיגוע הירי הקשה גרם למותה של תחיה, אם המשפחה, אם לחמישה בת 39 שהייתה בהיריון מתקדם, ולפציעתם הקשה של בעלה שמעון ובתם הבכורה ציפי, שנזקקו לתהליך שיקום ארוך ומרותקים מאז לכיסאות גלגלים. "אני זוכרת חלק גדול ממה שקרה כי עד שהגעתי לבית החולים הייתי בהכרה מלאה", מספרת ציפי, שהייתה בת 14.5 באותו יום נורא. "בשלב מסוים יצאתי מהרכב, שכבתי בחוץ על הרצפה וחיכיתי למד"א שיגיעו. אני זוכרת שעברה בי איזו מחשבה שאם זה לא יקרה יש סיכוי שאמות, אבל עדיין האמנתי שזה לא יקרה. הייתי צעירה מאוד והסתכלתי על הדברים מנקודת מבט של נערה, לא באמת הבנתי את המשמעות, שמה שקורה עכשיו הולך להשפיע לי על כל החיים. חשבתי שאהיה בבית חולים כמה ימים ויבואו לבקר אותי מבית הספר וזהו. זה מצחיק לחשוב שגם ברגעים קריטיים כאלה עוברות לך בראש כל מיני מחשבות יומיומיות רגילות". בלומברג כאמור הגיעה בהכרה מלאה לבית החולים, אבל הוכנסה מיד לניתוח חירום, ואת הבשורה המרה בדבר מותה של אמה קיבלה רק יומיים מאוחר יותר. "לצערי זה לא הפתיע אותי יותר מדי, כי כבר בפיגוע עצמו ראיתי את המצב של ההורים שלי והבנתי שיש סיכוי שדבר כזה יקרה", היא משתפת. "לי עצמי לקח הרבה זמן לעכל את מה שקרה לי, למרות שהאמונה במקרים האלה עוזרת והיא נתנה לי משמעות וכוח. עברתי שיקום ארוך של תשעה חודשים בתל־השומר והפסדתי את כל כיתה י', אבל בדיעבד זו הייתה התקופה הפחות קשה מבחינתי. היה לי הרבה יותר קשה לחזור לבית הספר ולעולם של הבריאים, כשאני על כיסא גלגלים ומרגישה שונה מכולם. היו לי חברות שמאוד עזרו וקהילה עוטפת ותומכת סביבי, ולמרות הקשיים ואי הנוחות, עם הזמן פשוט גדלתי לתוך המציאות הזו".

לאחר התיכון התנדבה לשנת שירות לאומי בגן לחינוך מיוחד בקרני־שומרון. לאחר מכן עברה לגור בירושלים, שם למדה שנה במדרשה ובהמשך למדה חינוך מיוחד במכללת דוד ילין. "זו לא הייתה הבחירה הנכונה עבורי, לא מצאתי את עצמי בעולם הזה ובאותן שנים חיפשתי את המקום המתאים לי, בעיקר מבחינה תעסוקתית", היא מספרת.

לכתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הכול עניין של איזון: עוגת קצפת ותותים כשרה לפסח
– המוטציה הישראלית: יותר פייק מאמת
– המשכורת הראשונה של מנכ"ל קבוצת ACE

אהבה ממבט ראשון

לפני שמונה שנים, כמעט במקרה, נפתח בפני בלומברג, בת 35 היום, עולם חדש ששינה לחלוטין את חייה. "נסעתי לעשות סקי מים בכנרת וממש עפתי על זה. החלטתי שאני רוצה לנסות גם גלישת שלג", היא נזכרת. "אף פעם לא חלמתי להיות ספורטאית, אבל כן גדלתי בבית עם מודעות לספורט ולאורח חיים בריא. ההורים שלי היו שוחים והולכים לחדר כושר, וכילדה עשיתי התעמלות קרקע, הייתי טובה בריצות ומאוד אהבתי את זה". כדי להגשים את רצונה לעשות סקי שלג, יצרה בלומברג קשר עם עמותת ארז, שהוקמה  בידי שמעון פריינטה ב־1999 לזכר תא"ל ארז גרשטיין הי"ד, שהיה חייל שלו בסדיר ונפל בלבנון. "העמותה הוקמה תחילה במטרה לסייע בחילוץ ישראלים ממקומות מושלגים בעולם. בשלב מסוים נוצר לנו תקציב עודף, והחלטנו לעשות ימי כיף בחרמון לילדים עם צרכים מיוחדים, מה שנמשך עד היום עבור אלפי ילדים בשנה. לאחר כמה שנים הוספנו גם פעילות של אימון סקי נכים. שלחנו מדריכים לארה"ב שלמדו את התחום והתחלנו להריץ אותו", מספר פריינטה, שבין השאר פיקד במשך 24 שנים על יחידת האלפיניסטים בחרמון.

