אבות המדינה חשבו שעתידנו נעוץ בעבר. את המסמך המכונן של המדינה היהודית הם פתחו בעבר הרחוק: "בארץ ישראל קם העם היהודי". במשפט אחד הם רמזו לאברהם אבינו, נדודי יצחק, ממלכות יהודה וישראל וימי בית שני. הפסקה הראשונה היא שיעור בתולדות הזיכרון של העם היהודי. למרות התמורות, השינויים והפיזור הגיאוגרפי, זכרו יהודים את הארץ וציפו לשוב אליה. ואכן, המפעל הציוני היה מבוסס על כך שלמרות השוני הרב במנהגים, באמונות הדתיות, בשפה ובתרבות של גלויות ישראל, כולם מאמינים שהם חולקים עבר אחד, שמעניק להם זהות משותפת.
בעשור השמיני של מדינת ישראל, ולאחר שלמעלה ממחצית העם היהודי נמצא במדינת ישראל, מסתבר שלמרות שמרבית היהודים חולקים הווה משותף, יש להם היסטוריות שונות מאוד. קבוצות שונות החלו לציר בעשורים האחרונים תמונות עבר נפרדות, שמקעקעות את תודעת העבר המשותף. בשורות הבאות אציג שלשה אירועים, שנחשבו כנכסי צאן ברזל של הזיכרון הקיבוצי היהודי והישראלי, ובשנים האחרונות הפכו למוקדי מחלוקת היסטורית וזהותית: מרד המקבים, ראשית הציונות והשואה.
"תעמולה חשמונאית"
לקראת תום ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות נשלח רחבעם זאבי, קצין המודיעין של חטיבת יפתח, לערוך סיור מקדים באזור העיר מודיעין של ימינו לקראת חידוש הקרבות. גנדי מספר שהוא סטה מהנתיב שהותווה ונכנס לכפר אל־מידיה, כדי לשאוב השראה מגבורת המקבים שפעלו במודיעין העתיקה, היא אל־מידיה של ימי גנדי (לימים הזיהוי בין מודיעין לאל־מידיה נפסל, אבל זה עניין למאמר אחר). גבורת החשמונאים ומלחמות המקבים היוו מודל להזדהות וגם למחקר. עד מהרה התגבש קונצנזוס מחקרי שמרד החשמונאים אמנם התחיל כמרד דתי, אבל במרוצת הזמן הוא התפתח למערכה בעלת אופי לאומי.
כאשר שמעון החשמונאי סירב לדרישת אנטיוכוס השביעי לסגת מיפו ולאפשר עצמאות לתושבים היוונים שישבו בה, ענה לו שמעון: "לא ארץ נוכריה לקחנו לנו ולא רכוש זרים כבשנו, כי אם את נחלת אבותינו, אשר על ידי שונאינו, בלא משפט, באיזה זמן נכבשה. ואנחנו, משהזדמן לנו, השבנו את נחלת אבותינו' (מקבים א טו 34־33). מילים אלו שבו וצוטטו בידי אבות הציונות וממשיכיהם. המחקר ההיסטורי גם ידע להצביע על התנוונותה של המדינה החשמונאית ושליטיה. המלחמות הפנימיות – הן בין המלכים החשמונאים לחלקים שונים בציבור היהודי, והן בין טוענים שונים לכתר – הפכו את השושלת החשמונאית לעוד שושלת הלניסטית, שמנצלת את העם לצרכיה.
בשנים האחרונות כורסמה תמונת המחקר המקובלת משני קצותיה. בשנת 2014 ראה אור (באנגלית) ספרה של פרופ' סילבי הוניגמן מאוניברסיטת תל אביב, "סיפורים על כהנים גדולים ומיסים: ספרי המקבים ומרד יהודה באנטיוכוס הרביעי". שמו של הספר מציע בקליפת אגוז את הטענה העיקרית. ספרי המקבים, שהם המקור העיקרי לידיעותינו על המקבים ומעשיהם, אינם אלא סיפורי מעשיות, וליתר דיוק ספרי תעמולה מבית היוצר של משפחת החשמונאים. האמת ההיסטורית, לפי מחברת הספר, היא שהמרד־כביכול פרץ על רקע היטלי המס הגבוהים של אנטיוכוס. גזירות הדת, חילול המקדש, מקדשי השם – לא היו ולא נבראו. מה כן היה? משפחת כוהנים שולית ניצלה באופן ציני את חוסר הסדר והמהומות, והצליחה לנשל את הכוהנים הגדולים הקודמים מתפקידם. כדי להצדיק זאת הם המציאו סיפורים על התייוונות, גזירות ואנטיוכוס הרשע.