"העמותה הזמינה אותי ליומיים של התרשמות בחרמון וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", משחזרת בלומברג. "בגלל שכל כך התחברתי, הם הציעו לי להצטרף לקבוצה באיטליה, שם במשך שבוע למדתי עם מאמן מקומי איך לעשות את הדברים בצורה מקצועית יותר ואיך לשלוט במהירויות. השבוע הזה היה מורכב מהרבה נפילות והיכרות קרובה מדי עם השלג, אבל ביום החמישי הצלחתי בפעם הראשונה לעשות בעצמי מסלול שלם לבד, ומעולם לא הרגשתי תחושה כזו. זה היה מדהים, הרגשתי כאילו שאני עפה באוויר. כשהלכתי לישון בלילה חלמתי על מדרונות ועל שלג. זו הייתה חוויה מאוד חזקה ומעצימה עבורי. ביומיום בכיסא הגלגלים אני כל הזמן בתחושת מוגבלות, ובסקי אני פתאום מרגישה חופשייה. הסקי חיזק אצלי מאוד את תחושת המסוגלות, ועל המדרון אני מרגישה כאחת האדם. כשאני גולשת, אין משהו שאני לא יכולה לעשות ויש בזה משהו מאוד משמעותי עבורי". בלומברג חזרה אחרי השבוע באיטליה בהבנה שמצאה משהו שהיא אוהבת, שתוכל לעסוק בו מדי פעם. "בשלב ההוא זה עדיין היה תחביב לכל דבר, ולא יותר", היא נזכרת. "בשנה שהתחלתי היה חורף טוב בארץ, אז גלשתי כמה פעמים בחרמון, ומאז פשוט חיכיתי בכל שנה שהחורף יגיע, ותכננתי את התקופה שאעביר מחוץ לישראל, בצרפת או באיטליה, כחלק מקבוצה שיצאה מטעם עמותת ארז. בין לבין עברתי לגור בתקוע ועבדתי כמדריכה תעסוקתית בעמותת שקל, שמסייעת לאנשים עם צרכים מיוחדים".

מי שהבין ראשון שבגלישה של בלומברג יש משהו יוצא דופן היה פריינטה עצמו. "פגשתי אותה בפעם הראשונה בחרמון, וכשהצטרפתי לקבוצה שלה באיטליה וראיתי את המהירות שהיא גולשת, הייתי פשוט בהלם", הוא נזכר. "באותו שלב, בגלל ריבוי עיסוקים, נתתי למישהו אחר לנהל את הפרויקט כשאני משגיח עליו מלמעלה, והאחראי לא הבין באיזה כישרון מדובר. להפך, הוא טען שהיא פראית ומסכנת את האחרים עם הגלישה המהירה שלה, והחליט לנפות אותה מהפרויקט. אותי זה הרגיז מאוד, לא הסכמתי לכך, לקחתי אותה תחת חסותי ובמהלך ארוחת ערב, בשבוע ששהינו באיטליה, הצעתי לה שנעבור שלב ושהיא תתחיל להתחרות". בלומברג עצמה הופתעה מאוד מההצעה הזו. "האמת שלא הבנתי בהתחלה מאיפה הוא נפל עליי, אבל זה גרם לי להתחיל לחשוב ולדברים עצמם להתבשל", היא מודה. "פריינטה הוא אדם מדהים, שעושה הרבה דברים טובים. הוא ראה את התשוקה שלי לגלישה, ושמע יחד איתי מדריך מקומי, שהחמיא לי על המהירות שלי ואמר שאני מתאימה להשתתף בתחרויות. שמעון הציע שניסע לצרפת למאמן מקצועי ונשאל את דעתו וזה מה שעשינו. המאמן אמר שלדעתו יש לי סיכוי. במהלך האימונים הוא נתן לי כלים נהדרים שעזרו לי להשתפר וגרמו לי להרגיש שיש בגלישה משהו מאוד טבעי בשבילי, כאילו נולדתי על השלג".

כדי להגיע מוכנה לתחרויות היה על בלומברג לעבור שדרוג מקצועי, שדרש תקציב שפריינטה גייס בעזרת נועם לניר ומרגנית וולנרמן. התחנה הראשונה שלה הייתה בצרפת, שם החלה להתאמן בהדרכת מאמן הנבחרת הלאומית המקומית. "בשלב הראשון לא הייתה לה משמעת של ספורטאית. היא לא הגיעה לאימונים בזמן, לא אכלה נכון והייתה רזה מדי, וקיבלתי תלונות מהמאמן שלה. לקחתי אותה לשיחה והסברתי לה שיש כאן אפשרות להיות פורצת דרך, האליס מילר (מי שהובילה לכך שהחלו לקבל נשים לקורס טיס בישראל, ד"מ) של עולם ספורט הנכים בישראל, שתראה איזה אופק רחוק יש בעולם הזה ושהשמיים הם הגבול. היא הפנימה את כל זה מהר מאוד ותוך שבוע כבר השתפרה פלאים". ב־2018, בצרפת, התחרתה בלומברג בפעם הראשונה. "התרגשתי מאוד, היה לי קשה להאמין בעצמי, וכל מה שעבר לי בראש הוא שאני הולכת להתרסק", היא משחזרת. "זה הוביל לכך שבתחרויות הראשונות הייתי לא טובה והבנתי שאני חייבת לעבוד על הלחץ, כי כשאני רגועה באימונים אני גולשת טוב, אבל כשמודדים לי זמן ומצפים ממני לתוצאה, אני נלחצת. סקי הוא ספורט מאוד מנטלי ועבודה על חשיבה נכונה וחיובית היא קריטית להצלחה, וכבר תקופה ארוכה אני עובדת עם מאמן מנטלי מטעם הוועד הפראלימפי, שעוזר לי מאוד". בנוסף, נאלצה ציפי להתמודד עם לא מעט פחדים שכרוכים בגלישה, שמגיעה למהירויות של שמונים ואף מאה קילומטרים בשעה. "היו ימים שהגעתי למסלול ואמרתי לעצמי – איך אני עומדת לרדת את זה עכשיו, אין שום מצב. אבל כשאני יוצאת לדרך ועושה את זה – התחושה היא מדהימה. בתחרויות יש את קו ההתחלה, כל אחד מתחיל בתורו, וההמתנה לתור שלי פשוט מורטת עצבים. זה יכול לקחת חצי שעה, כשאני קפואה בשלג ורק רוצה כבר לסיים ולהיות בסוף המסלול".

"המשפחה שלי לא מבינה עד היום מה אני עושה. זה לא ממש מעניין אותם, קשה להם להבין את הג’וק הזה שנכנס בי ולדעתי הם חושבים שאני מבזבזת את הזמן שלי"

גם הרגשות המשפחתיים, כמובן, מלווים אותה על המדרון. "בהתחלה היו פעמים שהרגשתי שגדול עליי לעשות סקי, והיו רגעים שממש הרגשתי את אמא שלי שם על ההר, ממש הולכת מאחוריי, שומרת עליי ומחזקת אותי. אני חושבת שהיא הייתה מאוד גאה בי היום, שלקחתי את הדבר שבעצם כמעט הרס לי את החיים, ושאני עושה איתו משהו גדול. שדווקא עם הנכות אני מגיעה היום למקומות שבלעדיה בחיים לא הייתי מגיעה אליהם. אני יודעת שזו קלישאה אבל באמת שלא האמנתי שיש לי כאלה כוחות, וככל שאני גדלה אני מגלה כמה שאני חזקה".