למעשה, טוענת הוניגמן, ההבחנה המקובלת בין מתיוונים לחסידים, בין הנאמנים לדת האבות לטועים בשדות נכר – איננה נכונה. בשני הצדדים, הן בקרב תומכי החשמונאים והן בקרב מתנגדיהם, היו אנשים נאמנים למסורת היהודית והיו מתייוונים.
מנגד, בשנים האחרונות פרסם פרופ' איל רגב מאוניברסיטת בר־אילן שורה של מחקרים בעברית ובאנגלית, ובהם טען שהחשמונאים הונעו מכוחה של אידיאולוגיה דתית־לאומית. לדברי רגב, לא רק מתתיהו ובניו אלא גם צאצאיהם, אחזו באותה עמדה דתית־אידיאולוגית. כל שליט חשמונאי, החל מימי יוחנן הורקנוס, טבע מטבעות ובהם הוא מוצג כ"כהן גדול", ולצד זה נוספו המילים "וחבר היהודים". לדברי רגב, "חבר היהודים" איננו אסיפת עם או רשות שלטונית אחרת, אלא הכרזה של השליט החשמונאי שהוא שולט בשם העם היהודי ולמענו. רגב רואה בגיורים ההמוניים של האדומים והיטורים בימי יוחנן הורקנוס וינאי ביטוי לנכונות לכפות בכוח את הערכים הדתיים־לאומיים על כל אוכלוסי הארץ. חשוב מכך, החשמונאים יצאו למסעות כיבוש בכל שטחי הארץ, בהשראת כיבושי דוד ושלטונו של שלמה.
הוניגמן ורגב אינם מסתמכים על מקורות חדשים שנתגלו או על ממצאים ארכיאולוגיים שלא היו ידועים. כל חומר הראיות היה ידוע כבר לקודמיהם. ההבדלים נובעים מהפרשנות השונה שהם מעניקים לאותם ממצאים, ולמעשה לא מדובר אפילו בפרשנות מקורית. הגישה ההיסטורית הוותיקה הציגה את דמותה המורכבת של המדינה החשמונאית: מרד שהתחיל כהתקוממות דתית התגלגל להקמת מדינה לאומית שהידרדרה לממלכה הלניסטית סוג ג'. עבור הוניגמן, שנותיה האחרונות והעגומות של השושלת החשמונאית חושפים את מה שהיא הייתה מלכתחילה, מזימה משפחתית שגובתה בתעמולה לאומנית ודתית. לעומתה, רגב נוטל את רגעי השיא המרטיטים של שמעון החשמונאי ורואה בהם ביטוי להשקפת עולמם והסבר מספק למעשי החשמונאים כולם.
אף שהוניגמן ורגב עומדים לכאורה משני צידי המתרס, לשניהם משותף חוסר הנכונות להכיל את המורכבות ההיסטורית של תופעה ארוכת שנים ורבת תהפוכות כשושלת החשמונאית. שושלת שראשיתה בקנאות הדתית של מתתיהו, וסופה במלחמה מבישה ומיותרת בין שני אחים.
מתי החלה שיבת ציון
מגילת העצמאות מתארת כיצד גם במהלך הגלות שאפו היהודים לשוב למולדתם, ואולם רק "בדורות האחרונים שבו לארצם בהמונים… הפריחו נשמות, החיו שפתם העברית, בנו כפרים וערים". מי היו אותם המונים ששבו ארצה ומתי? עד לעשורים האחרונים, הגישה הרווחת גרסה ששנת 1882, שנת "אעלה בתמ"ר", היא קו פרשת המים בהיסטוריה היהודית. המושבות שנוסדו בשנות השמונים של המאה ה־19 על ידי עולי העלייה הראשונה, נתפסו כשינוי רדיקלי ביחס לקודמיהם שביקשו רק לבכות את גלות השכינה וציפו לישועה משמיים בארבעת ערי הקודש. בעשורים האחרונים הוטל ספק בהיסטוריה הזו.
השמאל האינטלקטואלי הפגין חוסר אמון מוחלט בלאומיות ובקיומם של לאומים. קרל מרקס וממשיכיו ראו במעמד הכלכלי את היסוד המכונן של הקשרים בין אנשים, שיוצר תודעה קבוצתית משותפת ואחריות קולקטיבית. את הלאומיות, שהרטיטה את ליבותיהם של עמי אירופה במאה ה־19, הם ראו כמזימה בורגנית לעוור את עיני הפועלים לניצול שבו הם חיים. על אף היעלמות הקומוניזם כשיטה מדינית, חלקים בשמאל מעולם לא השלימו עם הרעיון הלאומי. אריק הובסבאום ובנדיקט אנדרסון ראו בלאומיות עיקרון זר וחדש, שלא היה קיים לפני המהפכה התעשייתית.
הגרסה היהודית־ישראלית של הרעיונות הללו הוצגה בספרו של שלמה זנד, "מתי ואיך הומצא העם היהודי". זנד מאמץ את הגדרתו של רב סעדיה גאון שלפיה "אין אומתנו אומה אלא בתורותיה". היהודים שותפים לאמונה ולכללי התנהגות מסוימים בלבד. לפי זנד, העם היהודי הוא המצאה מתוחכמת של הציונים, שבקשו להפוך את קהילות האמונה היהודיות ללאום בסגנון אירופי. לשם כך המציאו היסטריונים, אנשי הגות ועסקנים ציוניים, מוצא אתני משותף והיסטוריה משותפת, מהגלות שבעקבות החורבן השני ועד ימינו. המצאת הלאום היהודי הצדיקה את נישול תושביה הוותיקים של הארץ, הפלסטינים, לטובת "בניה האובדים" של המולדת. התזה של זנד נסתרה והופרכה גם מעל דפי עיתון זה, ואין צורך לחזור על כך. הנקודה המעניינת היא שלזנד נמצא שותף מפתיע לערעור היסודות הלאומיים של שיבת ציון המודרנית.
למעלה מארבעים שנה מקדם אריה מורגנשטרן בעקביות גרסה שונה לשאלה מיהו ציוני ומתי התחילו העליות לארץ. מפעל חייו של מורגנשטרן הוא הענקת הבכורה האידיאית והמעשית בתהליך הגאולה לגאון מווילנה ותלמידיו. בתמצית, מורגנשטרן גורס כי נקודת המפנה בגורלו של העם היהודי התרחשה בסוף המאה ה־18 וראשית המאה ה־19. הגר"א הניח את התשתית הרעיונית שלפיה הגאולה תבוא על ידי "אתערותא דלתתא", שתתבטא בעלייה לארץ ישראל ויישובה.
בכירי תלמידי הגאון ובראשם הרב מנחם מנדל משקלוב ור' בנימין ריבלין הגשימו את משנת רבם הדגול, ועלו ארצה בראשית המאה ה־19. שיבת ציון איננה אפוא פרי של אידיאולוגיה חילונית־לאומית שהפנתה את גבה למסורת, אלא אדרבה, דווקא המחויבות למסורת, לתורה ולאידיאל המשיחי הם שיצרו את העלייה הראשונה, שאותה מקדים מורגנשטרן בשלשה דורות. קיתונות הרותחין שספג מורגנשטרן מצד ההיסטוריונים של "הממסד הציוני", משתווים בערך לאלו שספג זנד מאותו הממסד. אף שאני משער שהעמדות הפוליטיות של זנד ושל מורגנשטרן הפוכות לחלוטין, העוינות שבה נתקלו דבריהם רומזת לקיומו של מכנה משותף.
זנד ומורגנשטרן כאחד מערערים את הדימוי הציוני הבסיסי שלפיו הציונות היא תנועה של "מרד קדוש" – מרד מפני שהפנתה עורף וקראה תיגר על עולם הערכים היהודי הישן, ו"קדוש" מפני שקריאת התיגר הזו נועדה לאפשר את המשך קיומו של העם היהודי ואת מימוש תקוותיו. שני מבקרי הציונות אף נוקטים את אותו מהלך מחשבתי – העלאת דמותו של העם היהודי ה"טרום ציוני". שניהם בחרו להדגיש את המרכיב הדתי בזהותו של העם היהודי, ודחו את היסוד הלאומי. עבור שניהם הציונות החילונית, ששנת האפס שלה היא 1882, מהווה שבר כלפי הזהות הקודמת. לפי זנד הציונות כפתה תודעה לאומית על עדה דתית, ואילו לפי מורגנשטרן הציונות דחקה ודחתה את העשייה הדתית־משיחית לטובת פעילות לאומית־חילונית.
גרמנים נגד גרמנים
מגילת העצמאות ממשיכה את המסע ההיסטורי: "השואה שנתחוללה על עם ישראל בזמן האחרון, בה הוכרעו לטבח מיליונים יהודים באירופה, הוכיחה מחדש בעליל את ההכרח בפתרון בעית העם היהודי מחוסר המולדת והעצמאות על ידי חידוש המדינה היהודית בארץ ישראל'.