אל תשאלו

זמן קצר לאחר שהחלה להתחרות, זכתה בלומברג באליפות צרפת בסלאלום, בקטגוריית גלישה בישיבה לנשים, והחלה לצבור רשמית נקודות בדירוג העולמי. "בניגוד לכל המתחרות שלה בתחרות הזו, שהיו עם קבוצה תומכת ומעטפת שלמה, ציפי התחרתה שם לגמרי לבדה וזכתה בתחרות כמו גדולה. אנחנו ממשיכים לאסוף עבורה תרומות, כדי שתוכל להגשים את החלום", אומר פריינטה בגאווה. לאחר סדרת אימונים באיטליה ובצ'ילה, שם התאמנה עם הנבחרת המקומית, עברה בלומברג להתאמן בקולורדו בארה"ב, בווינטר פארק סמוך לדנבר, שם היא מבלה את החורף זו השנה השנייה ברציפות בדירת סטודיו שכורה. "סיפרו לי שבקולורדו יש תוכנית שיכולה להתאים לי, ובאמת אחרי שהגעתי לכאן הבנתי שזה המקום בשבילי", היא מספרת. "אני חלק מקבוצה עם כמה מאמנים וקרוב לשלושים גולשים בנכויות שונות שבאים להתאמן פה, כולל כמה עיוורים שגולשים עם מדריך צמוד שמכוון אותם. רוב הגולשים הם אמריקנים, אבל יש גם מאוסטרליה, ניו־זילנד ויפן, ובשנה האחרונה הצטרפה אליי גם בחורה ישראלית בשם שיינא וספי. יש כאן מעט נשים ואני היחידה שגולשת על כיסא. אני נמצאת כאן מדצמבר עד אפריל ומתאמנת חמש פעמים בשבוע, מהבוקר עד הצהריים. עם הזמן נוצרו בינינו קשרי ידידות בקבוצה, ואני גם לומדת מהאחרים טכניקות שעוזרות לי להשתפר".

בשנים האחרונות השיגה בלומברג שני ניצחונות בתחרויות בארה"ב, בנוסף לארבע תחרויות בהן סיימה שנייה, ושמונה בהן סיימה במקומות 4־6. בשיאה היא דורגה במקום ה־10 בעולם, עליו שמרה עד דצמבר החולף, אבל פציעה שעברה דרשה ממנה תקופת החלמה, שהורידה אותה למקום ה־14, שבו היא מדורגת כיום. "בסוף דצמבר החולף שברתי עצם בירך, בתאונה שקרתה לי בנפילה טיפשית, מה שמנע ממני להתאמן במשך תקופה ולצערי גם פספסתי כמה תחרויות, אבל היום אני מרגישה כבר הרבה יותר טוב", משתפת בלומברג. "המטרה שלי היא להיות הכי טובה שאפשר, אבל כרגע אני עדיין מודדת את עצמי ביחס לעצמי מבחינת תוצאה, לפני שאני משווה לאחרות, והכי חשוב לי זה להמשיך לעבוד קשה ולהתקדם". אם יש נושא שבלומברג לא אוהבת לדבר עליו אלו ההישגים שלה, וגם על אולימפיאדת החורף, שתצא לדרך ב־4.2.2022 בבייג'ינג, ואליה היא מכוונת. "זה החלום שלי. אבל אני פחות רוצה לדבר על זה לפני שזה קורה", היא מסבירה. "המאמנים שלי מאמינים שיש לי סיכוי אבל אני צריכה להשיג עוד נקודות דירוג, והיתרון הגדול שלי הוא שזה ענף עם מעט נשים, מה שמקל על ההגעה".

מי שעושה סדר בסיכויים של בלומברג להפוך לישראלית הראשונה שמגיעה לאולימפיאדת החורף היא לימור גולדברג, האחראית באגף המקצועי בוועד הפראלימפי על ספורטאים צעירים ותשתיות. בשל הישגיה, צורפה ציפי בשנה האחרונה לסגל הארד של הוועד, שמקנה לה מלגה חודשית וכיסוי הוצאות ציוד, אימונים וטיסות, נוסף על המימון שהיא מקבלת מעמותת ארז. "ציפי צריכה עדיין להשתתף בתחרויות גדולות ולקבל נקודות דירוג, שיקנו לה את הכרטיס למשחקים באופן אוטומטי", מסבירה גולדברג. "גם שיינא וספי, שמתאמנת איתה ומתחרה בקטגוריה של סקי בעמידה, צריכה לעמוד ביעדים דומים. בגלל העובדה שהוועד הפראלימפי הבינלאומי מעוניין שכמה שיותר מדינות ישתתפו באולימפיאדה, ישראל תקבל כרטיס השתתפות אחד בכל מקרה, ואם שתיהן לא יקבעו את הקריטריון הדרוש, נכנס ועדה מקצועית שתחליט מי מהן תיסע לייצג אותנו".