הגדרת השואה כ"טבח מיליונים יהודים באירופה", היא לכאורה ההגדרה הפשוטה והמתבקשת. תפיסה זו מונחת בכותרת הספר שנחשב לאחד מספרי היסוד בנושא, "השואה: גורל יהודי אירופה 1945־1932", מאת לני יחיל, ולפיה השואה היא גורל מר שפקד את היהודים באירופה. הספר הוא ביטוי נאמן של "האסכולה הישראלית בחקר השואה", כפי שכינה אותה דן מכמן.
לאסכולה זו שלושה מאפיינים בולטים: רציפות היסטורית – ישנה רציפות והמשכיות בין השואה לתולדות היהודים באירופה, כאשר השואה היא המשך לשנאת ישראל ולעימות העתיק בין יהודים לגויים; היהדות כקולקטיב חי – מחקר השואה בישראל שם דגש עיקרי על אופן פעולתן של ההנהגות היהודיות המקומיות, החל מהיודנראטים ועד לקבוצות מחתרת והתנגדות; ארץ ישראל – תולדות השואה נכתבו מתוך הבנה שיש קשר בין השואה להקמת המדינה.
שני המאפיינים הראשונים מבססים למעשה את מקומה של ארץ ישראל. את תולדות היהודים מחוץ לארץ ישראל ליווה באופן מתמיד צילו של העימות בין יהודים לגויים. עימות זה הגיע לשיאו בשואה, ואולם בשעה זו ההנהגות היהודיות לא הצליחו להבטיח את המשך קיומו של העם. ומכאן המסקנה שעתידו של העם היהודי מובטח אך ורק במדינה ריבונית בארץ ישראל. חלק מההיסטוריונים של השואה אף גרסו שהשואה יצרה מערך נסיבות חברתיות ומדיניות שאפשר את הקמתה של מדינת ישראל.
האסכולה הישראלית בחקר השואה הותקפה מכיוונים שונים. כאן אתייחס לשתי הסתייגויות שחותרות תחת אבני היסוד שלה ודוחות את מסקנתה בדבר הקשר שבין השואה לארץ ישראל. לפני מספר שנים פרסם פרופ' משה צימרמן מחקר מקיף בשם "גרמנים נגד גרמנים: גורלם של היהודים 1945־1938". הספר מתאר בפרוטרוט את גורלם של יהודי גרמניה משנת 1938 ואילך, ואולם החידוש שבספר טמון בכותרת הראשית. לפי צימרמן מעמדם של יהודי גרמניה בשנות השואה שונה מזה של יהודים אחרים. השאלה שמנחה את צימרמן היא "כיצד סימנה החברה הגרמנית קבוצת מיעוט, גרמנית גם היא, כאויב". יהודי גרמניה, לפי ניסוח זה, לא היו קורבנות השואה, אלא קורבנות של מלחמת אחים וערכים בתוך החברה הגרמנית. ניסוח זה דוחה מיניה וביה את המאפיין הראשון של האסכולה הישראלית, שגורס רצף והמשכיות. אליעזר שבייד, שביקר בחריפות את ספרו של צימרמן, הצביע בדיוק על נקודה זו. לפי שבייד יש לבחון את השלב האחרון של תולדות יהודי גרמניה בזיקה לתולדותיהם במאתיים השנים האחרונות, ולהתמודדות עם גלגוליה וביטוייה השונים של האנטישמיות.
והנה נמצא לצימרמן חבר שלא מדעת משורות הציבור הדתי־לאומי. מכון "שם עולם" בראשותו של הרב אברהם קריגר, נוסד בשל חוסר נחת מהגישה הרווחת לשואה במדינת ישראל. מטרת המכון היא להנחיל את השואה כזיכרון לעוצמות האמונה והרוח שגילו היהודים. תחום זה "חסר מאד בעולם המדעי, מחקרי וחינוכי בעשורים האחרונים מאז השואה", כפי שנכתב באתר האינטרנט של המכון. ניתן לעמוד על סדר היום שהמכון מקדם מתוך סקירה של גיליונות המידעון שהוא מוציא לאור כשלוש פעמים בשנה. סקירה של עשרת הגיליונות האחרונים מלמדת שאם צימרמן דחה את ההמשכיות והרצף, מכון שם עולם מכרסם במאפיין השני – ההנהגה היהודית.
בכל גיליון ישנו מאמר מרכזי וריאיון. כל המאמרים המרכזיים עוסקים בשני היבטים בלבד, התמודדות רוחנית־רגשית עם השואה, כגון תפקיד ההומור בשואה (גיליון 16) ומשמעות המוזיקה בשואה (25), או בהיבטים של התמודדות דתית כגון משמעות טקס ליל שבת בזמן השואה (19) ושיקום הדת והחסידות במחנות העקורים (21). אף מאמר מרכזי איננו עוסק בשאלת המנהיגות או בניסיון לתאר ולהבין את רדיפות הנאצים. השואה שניבטת מתוך גיליונות אלו היא "המעבדה הכי אותנטית ששיקפה לנו את עוצמות הנפש והרוח שהיו בכל אחד ואחת מהיהודים", כדברי קריגר בריאיון שנערך איתו.
ואכן, הזהות היהודית וחשיבות הדת והאמונה בהתמודדות עם התופת והרשע הנאצי הם ההיבט המרכזי שאותו מקדם המכון. המאמר היחיד שעסק בהתארגנות קבוצתית תיאר את פועלה של קבוצת וסטרוויל, קבוצה של הולנדים, נוצרים ויהודים, שפעלו במשותף להצלת חיי מאות יהודים. לקראת סוף המאמר מתואר ה"מהפך" שחל לדברי מחברת המאמר, פנינה רותם, בעמדתם הרעיונית של יופ וּויל וסטרוויל, מנהיגי הקבוצה, כאשר "במקום ערכים אוניברסליים, הם מצאו את הרצון לקשור את גורלם באופן עמוק עם העם היהודי" (שם עולם 22, עמ' 14).
בכל גיליון ישנו כאמור גם ריאיון עם אישיות הקשורה בשואה. מתוך עשר הריאיונות, חמישה נעשו עם גורמים שונים שעוסקים בחקר השואה והנחלתה. חמשת הראיונות האחרים הם עם ניצולי שואה, כולם נמנים על שורות הציונות הדתית.
דחייה או התעלמות מהרצף וההמשכיות בתולדות היהודים, ומהמנהיגות היהודית בזמן השואה, מביאה את צימרמן מזה ואת מכון שם עולם מזה לדחות את המרכיב השלישי של האסכולה הישראלית – ארץ ישראל. צימרמן מקדיש פרק שלם ליהודים הגרמנים שהיגרו מגרמניה. יהודים אלו, לפי צימרמן, המשיכו לשמור על קווי הייחוד הגרמניים שלהם בכל מקום וגם בארץ ישראל, ובמידה רבה לא היו שותפים לפתרון המדיני של הציונות, ואף סומנו כ"זרים" ו"יקים" בידי בני היישוב.
והנה, בגיליון האחרון של שם עולם פרסמה ד"ר רקפת זלשיק מאמר שעוסק ביחסו של הממסד הפסיכיאטרי במדינת ישראל לניצולי השואה. זלשיק טוענת שהממסד לא רק התעלם מהשואה כהסבר לבעיות נפשיות של ניצולי שואה, אלא אף לא העמיד משאבים שהיו יכולים להיות מוקצים לרווחתם. אף שמדובר בקבוצות שונות, זלשיק וצימרמן שותפים לטענה שהממסד הישראלי־ציוני לא היה מוכן לקבל את אלו שסבלו מידי הנאצים.
בין עבָרים להווה
האתגר האדיר שניצב בפני מדינת ישראל בשנותיה הראשונות היה להפוך יהודים שבאו מתרבויות שונות ושדיברו בשבעים לשון, פשוטו כמשמעו, לקהילה אחת חיה ותוססת. מגילת העצמאות טענה שעל אף ההווה השונה מאוד של הקהילות והיהודים ברחבי העולם, הם חולקים עבר משותף ותקווה לעתיד מאוחד. בעשור השמיני למדינת ישראל מרבית יהודי העולם שותפים לאותו הווה: הם חיים במדינת ישראל, מדברים עברית וחווים את החוויה הישראלית במלוא עוצמתה. ואולם ההווה המשותף הוליד תמונות עבר שונות. היסטוריונים ומעצבי זיכרון תרבותי של שתי קבוצות שונות ואפילו מנוגדות בזהותן ובערכיהן, הציונות הדתית והשמאל הפוסט־ציוני, משתפים פעולה בכרסום וערעור תודעת העבר המשותפת, שהיוותה את הבסיס למעשה הציוני ולהקמת המדינה.