"היו ימים שהגעתי למסלול ואמרתי לעצמי – איך אני עומדת לרדת את זה עכשיו, אין שום מצב. אבל כשאני יוצאת לדרך ועושה את זה – התחושה היא מדהימה"

איך את מתרשמת מההתקדמות המקצועית של ציפי בשנים האחרונות?
"היא נמצאת בתהליך של התקדמות והשתפרות ומאוד מחויבת לגלישה. זה לא פשוט להיות לבד במקום קר ומושלג הרחק מהבית במשך כמה חודשים, בנוסף לעובדה שבקיץ היא תצא לעוד מחנה אימון של כמה חודשים בצ'ילה. מישהי כמו ציפי עברה דברים שלעולם לא נוכל להבין, אבל מבחינתנו ספורטאי פראלימפי הוא ספורטאי לכל דבר והדרישות ממנו הן המקצועיות ביותר. אני שמחה בשבילה על המקום שהיא נמצאת בו, והלוואי שתזכה לעשות היסטוריה בשביל הספורט הישראלי".

המשפחה לא מבינה

בינתיים, כדי שזה יקרה, נמצאת בלומברג תשעה חודשים בשנה מחוץ לישראל. "בשנה הראשונה בקולורדו היה לי מאוד קשה", היא מודה. "אני מדברת אנגלית בסדר אבל הרגשתי שאני שוברת את השיניים, שלא מבינים אותי, ושאני לא מבינה את הניואנסים החברתיים כאן. עם הזמן האנגלית שלי השתפרה, התיידדתי עם אנשים, ובית חב"ד שנמצא במרחק שעת נסיעה מפה עוזר לי להרגיש קצת בבית. לפעמים אני גם נוסעת לעשות סופי שבוע אצל חברים בדנוור. אבל זו עדיין הקרבה גדולה עבורי. הבית שלי היה ונשאר בישראל ואני לא מרגישה כאן איזו שייכות. בשנה שעברה אחרי חודשיים בקולורדו הייתי חייבת לנסוע לביקור בישראל, כי לא רציתי להיות מנותקת כל כך הרבה זמן מהחיים שלי בארץ. קשה לעזוב ככה את הבית ולהגיע לארץ זרה".

"היו פעמים שהרגשתי שגדול עליי לעשות סקי, ולפעמים הרגשתי את אמא שלי שם על ההר, ממש הולכת מאחוריי, שומרת עליי ומחזקת אותי"

איך הסביבה שלך מגיבה למה שאת עושה?
"החברים שלי מאוד מאמינים ותומכים בי, אבל לדעתי המשפחה שלי לא מבינה עד היום מה אני עושה. זה לא ממש מעניין אותם, קשה להם להבין את הג'וק הזה שנכנס בי ולדעתי הם חושבים שאני מבזבזת את הזמן שלי. אני יכולה להבין את זה, כי זה כל כך מנותק מהמציאות שלנו בארץ. גם כשאני שם ואני חושבת על הסקי, זו הרגשה לרגע כאילו זה מכוכב אחר. באירופה ובארה"ב יש תרבות שלמה סביב עולם הגלישה אבל בארץ לא באמת מבינים על מה אני מדברת. אני מקווה ומאמינה שברגע שאגיע לתחרויות גדולות הם יתעניינו ויתרגשו בשבילי, ויבינו יותר בשביל מה היה כל המאמץ".

איך הקשר שלך עם אבא שלך?
"הקשר שלנו בסדר גמור. שנינו עד היום בכיסא גלגלים אבל כל אחד חי בכיוון שלו ואני שמחה בשבילו שהוא התחתן שוב, שהמשיך בחיים ושהוא לא לבד. הוא בא איתי פעם אחת לחרמון לגלוש ולראות מה שאני עושה, אבל אני חושבת שהוא פחות התחבר. הספורט שלו זה אופניים ובכל שבוע הוא רוכב בתל־אביב בחוף ליד בית הלוחם, שהוא מקום מדהים".

עד כמה השפיע משבר הקורונה על הפעילות שלך?
"הקורונה שיבשה לנו את לוח הזמנים לחלוטין, ביטלה תחרויות חשובות ובעצם גרמה לעונה החולפת להסתיים באמצע מרץ. השנה הדברים קורים אבל בצורה שונה. בסוף מרץ תתקיים אליפות אמריקה, ובתקווה שבקיץ תתקיים עוד אחת גדולה בדרום אמריקה, אבל במצב של היום באמת שאי אפשר לדעת כלום בוודאות".

עד כמה תמליצי למישהו שזקוק לשיקום לעסוק בספורט?
"לפני שנה התחלתי גם לשחק טניס בבית הלוחם ומיד חשבתי לעצמי – איך הגעתי לזה רק עכשיו ולא לפני עשור. הספורט הוא כלי שיקומי מאוד חזק ומשמעותי, שמאפשר לקחת גוף פגוע ולעשות איתו משהו שמחזק אותו מבחינה פיזית ונפשית. אני ממליצה לכל אחד לנסות כמה ענפים, לבחור את מה שמתחברים אליו, וללכת על זה בכל הכוח".

מה הסיכוי שספורט החורף יתפתח ויקבל חשיפה גדולה יותר בישראל?
"למרות שזה עולם שלא מפותח מאוד בישראל, עדיין יש הרבה ישראלים שאוהבים לגלוש, ואני מקווה שהענף ילך ויתפתח. אני שמחה ששיינא הצטרפה אליי השנה, והלוואי שבסוף נהיה נבחרת שלמה פה. לפני חודש קיבלתי חליפת סקי רשמית של ישראל, זו גאווה ללבוש את זה ומרגש אותי לחשוב שאלבש את זה בתחרויות, בתקווה שזה באמת יקרה. זה כבוד גדול לייצג את הנבחרת שלנו".

"אולימפיאדת החורף זה החלום שלי. אבל אני פחות רוצה לדבר על זה לפני שזה קורה. המאמנים שלי מאמינים שיש לי סיכוי"

על מה את חולמת?
"בשנה הבאה תתקיים אליפות העולם בנורווגיה, שנדחתה מהשנה בגלל הקורונה, ומבחינתי רק להגיע לשם יהיה דבר גדול. בשנים הקרובות אני שואפת להמשיך ולהתפתח בתחום הגלישה ומעבר לזה אני רוצה את מה שכולם רוצים – זוגיות טובה, להקים משפחה ולהיות שמחה".

את חושבת שבעקבות מה שקרה לך, השתנתה הדעה הפוליטית שלך או הגישה לאנשים?
"בסופו של דבר אני מאמינה שגם במקרה של פציעה קשה כמו שלי אתה נשאר מי שאתה. אני לא חושבת שהפיגוע הזה שינה את הדעות שלי או את מי שאני ואת האופי שלי. אולי זה העצים תכונות מסוימות. אין לי בעיה היום לדבר על מה שקרה, עשיתי את זה כל כך הרבה פעמים, וזה לא שאני כל פעם חווה את זה מחדש. אבל על החוליה שביצעה את זה אני חושבת רק לעיתים רחוקות. קשה לי לחשוב על אנשים שברגע אחד מחריבים חיים של אנשים אחרים".

בסולם האושר מאחת לחמש, איפה את?
"זו שאלה קשה עבורי כי החיים שלי מורכבים. אני סובלת מכאבים פיזיים חזקים ויש לי לפעמים ימים מאוד קשים. אני מטפלת בזה אבל צריכה להתמודד כל הזמן ולפעמים זה ממש יכול לשבור אותי, זה הדבר שהכי קשה לי איתו. זו גם תחושה מאוד מוזרה, שכבר יותר מחצי חיים אני בכיסא גלגלים ובלי אמא שלי. מצד שני, אני עושה משהו שאני מאוד אוהבת ויש לי לאן לשאוף. אני איפשהו באמצע, בשלוש".